ראיון מיוחד עם יחיאל קדישאי, יד ימינו של מנחם בגין ז"ל, פתח ב-7.11.97 את המוסף המדיני "יומן שבועי" של העיתון "מקור ראשון", המזוהה עם הימין ומופיע בימי שישי. על הראיון היה חתום כתב חדש בעיתון, אך מוכר היטב בעולם העיתונות. מדובר בעיתונאי מיכאל טוכפלד, כתב פוליטי המסקר את המתרחש בכנסת עבור רשת ב' של קול-ישראל. מאותו שבוע החל טוכפלד לפרסם סדרה של ראיונות שבועיים ב"מקור ראשון", לרוב עם דמויות פוליטיות. ההתקשרות הזאת נעשתה באישורו של אמנון נדב, מנהל קול-ישראל (אם כי בהסתייגות מסוימת מצד שלום אורן, ראש מערכת החדשות של רשת ב'), ודומה שכולם היו מרוצים: "מקור ראשון" על שורת המרואיינים המכובדת והשם המוכר המעטר את דפי המוסף, טוכפלד על ההזדמנות לקיים ראיונות עומק, ומן הסתם גם קוראי העיתון. הכול גם היה כשר למהדרין.

ממש באותו גיליון, מה-7.11, החל להופיע ב"יומן השבוע" מדור חדש - "השבוע" שמו, שסיכם בכתיבה פרשנית ופובליציסטית את אירועי השבוע. בתחילה במהוסס, על שטח של עמוד אחד בלבד ובמקום מעט פנימי, אך עד מהרה קודם המדור אל העמודים הפותחים של המוסף, התמקם בכפולה הפותחת והפך החל מאמצע נובמבר בשנה הקודמת למעין קול קורא מרכזי של העיתון בתחום הפוליטי והמדיני. על המדור היה חתום עיתונאי בשם אבי אמיתי, שגילה בקיאות גדולה במתרחש במסדרונות הכנסת, וניכר שהוא זוכה ליד חופשית בבחירת הנושאים שעליהם הוא כותב ומביע דעתו. זהותו של אבי אמיתי הפכה עד מהרה לאחד הסודות הכמוסים במסדרונות "מקור ראשון". איש לא הכיר אותו, איש לא פגש בו, והמתעניינים זכו בתשובות מתחמקות, אם בכלל.

מעטים בלבד היו שותפים לסוד זהותו האמיתית של אבי אמיתי. מדובר בכתב מיכאל טוכפלד, שמצא דרך מעניינת, ובעייתית מבחינה אתית, לשלב בין יצר הכתיבה והרצון להביע דעות גלויות יותר מהמקובל בסיקור הרדיופוני, לבין הכללים האתיים המוטלים עליו בהתאם למסמך נקדי של רשות השידור, ולתשובה השלילית שבה היה מן הסתם נתקל לו ביקש ממנהליו בקול-ישראל אישור להביע את עמדותיו ופרשנויותיו מעל דפי עיתון באמצעות פסבדונים.

כך פעל הכתב הפוליטי מיכאל טוכפלד בדואליות תקופה ארוכה: בכתבותיו ובדיווחיו מהכנסת לרשת ב' הקפיד להעביר שיקוף אמין ומאוזן של תמונת המצב הפרלמנטרית והפוליטית, תוך הקפדה על תיאור העובדות והתגובות כהווייתן. ואילו ב"מקור ראשון", תחת זהות בדויה, ביטא דעות וחוויות. עם הזמן נתגלה הסוד לקומץ עיתונאים ב"מקור ראשון", וחלקם העירו על כך לעורכי העיתון, והזהירו אותם מהאפשרות שהעניין יתגלה ויפגע הן בטוכפלד והן בשמו של העיתון. העורכים התעלמו.

