בפברואר השנה עלתה נערה צעירה, קורבן פרשת האונס ברמת-השרון, על דוכן העדים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. נבוכה ומבוישת נדרשה לשחזר בפירוט רב את המעשים הקשים שבוצעו בה. שבעה סניגורים פליליים, מהטובים במדינה, חקרו אותה ללא רחמים. כדי להקל עליה קבע בית-המשפט שהדיון בעניינה יתנהל בדלתיים סגורות, אבל למרות זאת עדותה של הנערה עלתה לה במאמצים רבים.

שבוע לאחר מכן התיר בית-המשפט לפרסם את עדות הנאנסת במלואה. התקשורת קפצה על המציאה וזה היה האות לחגיגה צהובה. מעשה האונס האכזרי, לפרטי פרטיו האינטימיים ביותר, נפרש בהרחבה והפך לשיחת היום. כלי התקשורת לא החמיצו את ההזדמנות לעדכן את האומה, מתי בכתה הנערה, מתי שתקה. מתי הורידה את תחתוניה, מתי לבשה אותם. הדף לא הסמיק, אבל הנאנסת, שכל מבוקשה היה להגיע למיצוי הדין עם הנאשמים, ראתה את עלבונה הפרטי מאוד נפרש לעין כל.


פרשת ההתעללות המינית ברמת-השרון היא רק דוגמה אחת למדיניות שנוקטת התקשורת בשנים האחרונות בבואה לסקר את תחום הפגיעות המיניות. אנשי משטרה, סניגורים, שופטים, פרקליטים ותובעים מתירים לפרסום או מדליפים את עדויות הנפגעים שנגבו בשעות קשות, בחדר סגור ובפרטיות מרבית, והעיתונות הכתובה והמשודרת ממהרת לפרסם אותן, בלי שהנפגעים נתנו את רשותם, ובלי שהעלו על דעתם, כשמסרו את העדות, שבעתיד ייעשה בחומר שימוש פומבי.

לכאורה, פרסום עדויות מחרידות של נפגעים הוא ביטוי לתפקידה של התקשורת לטלטל את הציבור השאנן ולהעלות נושא חשוב זה לסדר-היום. אבל הצורה שבה הדבר נעשה הופכת את הסיקור החשוב למציצנות זולה. פרסום שכזה ראוי שיעמוד למבחן הציבור.

בשנתיים האחרונות עלה מאוד מספר מקרי האונס והתקיפה על רקע מיני. מטבע הדברים התגייסה התקשורת לסקר בהרחבה את האירועים הקשים. כשהואשמה בפרסום מפורט מדי, הכולל חומר חסוי מהמשטרה או מתיקי בית-המשפט, טענה להגנתה שהחוק אוסר לציין את פרטיו המזהים של הקורבן, וכך נשמרת פרטיותו. בפועל, השמטת שמו של נפגע היא עלה תאנה לטענת החיסיון, ולו רק מהטעם שכל סביבתו הקרובה יודעת, גם ללא ציון השם המלא, בדיוק במי מדובר.

בינואר 1999 נחשפה בעיתונות עדותה המפורטת של עולה מאתיופיה שנאנסה באכזריות בקריית-ים. "הוא האנס לקח אותי לחוף הים, השכיב אותי בתוך צינור ביוב, ותוך כדי מכות אנס אותי. ברחתי משם ערומה", סיפרה הנערה בעדות שהודלפה מאוחר יותר לתקשורת. "החלטתי לגלח את שיער ראשי, בגלל שקיוויתי שכשאני קירחת ולא מושכת, הם לא ירצו לאנוס אותי שוב". הנערה לא תיארה לעצמה שחלק זה של העדות (שאינו הקשה ביותר בעדות, שפורסמה במלואה), ימצא את דרכו לעמודים הראשיים בעתון. איש לא ביקש את רשותה לפרסם עדות אישית ביותר, שנמסרה בתום לב בחקירת משטרה. נערה זו לא מוכרת לתושבי ירושלים ותל-אביב. אבל אין ספק שהשכנים בקריית-ים, בבניין שבו היא מתגוררת, בני משפחתה המורחבת, בני כיתתה ועוד אי אלו מקורבים יודעים בדיוק מי היא ומה שמה. נקל לשער את הרגשתה בהבינה, שהשכנה ממול יודעת לא רק על האונס, אלא בדיוק כיצד הוא התרחש.

