"ידיעות אחרונות" התחנף לשרי תקשורת, קידם אינטרסים כלכליים של נוני מוזס וגויס כדי לפגוע במתחרים עסקיים שלו כבר בשנות התשעים – כך העיד ח"כ מיקי רוזנטל, שכיהן באותן שנים כראש מערכת החדשות וסגן עורך העיתון. לדבריו, עובדי "ידיעות אחרונות" צריכים לקרוא למוזס להשעות עצמו מתפקידיו בעיתון. רוזנטל אמר את הדברים בראיון ל"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית".

לדבריו, בעת שהתפוצצה פרשת האזנות הסתר – שמוזס היה אחד מהמעורבים הבכירים בה, לצד יריבו מ"מעריב" עופר נמרודי – מו"ל "ידיעות אחרונות" דאג לערוך בעצמו את הדיווחים על החקירה הפלילית שבה הסתבך. בשיחה עם המנחים איתמר ב"ז ונמרוד הלברטל חלק חבר-הכנסת מהמחנה-הציוני את נסיונו כמי שנחשף ל"שיטת מוזס" משני צדדיה: כעיתונאי הכפוף למוזס, וכמושא סיקור שזכה לחוות אותה על בשרו. להלן גרסה ערוכה של הראיון.

"אני יודע על הרבה מאוד דברים שהתרחשו ב'ידיעות אחרונות', והשורה התחתונה שלהם היא ש'ידיעות אחרונות' משועבד פעמים רבות לאינטרסים העסקיים של נוני מוזס", סיפר. "אני אתן לכם עשרות דוגמאות. שרי התקשורת לדורותיהם, חוץ מאלה שהפנו עורף ל'ידיעות אחרונות', הם כולם היו עם מנת המשכל של איינשטיין ועם היכולות המופלאות של ברק אובמה – לפחות. רובם היו אנשים די בינוניים, אבל ב'ידיעות אחרונות' הם צוירו בקווים של גאוני הדור.

ארנון (נוני) מוזס, 1994 (צילום: פלאש 90)

"בזמנו, כשל'ידיעות אחרונות' היו עסקי תקשורת בטלוויזיה – בכבלים ובחברת רשת, זכיינית ערוץ 2 – התוכניות של רשת זכו לחשיפה בלתי רגילה ב'ידיעות אחרונות'. על רקע זה היתה גם מתיחות עם קשת, שהתוכניות שלה כמעט לא זכו לסיקור. במקרה של ערוץ 10, שהתחרה בערוץ 2, אפילו לוח השידורים לא פורסם: הדפיסו את לוחות השידורים של ערוץ 1, ערוץ 2, החינוכית – וערוץ 10 לא היה קיים, בגלל האינטרס הכלכלי.

"בשנים שלפני כן הם הצליחו להשיג דחייה במועד העלייה לאוויר של ערוץ 2, שהתעכב בגלל לחץ של 'ידיעות אחרונות'. שוק הפרסום בישראל הוא שוק מאוד מוגבל, וכשערוץ 2 התחיל, 'ידיעות אחרונות' היה גוף התקשורת המוביל במדינה. ל'ידיעות אחרונות' היה מאוד ברור שחלק הארי מהכנסותיו ילך לטובת הערוץ הזה, ו'ידיעות אחרונות' בחש אצל שר התקשורת, גם אם זה לא היה קשור אליו ישירות, כדי שיעכב את ערוץ 2. הוא אכן עשה את זה. זה קרה בתקופה שהייתי בעיתון".

האם יצא לרוזנטל להיחשף להתערבויות מצד הבעלים גם בעת שהיה מופקד על עריכת עמודי החדשות? העיתונאי לשעבר מנה שלושה סוגים של בחישה: "אחד, מעולם לא הצלחתי לתקוע את שר התקשורת, למרות שמפעם לפעם הגיע חומר לעיתון. שתיים, כל הנושא של האינטרסים הישירים של 'ידיעות אחרונות' – למשל, ל'ידיעות אחרונות' יש את עיתון 'לאשה', ונוני בא ואומר: 'תקשיב, תשים את השער של 'לאשה', יש שם איזה סיפור טוב'. בזה לא יכולתי לעמוד או להתנגד. שלוש – סוגיית האזנות הסתר. כשהיא התפרצה סירבתי להתעסק בזה, ונוני התעסק עם זה כל היום".

