כתבתו של דונלד בוסטרום בעיתון השבדי "אפטון בלאדט", על החשד כי חיילי צה"ל גנבו איברי פלסטינים, עוררה בישראל ביקורת עצומה, שהובילה את שתי המדינות לסף משבר דיפלומטי. בד בבד התעוררה ביקורת גם על התרעומת הישראלית, לא רק באירופה, אלא גם בישראל. הטענה שנשמעה בהקשר זה גרסה כי תגובת ישראל היתה "בלתי מידתית", אם להשתמש במונח המשמש תדיר את מבקרי המדיניות הישראלית.
אולם השבוע, לאחר ש"הסקנדל השבדי" ירד מהכותרות הראשיות, התפרסמו שתי ידיעות בעיתון "הארץ" שהעלו מחדש תהייה על רעם התגובה הישראלית. ביום ראשון דיווח אדר פרימור שבפגישה בין שר החוץ האיטלקי לשר החוץ השבדי סוכם כי "בכינוס מועצת שרי החוץ של האיחוד, בסוף השבוע הקרוב, תתקבל הצהרה שבה יובהר שאירופה, בראשות הנשיאות התורנית השבדית, מגנה בנחרצות את האנטישמיות ומתכוונת לפעול נגד כל גילוי שלה ביבשת". למחרת דיווח עקיבא אלדר כי היועץ המשפטי של שבדיה פירסם מאמר ובו הסביר כי למרות הטענות כי לממשלת שבדיה אסור להתערב בפרסומי העיתונות במדינה, לממשלה יש אפשרות חוקית למתוח ביקורת על תוכן כתבה המתפרסמת באחד מעיתוניה. השבדים, הסביר אלדר, עברו לשלב הביקורת העצמית. האם ניתן להסיק מכך כי המשבר הדיפלומטי שאליו הובילה ישראל הביא לתוצאות חיוביות?
העיתונאי הישראלי יגאל רום, היושב בקופנהגן ועוקב מקרוב אחר העיתונות הסקנדינבית, משוכנע שהתשובה חיובית. "המחאה הישראלית היתה נכונה", הוא אומר. "בהחלט היה מקום לתרעומת גדולה. ישראל אמנם נהגה פה כפיל בחנות חרסינה, אבל הפיל המשתולל הזה, שגם שבר כמה כלים יקרים, הפנה תשומת לב לעצם העובדה שמאמר מרושע כזה יכול להתפרסם בשבדיה ולעבור בשקט. אלמלא הרעש הישראלי, אלמלא הלחץ הישראלי והעובדה שישראל לא ויתרה, ועדיין לא מוותרת, המאמר הזה היה עובר בלי שאיש היה נותן את דעתו עליו. מהבחינה הזו צדקה ישראל, צדק ליברמן, צדק ראש הממשלה שלא ויתרו".
לדברי רום, היה חשוב שלא לעבור לסדר היום על מאמרו של בוסטרום, שכן הוא היה יוצא דופן גם בהשוואה למאמרים אחרים שהתפרסמו בעיתון השבדי. "כשמאמר יוצא בתיאורים שחורים על מלחמת עזה", מסביר רום, "הוא אולי לא מאוזן, אבל יש בו הרבה יותר עובדות שאי-אפשר להזים. המאמר של בוסטרום אינו דוגמה לחוסר איזון. זו רשעות לשמה, מאמר שערורייתי שחצה את כל הקווים האדומים במה שקשור לעיתונאות".
בימים האחרונים, מאשר רום, הוויכוח בשבדיה אכן שינה את פניו. לאחר הגינויים הראשוניים שנשמעו מעיתונים מתחרים מיד לאחר פרסום המאמר ב"אפטון בלאדט", עבר הדיון הציבורי בשבדיה להתמקד במשבר הדיפלומטי שהתפתח מול ישראל. כעת, אומר רום, חוזר הדיון ומתמקד בכתבה המקורית ובצדקת פרסומה. "הדיון חוזר להיות על עיתונות, על אחריות לפרסום, על חופש הדיבור ומה שהוא מטיל על המערכת ועל המפרסם", אומר רום, ומספר כי העיתון "אפטון בלאדט" נאלץ כעת להגן על עצמו מפני ביקורת פנים שבדית הולכת וגוברת. ראש ממשלת שבדיה התבטא נגד נימות אנטישמיות בעיתונות השבדית, ושר החוץ, כאמור, מתכוון להוציא הודעה חריפה עוד יותר בגנות האנטישמיות.