שוטרים וחוקרים מרבים להתלונן, שנפגעות אונס רבות מעדיפות שלא להגיש תלונה במשטרה, כדי להמנע מהחקירה הקשה וממתן עדות בבית-המשפט. העיתונות לגווניה התגייסה לקריאה לנפגעי תקיפה מינית לאזור אומץ, לפנות למשטרה, למסור עדות ולסייע בלכידת האשמים. אלא שכך נוצר כאן מעגל קסמים אבסורדי: התקשורת מסייעת לרשויות לעודד את הנפגעים להתלונן במשטרה, אך נשים, גברים וילדים, הקוראים פרטי מקרים אחרים, מבינים שהעדות האינטימית מופקעת והופכת לנחלת הכלל, ולמדים שגם התלונה שלהם עלולה להגיע מהר מאוד לעיתונות ולהתפרסם בלי צנזורה ובלי רחמים. זה בדיוק מה שמעודד אותם להיזהר ממתן עדות במשטרה ולברוח מפניה כמפני אש.

ילד שעבר תקיפה מינית, וסביבתו הקרובה יודעת על כך, יתקשה לעמוד מול ההשפלה הנוראה הכרוכה בידיעה שחבריו קראו את כל מה שעבר עליו. אשה שנפגעה על רקע מיני תשקול בדעתה אם הנזק הנפשי שנגרם לה כתוצאה מהפרסום המפורט, כיצד אחזו בה, כיצד נגעו באיבריה האינטימיים ולאן בדיוק נשאה את הזעקה, שווה את התועלת שבהגשת התלונה.

בינואר 1999 הותקף מינית נער בן 14 בידי שלושה מחבריו לכיתה. אמו סירבה להגיש תלונה במשטרה. "הילד פוחד להתלונן", אמרה להדס שטייף, כתבת מקומון "זמן השרון". "הוא חושש שאנשים זרים ישמעו מה קרה בדיוק. הוא מתבייש ופוחד מההשלכות של הפרסום בבית-הספר. לכן החלטנו בשלב זה להשאיר את התלונה לזמן מאוחר יותר".

איור: בתיה קולטון

איור: בתיה קולטון

זכות הקורבן לחיסיון ולהחלמה

"הבעיה הקשה שלנו, העיתונאים, היא שאנחנו עומדים בתחרות צמודה מול אמצעי תקשורת אחרים", מסבירה הדס שטייף מגלי-צה"ל. "בתחרות כזו אנחנו חוטאים גם לעצמנו וגם לקורבנות. אם בקול-ישראל יביאו ציטוטים או עדויות מפורטות וכחולות של מקרי אונס ותקיפה מינית, מיד תבוא בגלי-צה"ל דרישה לעדות דומה, באותה רמת צבע. אני עושה את עבודתי, אבל אני מרגישה רע מאוד. כבר שנים אני רואה זכות לעצמי ללחום באמצעות התקשורת בתוקפים ובאנסים, אבל אלמלא היה מוטל עלי לחץ כל-כך גדול מצד העורכים, שדורשים ממני להביא את הפרטים הכי צהובים, הייתי מחפשת דרכים אחרות לסיקור, והייתי עושה את עבודתי באופן שונה. אני, כעיתונאית אשה, עדינה יחסית. אני מכירה עיתונאים, שבאותו הסיפור שסיקרתי תוך סינון מסוים, הם הרחיבו במידה רבה כל-כך בתיאור מעשה התקיפה, עד שהפכו את הכתבה שלהם לכחולה לחלוטין. אני יכולה רק להתפלל שהחוק יאסור לפרסם עדויות ופרטים של מקרי תקיפה מינית, ואז לא תהיה תחרות ואני לא אחטא בסיקור".

אין חולק על כך שלעיסוק בנושא הפגיעות המיניות בתקשורת ערך רב. במקרים רבים הודו ילדים שנפגעו על רקע מיני, שהחליטו להתלונן בעקבות כתבה בעיתון או בטלוויזיה. גם חשיפת האונס של מיס עולם, לינור אברג'יל, והאונס ברמת-השרון, עודדו נערות ונשים רבות להגיש תלונה במשטרה. הגורמים המטפלים בילדים ובקורבנות תקיפה מינית נדרשים להתמודד עם הצורך בגיוס תודעה ציבורית למאבק בתופעה הקשה של אלימות מינית ואחרת. אך גם הם מדגישים את זכותם של הקורבנות לחיסיון ולהחלמה, הגוברת על כל שיקול של מאבק ציבורי, יהיה חשוב וצודק ככל שיהיה.