המדור "השבוע" של אבי אמיתי דומה למדורים פוליטיים מקובלים בעיתונות היומית: כפולה פותחת המכילה כמה טורים עם כיתור נפרד ומשלבת סיפורים מאחורי הקלעים, פרשנות, מעט הומור, הערכות לעתיד וגם דעות מוצקות במגוון נושאים. להלן כמה דוגמאות:

7.11.98, במלאת שנתיים לרצח יצחק רבין: "את המאבק האמיתי שמרו אנשי העבודה לשבוע שבו מלאו שנתיים לרצח רבין. ובשבוע הזה הוכח פעם נוספת כי האופוזיציה אינה יודעת להיות אופוזיציה, אולי כשם שהליכוד אינו יודע להיות מפלגת שלטון...
"העבודה, שלא השכילה לנצל את הרצח - עם כל ההסתייגות מהביטוי - במערכת הבחירות שלה, מנסה עתה, שנתיים אחרי, ללבות מחדש את היצרים. היא לא כל-כך מצליחה...
"קשה היום לקנות את הססמאות שלא עשו בעבר רושם על בוחרי נתניהו. גם אהוד ברק וגם לאה רבין, כמו כל ראשי העבודה, הופכים את הרצח הנורא לאיל ניגוח פוליטי של עסקנים. בכך, אומרים בימין, הם מונעים מאתנו להיות שותפים לתחושת האסון, להרגשה של האבל".

21.11, על תפקודה של האופוזיציה: "...בכלל בעבודה מתפוצצים מרוב רעיונות. הצרה היא ששם, כמו אצל נתניהו, אליבא דאריק שרון, יד ימין פועלת נגד יד שמאל. ואולי מדובר בשתי ידיים שמאליות".

5.12, על עתיד המשא ומתן המדיני בראי המתנחלים: "כאשר המתנחלים מביטים אל (כנופיית?) הארבעה, שאמורים לסכם את פרטי הפעימה השנייה ולהביאה לממשלה, אין להם על מה להישען אלא על אביהם שבשמים. מה שקרה הוא שביבי הפך להיות הטוב מכולם. וגם הוא - כולם יודעים באיזה צד הוא נמצא" (הסוגריים סביב המלה "כנופיית?" במקור).

12.12, על מצבו הפוליטי של אהוד ברק: "יותר ויותר החלו מסתמנות בעבודה תסמונות 'ליכודיות’, לא רק בזהות הכמעט מוחלטת בין שני המנהיגים. הביטוי 'ברק תואם ביבי' לא רק שלא שחק את עצמו, אלא הוא הולך ומתעצם מרגע לרגע. אז מי אמר שרק הליכוד יכול?".

26.12, בעקבות ועידת הליכוד: "רוני מילוא, הגיבור האמיתי של הוועידה, ביקש לבוא חשבון עם ראש הממשלה באמצעות לימור ואיווט שיתחרו זה בזו על תפקידו. (זה) הביא למצב של מלחמת הכול בכול. מכאן ועד לשימוש באלימות - הדרך קצרה... המלחמה על מחצית הקומה השמינית במצודת-זאב... הפכה להיות כמו מלחמה על גבעת החזירים בקוריאה".

2.1, על הדרך השלישית: "מה זה הזיג-זג הזה? הדרך הראשונה היא כן, הדרך השנייה היא לא והדרך השלישית היא כן ולא?".

וכך הלאה וכך הלאה, על נתניהו, על ראשי העבודה ועל דמויות אחרות בפוליטיקה הישראלית. ההערות והפרשנויות לגיטימיות לחלוטין במסגרת מאמר פובליציסטי המזוהה עם כותב, אבל פובליציסטיקה בפסבדונים, הנכתבת באופן קבוע בידי כתב פוליטי האמור לסקר באופן חסר פניות את המתרחש בבית-הנבחרים, מעלה שאלות אתיות כבדות משקל: האם הגורמים המסוקרים בידי אמיתי יודעים מי מסתתר מאחור השם? האם אין פיתוי "לסגור חשבונות" באופן אנונימי עם מקורות? ומי אמור להשיב במקרה של הגשת תלונה נגד בעל הטור מצד פוליטיקאי, תביעת דיבה או אפילו פניות של קוראים מן השורה?