כעת, אומר רום, שבו גם העיתונאים לקחת חלק בדיון. העורך הראשי של "דגנס ניהטר", עיתון יומי הפונה לאליטות במדינה, פירסם מאמר שטען כי אכן יש מקום לנתח את הכתבה ולהביע עליה דעה, שכן מרגע שפורסמה, הפכה לנחלת הכלל. עורכו הראשי של "אפטון בלאדט", יאן הלין, מצא עצמו לאחרונה מותקף בטלוויזיה השבדית כשנדרש להסביר מדוע פירסם כתבה שאינו יכול לעמוד מאחוריה.
לדברי כתבים ישראלים היושבים במדינות אירופה, התגובה הישראלית הרועמת, שספגה כידוע ביקורת גם מבית, התקבלה בטבעיות יחסית בתקשורת האירופית. העיתונאי יוסי בר, כתב "מעריב" ברומא, מספר כי העיתונות האיטלקית לא נקטה עמדה בסוקרה את העימות הישראלי-שבדי. "הביאו את הפרטים של הסיפור ואת הזעם שיש בישראל, אבל לא היתה התייחסות מיוחדת של גורם כלשהו", הוא אומר, וכדוגמה מזכיר שתי כתבות דומות שהופיעו ב"קוריירה דלה-סרה", וב"לה-רפובליקה", שני העיתונים הנפוצים במדינה. הכתבות עסקו בקריאה לחרם על איקאה, תוך שימת דגש על תגובת העיתונות הישראלית.
שר החוץ אביגדור ליברמן בדרכו לישיבת הקבינט, 23.8.09 (צילום: קובי גדעון)
בעיתונים האיטלקיים האחרים, אומר בר, "לא התייחסו למאמר השבדי ברצינות". בר מזכיר בהקשר זה כי אגודת העיתונאים באיטליה יצאה לאחרונה להגנת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, לאחר שסולק מהפדרציה הבינלאומית של העיתונאים. "האיטלקים היו היחידים שהתגייסו למען הישראלים", הוא אומר, ומדגיש את הסולידריות יוצאת הדופן שבמעשה.
לדברי נדב איל, כתב "מעריב" בלונדון, העיתונות הבריטית החלה לסקר את הפרשה רק מרגע שישראל הפכה אותה לתקרית דיפלומטית, ואף סיקור זה לא היה נגוע בנקיטת עמדה חד-צדדית. "אני לא התרשמתי שהיה טון בדיווחים של העיתונים הממוסדים הגדולים", אומר איל, "לא ראיתי הרבה הבעה של דעות, אלא בעיקר סיקור הפרשה כתקרית דיפלומטית".
עצם הציטוט של הסיפור, אומר איל, אולי הזיק לאינטרס הישראלי, אבל יחד עם זאת, התקשורת הבריטית לא נטתה לייחס אמינות לפרסום ב"אפטון בלאדט". לדבריו, "התגובה העיתונאית הכללית היתה שמדובר בקשקוש מוחלט. התגובה הישראלית הוצגה כתגובה סבירה בהתייחס לנסיבות, ללא שיפוט, אך לעתים תוך הבעת פליאה על עוצמת ההתלהמות הישראלית". כדוגמאות מייצגות מזכיר איל שתי כתבות, ב"אקונומיסט" וב"פוריין פולסי", שביקרו בחריפות את הפרסום השבדי וניסו למקם את התגובה הישראלית בהקשר מדיני רחב.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הקבינט שבה דרש מממשלת שבדיה לגנות את המאמר המשמיץ, 23.8.09 (צילום: קובי גדעון)
למרות הטונים הגבוהים שיצאו מירושלים, גם סיקור התגובה הישראלית בתקשורת השבדית, אומר רום, היה מאוזן יחסית. "התקשורת השבדית אהבה מאוד את הרמת הקול בין ישראל לבין שבדיה", הוא מציין, "כי התקשורת אוהבת התבטאויות קיצוניות וחריפות. אבל ישראל תוארה כמי שבאמת נפגעה. מבחינה זו, התקשורת כאן לא ראתה בתגובה הישראלית משהו שהוא מצוץ מן האצבע".
לצד הדברים האלו מדגיש רום כי ברקע הפרסום של המאמר ב"אפטון בלאדט" עומדת פוליטיקה שבדית פנימית. ישראל משמשת "כלי ניגוח מצוין", כהגדרתו, והעיתון, מבקר חריף של הממשלה, עשה שימוש באיל הניגוח הזה כדי להבעיר את השטח. בשבדיה, לא אצלנו.