"פרסום תקיפות מיניות בנשים, גברים וילדים הוא דבר חשוב ביותר", אומר ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד. "השאלה הגדולה אינה אם לפרסם את החומר, אלא באיזו דרך לפרסם אותו. בשאלה הזו חייבים להתלבט אלה שממהרים לפרסם עדויות מהמשטרה, יומנים של ילדים ופרוטוקולים חסויים מבית-המשפט. גם אם לא מפרסמים את שמו של הנפגע, חייבים לפחות לקבל את רשותו. ואם מדובר בקטין, חובה לקבל את הסכמת בני משפחתו. לא ייתכן שכאשר ילדה שהותקפה מינית מתחננת שלא יפרסמו את יומניה, ישיב לה העיתונאי בממרה השחוקה על זכותו של הציבור לדעת. חייבת להיות מגבלה חמורה על הפרטים שמתפרסמים. אין שום סיבה לציין, מלבד הדיווח על עבירת המין, גם את פרטי הביצוע של העבירה. הם לא רלבנטיים, לא מוסיפים דבר לעצם הידיעה חוץ מצבע. וצבע, במקרים כאלה, הוא הדבר האחרון שנחוץ".

בספטמבר 1998 נאנסה נערה בת חמש-עשרה ביערות הכרמל בידי ארבעה מתושבי דליית-אלכרמל. את עדותה המצמררת מסרה הנערה בבית-המשפט המחוזי בחיפה בדלתיים סגורות, כשהיא חובשת פאה וכובע. אבל המאמץ לשמור על פרטיות מרבית לא צלח. בתוך שבוע דלף הפרוטוקול החוצה, ודבריה של הנאנסת במלואם, כולל תיאורים גראפיים מזעזעים, הובאו בעמודים הראשונים של העיתונות הכתובה.

לצד עדותה הובאה גם עדותו של אחד הנאשמים באונס, וגם זו חשפה לא רק את קלונו, אלא גם את הנאנסת ואת המצוקה המחרידה שלה.

פעם הסתפקו עיתונאים בדיווח ענייני ותמציתי על תקיפות מיניות, בנוסח "נערה נאנסה באכזריות לאור היום", ודי היה בכך לזעזע ולעורר את המשטרה לפעול. היום, אם אין בסיקור פרשת אונס משפטים לוהטים כגון "הוא חיכך את איבר מינו בשדיים שלי, וכל הזמן נאנח וירק", הקורא יצקצק בלשונו ויאמר: "מסכנה, באמת מסכנה, אבל מה בדיוק הם עשו לה שם ואיך היא הגיבה?" אם אכן הרגילה העיתונות, בחיפושיה הבלתי נלאים אחרי צבע, את קוראיה לסנסציות עסיסיות על חשבון פרטיותו של הנפגע, ייתכן שנתנה ידה, בלי משים, למעשה אונס שני, ציבורי.

"חובתה של התקשורת להוקיע אלימות מינית, אך לא להרוס אגב כך תהליכי החלמה של נפגעים", אומרת טל קורמן, מנהלת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. "הדבר האחרון שקורבן תקיפה מינית צריך זה להפוך לגיבור עלום שם בכתבה עיתונאית. פרסום אלימות מינית באופן מפורט מדי, תוך שימוש בחומר חסוי, משפיע על נפגעות באופן הרסני. ממילא תהליך ההחלמה שלהן אטי ומייגע, והפרסום הפומבי גורם להן לטראומה שנייה, לעתים קשה אפילו יותר מן הראשונה. נפגעות אונס שנתקלות בפרסום עדויותיהן בעיתון מרגישות כאילו שהקוראים מחטטים להן בגוף. נשים אומרות לעצמן: אנחנו לא נתלונן, כי תראו מה עשו לזו שכן התלוננה. לא כיבדו אותה, לא הגנו על פרטיותה. המשטרה, שבה אומרים לנו לשים את מבטחנו, לא שמרה על פיה, וגרוע מכך, לעיתונאים יש נגישות לתיקים חסויים בבית-המשפט".