חמורות יותר השאלות העולות מהתנהגות העיתון: איך מתכוונים להגן הממונים על אבי אמיתי/מיכאל טוכפלד מפני תביעות דיבה? מי אישר את כתיבת המדור ומדוע? מה התועלת שמפיק העיתון מטור פוליטי מרכזי הנכתב בידי אישיות עיתונאית מוכרת - תחת מעטה חשאיות?

התשובות שקיבלתי לשאלות הללו רק מערפלות את המציאות. ראשית, ביקשתי לברר מי פרש חסותו ראשון על המדור וסיכם עם טוכפלד על אופן כתיבתו. שלושה עורכים ראשיים התחלפו ב"מקור ראשון" במהלך שבעת החודשים שבהם מופיע המדור (נכון לכתיבת שורות אלו). העורך הראשי הראשון והמייסד, מאיר עוזיאל, נוטל אחריות רק ל"גיוסו" של טוכפלד לכתיבת הראיונות ומתנער ממנה בקשר למדור: "טוכפלד אכן נכנס לעיתון בתקופתי, אבל על הטור אני לא יודע שום דבר. אין לי מה להגיד על הטור ואני לא יודע מי עושה אותו. לא טרחתי להתעסק עם זה. לא התעניינתי מי זה אבי אמיתי וזה גם היום לא מעניין אותי".

הטור של אבי אמיתי התחיל להופיע כשאתה עוד היית חתום על העיתון. הייתכן שעורך ראשי לא ידע מי כותב בעיתונו? ועוד בטור מרכזי ובולט?
כשהתחיל להופיע המדור, עדיין היה שלב אפור שבו לא התעניינתי בכל דבר. הטור של אבי אמיתי נכנס לתחום האפור הזה. חוץ מזה, לא כל דבר שנכתב בעמודים הראשונים של מוסף הוא מרכזי ובולט.

ומה דעתך על טור פוליטי שנכתב תחת פסבדונים?
אני נגד פסבדונים בכלל. הייתי עורך ב"מעריב" הרבה שנים. צריך להיות צידוק חריג ונדיר כדי לכתוב בפסבדונים.
אם הטור של אבי אמיתי לא נכתב בידיעתו, באחריותו וביוזמתו של העורך היוצא, מאיר עוזיאל, אזי אולי סוכמו הדברים עם העורך שהחליף אותו רשמית החל מהשבוע של ה-14.11, יהודה לוי, שהגדרת תפקידו השתנתה ל"עורך אחראי"? לוי מחזיר את הכדור למגרשו של עוזיאל: "טוכפלד עשה גם את הראיונות וגם את הטור כשנכנסתי לתפקיד. אני לא יודע למה הוא כותב את הטור בשם הזה. מדובר בהיסטוריה שהולכת לימי מאיר עוזיאל. בכל מקרה לא אני סיכמתי אתו על הטור".

לוי דווקא חושב שאין בעיה עם טור פוליטי שנכתב על-ידי כתב פוליטי בפסבדונים: "זה דבר מאוד מקובל בעולם העיתונות. גם בעיתונים הגדולים לא חסרים אנשים שכותבים בשמות כפולים. זה דבר מקובל".

למה בכלל בפסבדונים?
יכול להיות שכך הוחלט כדי שלא יופיע שמו של אותו אדם בעיתון יותר מדי פעמים.

ההסבר הנאיבי של יהודה לוי אינו מסתדר עם הגרסה שעליה החליט העורך שהחליף את יהודה לוי, עופר שפירא: "אבי אמיתי הוא לא מיכאל טוכפלד, ממש לא. אני חתום על הטור בפסבדון. אני לוקח את האחריות עליו ועורך אותו לאחר שכתבים מספקים לי חומרים שונים. מדובר בטור מערכת שהרעיון העומד מאחוריו הוא: איסוף חומרים בשיטת מדור 'ציפורה' ואחר-כך ניסוחם באופן מרוכז".