מה זאת אומרת "התעסק"? הוא ערך את הידיעות שדיווחו על המעורבות שלו בפרשה?

"כן. אני סירבתי לעסוק בזה. אמרתי, 'או שאני מתעסק עם זה ואיש לא מתערב בזה, או שאני לא מתעסק בזה בכלל, ומבחינתי זה כמו מודעה. תודיעו לי מה הגודל של הידיעה שאתם רוצים לשים ואיפה – ואני לא רוצה לראות אותה בכלל'".

רוזנטל: "נוני בכלל לא משוחח עם הכתבים. [...] 'ידיעות אחרונות' זה עיתון של עורכים, והוא גם לא מדבר עם כל העורכים. די לו שהוא מדבר עם אחד או שניים, שדרכם הוא מעביר את המסר"

הדברים שאתה אומר עכשיו מנוגדים לדברים שאמרו כותבים בכירים כמו נחום ברנע וסימה קדמון, שטענו שנוני מעולם התערב ושכל מה שהוא אי פעם אמר להם זה דברים כמו "שלום" ו"בוקר טוב".

"הם לא משקרים. אני אסביר לכם איך זה עובד, וחשוב להבין את זה. נוני בכלל לא משוחח עם הכתבים. הכתבים בדרך כלל קבלו על זה שמו"ל העיתון בקושי אומר להם שלום. 'ידיעות אחרונות' זה עיתון של עורכים, והוא גם לא מדבר עם כל העורכים. די לו שהוא מדבר עם אחד או שניים, שדרכם הוא מעביר את המסר. חשוב מאוד מה הכתבים מביאים, אבל חשוב שבעתיים מה עושים עם זה העורכים. אם העורך מחליט לגנוז את הכתבה שלך, או לחלופין לדחוק אותה לשולי העיתון, זו אמירה אחת. אם הוא מחליט לפרסם אותה בעמוד הראשון ולמרוח אותה על עמודים 2–3, יש לזה אפקט אחר. בסופו של דבר אתה יכול לעשות מזבוב פיל ומפיל זבוב. וזה מה שעושים העורכים".

הדבר הזה נכון לגבי כל כלי תקשורת, מה מיוחד ב"ידיעות אחרונות"?

"זה נכון לגבי כל כלי תקשורת, אבל 'ידיעות אחרונות' היה עיתון מסחרי. אני לא אגלגל עיניים, השיקול מסחרי עמד גם לנגד עינינו – תפוצה, רייטינג ודברים כאלה – אבל מעולם לא נאמר לי, וזה לא נעשה בזמני, לחסל פוליטיקאי או להתעלם ממנו. סילבן שלום, למשל, נשוי לג'ודי, שהיא שותפה בעיתון. כשרצו לדחוף את סילבן והיו אומרים לי 'תעשה איזו ידיעה אוהדת עליו, הוא פגש את פלוני או אלמוני' – ידיעות שאין להן שום ערך – למחרת סילבן היה חוטף בעיתון. הם היו משתגעים מזה.

"כשרצו לדחוף את סילבן והיו אומרים לי 'תעשה איזו ידיעה אוהדת עליו, הוא פגש את פלוני או אלמוני' – ידיעות שאין להן שום ערך – למחרת סילבן היה חוטף בעיתון. הם היו משתגעים מזה"

"המסר שלי היה ברור: אם שיקול הדעת שלי טוב לכם, יופי, אם לא – תפטרו אותי. מאחר ובתקופה שלי התפוצה של 'ידיעות' עלתה והעיתון הצליח, כנראה היה להם קשה לוותר עלי או להיפטר ממני, והם לא רצו לריב איתי על הדברים האלה".