נתן זהבי מציע גישה שונה בתכלית. לגרסתו, רק זעזוע בוטה, כמכת פטיש בראש, מצליחים להזיז את המערכת להגביר את פעילותה נגד האלימות המינית, להגביר את הענישה ולקדם את החקיקה בתחום. בתחילת השנה פרסם זהבי סדרת מאמרים ב"זמן תל-אביב" שכללו תיאורים קשים במיוחד. הוא הסביר זאת כך: "אסור להפסיק את הסיקור. צריך להמשיך ולזעזע את הממסד שייתן את דעתו למתרחש. אז עם הרבה בחילה, הנה עוד כמה מהאירועים האפלים שהתרחשו בגוש דאנס המצחין והערים הסובבות אותו. הכינו את שקיות ההקאה". ואכן נדרשות שקיות הקאה כדי לעמוד בקטעים המובאים במאמר, ואנו נימנע מלהביאם כאן, כדי שלא להוסיף חטא על פשע.

זהבי הצליח במשימתו. התגובה הציבורית היתה נזעמת, וגם המערכת נדרשה לסוגיה. זהבי נשאל אם גם הקורבנות, גיבורי מאמריו, שמחו כשמצאו את סיפורם האישי פרוש לעין כל. תשובתו נחרצת: "כשאני מפרסם את עדויות הקורבנות, אני לא מסגיר את פרטיהם האישיים. אני הכי זהיר בעולם בעניין הזה. אבל אני חושב שבסדרת הכתבות שלי, המטרה מקדשת את האמצעים. באתי לזעזע את המערכת, יצאתי למסע צלב למען החמרת הענישה במקרים שבהם מבוצעים פשעים נגד נשים וקטינים, והשתדלתי שדווקא התיאורים המפורטים ביותר של המקרים הקשים יגיעו לידיעת הציבור. אני חושב שיש לכך הצדקה, כי החשיפה תגרום ללחץ ציבורי על המערכת, שתביא לכך שיחול שינוי הכרחי בגישה לנושא".

ניר חפץ, עורך רשת המקומונים "ידיעות תקשורת", מסביר את מערכת הלבטים שאתם מתמודד מי שנדרש לפסוק: "אני מאמין שכאשר יש התנגשות של אינטרסים בין שמו הטוב של הפרט מול חופש הביטוי, חובה עלינו ליצור יחס של תשעים אחוז לטובת הקורבן, ועשרה אחוז לטובת העיתון. אני, כעורך ראשי, לא יכול להשליט את דעתי האישית על כל עורכי המקומונים ברשת, אבל לפחות במקומון של תל-אביב, שאותו אני עורך בפועל, אין סיקור פרטני של מקרי תקיפה מינית. יש אצלנו אלף דרכים להיות צהובים, אבל לא כחולים. אפשר להיות אטרקטיביים מספיק ולעמוד בתחרות בכבוד בעזרת כותרות בלעדיות, אינפורמציה מעניינת ומקורות מידע מגוונים, ולא על חשבון פגיעה בקורבן. עם זאת, ייתכן בהחלט שעורכים או עיתונאים אחרים, שמחליטים לפרסם מקרי תקיפה מינית באופן מפורט מאוד, צודקים בעמדתם המנוגדת לעמדתי. אין פה אמת מוחלטת, ובהחלט יכול להיות שהדרך הטובה להוקיע את האשמים ולהפעיל לחץ ציבורי על הרשויות היא דווקא באמצעות הסיקור המפורט. כל עורך פועל על פי צו מצפונו".

כל עיתונאי מתחיל יודע שהדלפות מתיקי בית-המשפט ומחקירות משטרה לא מגיעות אליו לטובתו של הנפגע, ולא מטעמים של רצון כן לעזור, אלא כדי להאדיר את שמו של עורך-הדין, חוקר המשטרה או כל מדליף אחר. רצונם של גורמים להתפרסם בתקשורת, גם על חשבון פגיעה נוראה בקורבן, מוכר וידוע, ואל לעיתונאי לשרת צרכים אלו במסווה של טובת הציבור.

שרי מקובר כותבת במעריב

גליון 29, נובמבר 2000