אתה משווה בין מדור רכילות הכולל קטעי אינפורמציה עסיסית למדור פוליטי מרכזי הדן בעניינים ברומו של עולם?
נכון שזה לא בדיוק אותו הדבר. זה פורמט קצת מוזר, אבל אני לא מאמין שיש פה בעיה אתית אמיתית. אנחנו לא חובטים באנשים בדרך לא אתית.

אתה אומר שאתה אבי אמיתי. מדוע נפוץ המידע שמדובר במיכאל טוכפלד?
בזמנו טוכפלד העביר חלקים מאוד גדולים מהחומר למדור הזה, זה נכון. היום הוא מקור אינפורמציה מדולדל מאוד.

אז מי עוד מעביר חומרים למדור?
הכתבים הפוליטיים של "מקור ראשון".

האמנם? איה לנגסם, עד יוני השנה הכתבת הפוליטית של "מקור ראשון": "מעולם לא העברתי חומרים לשום מדור לבד מאלה שהתפרסמו תחת שמי המלא, ומעולם גם לא התבקשתי לעשות כן". יורם לוי, כתב מדיני של "מקור ראשון": "אני כותב תמיד רק בשמי המלא. לא העברתי שום חומרים למדור הזה".

עד חודש מרץ השנה המשיך טוכפלד גם בעריכת הראיונות עבור "מקור ראשון", שעליהם, כזכור, קיבל אישור וחתם בשמו. ב-20.3 פרסם העיתון ידיעה של הכתב פיני בן- אור תחת הכותרת "ברדיו מאזינים לצד אחד". בידיעה הופנתה אצבע מאשימה כלפי תחנות הרדיו הממלכתיות, רשת א' וגלי צה"ל. "מאזינים לתוכניות הרדיו 'מאזינים למאזינים' ברשת א' ו'יש עם מי לדבר' בגלי צה"ל, שבה עולים מאזינים לשידור ומביעים את דעתם בעניינים פוליטיים וחברתיים, מתלוננים על תופעה של 'סתימת פיות'. בעקבות מודעות שפורסמו לאחרונה מטעם מפלגת העבודה, החלו תומכי השמאל להתקשר לתוכניות הרדיו, כשהם משתמשים בשמות שונים ומשתלטים על השידורים באמצעות עשרות טלפונים מכל אזורי החיוג בארץ".

בקול-ישראל לא אהבו את הידיעה הזאת, התקיימה התייעצות והוחלט לשים קץ לאישור שניתן לטוכפלד לפרסם ראיונות ב"מקור ראשון". לדברי גורמים בקול-ישראל, הידיעה של פיני בן-אור הצטרפה לחוסר שביעות הרצון של ההנהלה מעבודתו של טוכפלד בעיתון המזוהה עם מחנה פוליטי מסוים. על כל פנים, שבוע אחר-כך, ב-27.3, חדל שמו של טוכפלד להתנוסס על דפי "מקור ראשון". המדור של אבי אמיתי המשיך להופיע כרגיל. גם בשלב זה לא ידעו בקול-ישראל כי אבי אמיתי הוא מיכאל טוכפלד וכי טוכפלד ממשיך לכתוב ל"מקור ראשון".

ומה קורה כשפונים ל"מקור ראשון" ומבקשים לדבר עם אבי אמיתי? המזכירה מתנצלת שאינה יכולה להפנות את המבקש אל אמיתי, ושואלת אם הוא רוצה להשאיר הודעה. "אני מראש מבהירה", היא אומרת לפונים, בנימוס, "שלא בטוח שאבי אמיתי יוכל להיענות לפונים". כשמבקשים לדבר עם טוכפלד התשובה המתקבלת היא: "טוכפלד לא עובד כאן יותר".

עופר שפירא, העורך, בתגובה: "בהחלט אפשר לפנות ל'מקור ראשון' ואני מרכז את הפניות".