לדברי רוזנטל, ההתערבות של מוזס בעבודת המערכת הלכה וגברה במקביל להשתלטותו ההדרגתית על מניות החברה. "בתחילת הדרך היו לנוני פחות מ-10% מהעיתון, הוא ירש את החלק של נח מוזס והיו שם הרבה שותפים. לאט-לאט, במהלך עסקי מאוד מוצלח, הוא השתלט על העיתון והפך להיות בעל המניות העיקרי", אמר.

"התערבות היתה תמיד, אבל היא היתה מינורית. עכשיו יש פה עסקה אפלה שבאים ואומרים 'שמע, אני אתן לך את השלטון ואתה תיתן לי את העיתון'. פעם לא היו דברים כאלה. כשהיו לו 10% מהעיתון, או כשהיו עוד שחקנים בעיתון – הוא לא יכול היה לאפשר לעצמו לעשות את מה שהוא עושה היום. ויש הבדל ניכר גם באיכות ההתערבות, ובעיקר בכמות ההתערבות. היתה חומה בין המערכת לאינטרסים העסקיים, למחלקת המודעות והמו"ל. אני לא אומר לכם שהיא היתה חומה סינית גבוהה – אבל היתה חומה. היום כבר הפילו אותה".

כשנוני התנקם

בפוסט שפרסם לפני ימים אחדים בעמוד הפייסבוק שלו כתב רוזנטל על מקרה שלדבריו אירע לו לפני כעשור, במהלך העבודה על "שיטת השקשוקה", הסרט שלו ושל אילן עבודי שבו מתח ביקורת על האופן שבו סייעה מדינת ישראל למשפחת עופר לעשות את הונה. "בעת צילומי 'שיטת השקשוקה' ניסתה משפחת עופר לטנף עלי. עורך-דינה, שהיה בקשר גם עם נוני מוזס, העביר למו"ל של 'ידיעות אחרונות' פסק דין ישן שבו שופטת הזכירה אותי וביקרה את התנהגותי", כתב בפוסט.

"זה לא שנוני לא אהב אותי, נוני לא אהב את 'שיטת השקשוקה'. לנוני אין אהבות או שנאות אישיות, הכל לפי האינטרסים של העיתון"

"מאחר ולא הייתי צד למשפט ההוא, פניתי לנציב תלונות הציבור על השופטים, שקבע שהשופטת טעתה. זה לא עזר לי. ההשמצה פורסמה ובענק, נוני סירב לתקן את הפרסום השגוי והמגמתי למרות שהעובדות המלאות הובאו בפניו והיו ידועות לו. הפרסום הנבזי היה נקמה גרידא. ההתנהלות של 'ידיעות אחרונות' (גניזת תחקירים, קידום אינטרסים כלכליים של העיתון) היתה חלק אינטגרלי ממה שנחשף ב'שיטת השקשוקה'. נוני לא אהב את הסרט. נוני התנקם. נוני ניצל את עיתונו לחיסול חשבונות אישי, שקרי. וזה לא המקרה היחיד שאני מכיר".

בראיון ל"קול העין" סיפר רוזנטל כי לא היה זה מקרה ההתנכלות היחיד שחווה מצד "ידיעות אחרונות" על רקע "שיטת השקשוקה". "כשהסרט יצא ב-2008 היתה התעניינות תקשורתית די גדולה סביבו ו-ynet פרסם ידיעה על הסרט. הידיעה הזו עוררה עניין גדול, היו בה איזה 300 טוקבקים – ונוני באופן אישי הורה ל-ynet להוריד את הידיעה", אמר.

כשנשאל כיצד הוא יודע שמוזס היה האחראי למחיקה, השיב: "אני יודע את זה מהכתב שכתב אותה, מהעורך שהתבקש". דבר המחיקה פורסם באתר "וואלה", וכתוצאה מכך, לדבריו, הוחזרה הידיעה לאוויר. "זו רק דוגמה להתערבות ישירה של נוני בדברים לא ענייניים", ציין.

רפי גינת, עורך "ידיעות אחרונות", מתוך הסרט "שיטת השקשוקה" (צילום מסך)

בשנת 2013 אתה נבחר לראשונה לכנסת. היחס של "ידיעות אחרונות" ו-ynet כלפיך נעשה ענייני יותר?