ואיך פונים גורמים פוליטיים אל אבי אמיתי? מעשה שהיה: ב-19.12 תיאר אמיתי-טוכפלד את ההתמודדות על ירושת זבולון המר במפד"ל בעוד המר נאבק במחלתו. האצבע המאשימה מופנית בעיקר לזבולון אורלב: "מפלגה אוכלת יושביה, אמרו על המפד"ל לפני שלושים שנה... היום הכול נעשה באופן גלוי, גס וברוטלי... התרגיל הבא מדבר על גיבוש קואליציה בין יגאל ביבי לזבולון אורלב, כציר נגדי לציר לוי-יהלום השומרים על שתיקה... זבולון אורלב עורך כינוסים משלו. לא מכבר כינס את צעירי המפד"ל במשרד 'גלעד', קרן הגימלאות של המפד"ל, תחת הכותרת 'דרכנו לאן'. ה'צעיר' שאול יהלום לא הוזמן. היה זה מעין גיבוש חזית מתונה מול קיצוני הימין שבמפד"ל... חלילה מלה לא דיברו שם על התמודדות או על המר. 'מתוחכם מאוד', אומרים עליו העסקנים. הוא כביכול אינו נוגע במאבק הירושה, אבל המשמעות ברורה: אורלב זה שמכנס, הוא יושב בראש, הוא קובע את סדר-היום. הוא ידווח בעתיד. במלים אחרות - הוא זה שצריך להיות שר".

וב-23.1, אחרי מותו של המר: "אפילו הרב לאו טרח להזכיר זאת בדברי הפרידה שלו מול גופתו של המר. הרב הראשי דיבר על הייסורים שהיו מנת חלקו (של המר) כאשר שמע מה מעוללים לו 'חבריו'. לא היה צריך לשאול שאלות רבות למי הכוונה. בלבו של הרב לאו יש על זבולון אורלב... מאבק הירושה במפד"ל יהיה מינורי, מהיר וללא רעשי רקע. מיד בתום השבעה תעבור ההנהגה לידי הרב יצחק לוי. כך ככל הנראה גם התיק הבכיר, תיק החינוך. בימים האחרונים הוא (הרב לוי) מקבל עשרות טלפונים המייעצים לו להישאר במשרד התחבורה, שם הוא מחולל גדולות ונצורות... גם אורלב יאהב מאוד את הרעיון שלוי יושאר בתחבורה... סביר להניח כי אורלב יסיר את מועמדותו לתיק החינוך, תמורת הבטחה למקום בכנסת הבאה".

קרא זבולון אורלב את הדברים והתרגז: "ראיתי שאני מותקף ומואשם בדברים ואף אחד לא שואל אותי. רציתי לדבר עם העיתונאי אבי אמיתי, שאינני מכיר, ולשכנע אותו שטעות בדבריו, וגם לקבול על שהוא מפרסם דברים על כוונותי הפוליטיות בלי לנסות לקבל את גרסתי. שאלתי ב'מקור ראשון', אמרו לי, 'אבי אמיתי זה שם כיסוי. לא יכולים להגיד לך מי זה'". בתחילה נפל חשדו של אורלב בטעות על אחד ממקורביו של השר יצחק לוי. “הפעלתי את כל הקשרים שיש לי, אפילו דיברתי עם חלק מהבעלים של העיתון, והגעתי לתשובה הנכונה".

ומה עשית עם המידע?
עד שגיליתי מי הוא אבי אמיתי כבר כמעט הסתיימה ההתמודדות במפד"ל ולכן עזבתי את זה לעת עתה. אבל אני נוצר את המידע בלבי ליום הדין, וכשיתאפשר לי אעשה בו שימוש.