"לגמרי, אבל אני אחזור רגע לפרק הקודם. הסרט 'שיטת השקשוקה' עוסק במשפחת עופר, אבל גם בדרך שבה היא פועלת, ואיך רפי גינת – שהיה עורך 'ידיעות אחרונות' בזמנו – גנז תחקירים שהזיקו לה. זה לא שנוני לא אהב אותי, נוני לא אהב את הסרט. לנוני אין אהבות או שנאות אישיות, הכל לפי האינטרסים של העיתון. אני בסרט הזה תקפתי את 'ידיעות אחרונות' ואת הדרך שבה הוא מתנהל – ואז הפכתי להיות אויב העיתון. אחרי שהסרט יצא, עם הזמן, הדברים עומעמו מעט".

ויכול להיות גם שהאינטרס השתנה, ובתור חבר-כנסת מוזס היה צריך את עזרתך.

"נכון. נבחרתי לכנסת, ובכנסת דנים כל היום ברגולציה של ענייני תקשורת: ממודעות על סיגריות – האם לפרסם או לא, והאם תהיה הגבלה על זה – האם יהיו בעלויות צולבות בתקשורת, חוק הריכוזיות, שעסק גם בבעלות על כלי תקשורת. כל הזמן יש עניינים כאלה, ונוני, כאמור, יש לו אינטרסים. אז לא היתה לו סיבה לריב איתי. ואז הסיקור היה ענייני, ולמשך תקופה לא היתה בעיה".

"פנו אלי מ'ידיעות אחרונות', אבל אני הודעתי להם, וגם ל'ישראל היום' – לשני העיתונים שניסו להפעיל עלי לחצים – שאני לא אצביע בעד או נגד החוק, ואני אמנע"

קולגה שלך, ח"כ זהבה גלאון, סיפרה על לוביסטים, יחצנים ואפילו מכרים שלחצו עליה לתמוך ב"חוק 'ישראל היום'", אחרת ב"ידיעות אחרונות" ימחקו אותה. הלחצים האלה מוכרים גם לך? עליך הפעילו לחצים כאלה?

"פנו אלי מ'ידיעות אחרונות', אבל אני הודעתי להם, וגם ל'ישראל היום' – לשני העיתונים, שניסו להפעיל עלי לחצים – שאני לא אצביע בעד או נגד החוק, ואני אמנע. מהטעם הפשוט שאני חושב שהפעילות של 'ישראל היום' כן צריכה להיות מוסדרת, אבל מצד שני אני לא אתן ידי לסגירת עיתון או להחלשתו, גם אם 'ישראל היום' הוא כבר הוא לא בדיוק עיתון".

והם מחקו אותך?

"לא. בגלל שלא הצבעתי 'נגד', כנראה מחלו לי".

כשאתה מסתכל על הפרשה הנוכחית, יכול להיות שאפשר גם למצוא סיבות לאופטימיות? יכול להיות שחשיפה של מנגנונים כאלה תביא בסוף להשמדה שלהם?

"אני מקווה מאוד. אני חושב שלעיתונאים יש עכשיו תפקיד מאוד חשוב. אנשי המערכת של 'ידיעות אחרונות' צריכים לבוא לנוני מוזס ולהגיד: 'במצבך, מכל פוליטיקאי היינו דורשים להשעות את עצמו. אנחנו דורשים גם ממך להשעות את עצמך. אתה תמשיך להיות הבעלים של העיתון, אבל אנחנו ננהל אותו'. אם זה לא יקרה, 'ידיעות אחרונות' יאבד את כל האתוס העיתונאי סופית. גם ככה את האמון של חלק ניכר מהציבור הוא איבד – ויש סיכוי ממשי שהעיתון הזה פשוט ייכחד אם הוא ימשיך בדרך הזאת. מהמקום הזה, של המצוקה, אולי העיתונאים יבינו את האחריות שיש להם ויעשו מעשה".

בהכנת הידיעה סייע איתמר מרגלית

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.