המקרה של אורלב ממחיש את חוסר התקינות שבהפעלתו של טוכפלד ב"מקור ראשון" באופן אנונימי: חוסר יכולת להתייצב בגלוי מול מקורות, או מקורות פוטנציאליים,  לברר עובדות ולהשיג תגובות. בעיקר מובילה הפרקטיקה האנונימית למלכוד של סחטנות מצד גורמים פוליטיים שמחזיקים נגד הכתב מידע שעשוי לסכן את יכולתו להמשיך לדווח באופן חסר פניות. מיותר להכביר מלים על מעמדו של עיתון, אשר מעלה טענות כבדות משקל נגד אנשי ציבור, אך אינו מסוגל אפילו להצביע על העומד מאחורי טענות אלו, ומאלץ במקום זאת פוליטיקאים להיפגש עם בעלי העיתון כדי לאתר את מי שכתב עליהם.

אבנר הופשטיין הוא כתב העיתון "ירושלים"

טוכפלד: זה לא אני

מיכאל טוכפלד: "אני לא אבי אמיתי. עשיתי ראיונות ב'מקור ראשון' כל עוד ניתן לי אישור ומאז אין לי קשר לעיתון".

האם העברת חומרים עיתונאיים למדור של אבי אמיתי?
מעולם לא העברתי שום דבר למדור של אבי אמיתי.

ואנו נזכיר שגרסה זו מנוגדת גם לגרסתו של העורך הראשי הנוכחי, עופר שפירא, שהוא אבי אמיתי כביכול, אשר ציין שטוכפלד העביר חומרים רבים למדור.

תגובת אמנון נדב, מנהל קול-ישראל: "אם זה נכון אז זה בהחלט חמור, ועוד חמור שבעתיים אם מדובר בטור אישי פובליציסטי. לנו לא ידוע על העניין וזה בוודאי לא נעשה על דעתנו. אני אטפל בזה ואקיים בירור לאחר הפרסום אצלכם".

מי קילל את נתניהו

זהותו הכפולה של מיכאל טוכפלד היא רק סימפטום, בולט אמנם, למה שנראה כחוסר הקפדה על עקרונות אתיים בסיסיים ב"מקור ראשון". כתבים בעיתון מספרים שהעתקה של ידיעות מיד אחרי שידורן ברדיו, ללא תהליך בדיקה עצמאי, הפך מנהג של קבע. גם שיטת הפסבדונים נוסתה יותר מפעם אחת.

פיני בן-אור, הכותב על מגוון נושאים בעיתון, יכול היה לעקוף את המכשול האתי שעמד בדרכו בקלילות. ב-19.4 השנה נבחר למקום השני ברשימת המומלצים של סניף מולדת בירושלים למועצת העירייה לקראת הבחירות המוניציפליות הקרובות. מן הדין היה שיימנע, לפחות, מסיקור המפלגה שבמסגרתה הוא מתמודד על תפקיד ציבורי, אבל בן-אור לא התאפק. ב-29.4 היה חתום על ידיעה המבשרת כי "פעילים ממולדת מנסים למנוע את הצטרפותה". ב-8.5 חתם על ידיעה דומה, שסיפרה על פגישותיו של רחבעם זאבי עם ראש הממשלה.

בן-אור בתגובה: "מאוד השתדלתי לא לכתוב על מולדת, למרות שמדובר ברשימת מומלצים בלבד שעדיין טעונה את אישור המועצה. בסך-הכול מדובר בשתי ידיעות".

בתקופה שבה יצאו ארבעה עיתונים בלבד, זה פחות או יותר כל החדשות שמולדת סיפקה.
נכון, אבל אני לא חושב שיש בעיה. דרך אגב, אני הייתי גם דובר מולדת ודווקא תמיד נזהרתי מאוד לא לסקר את הכנסת בגלל זה, למרות שאני מכיר את הכנסת.

אמנון שומרון, המסקר את הכרוניקה החדשותית בכנסת עבור העיתון, מתגאה ב-22.5 בכושר השמיעה החד שבו ניחן. תחת כותרת הגג "עדות שמיעה" מופיע סיפור מדהים למדי פרי עטו: "מנחם פרידמן, הכתב הכלכלי של קול-ישראל, אמר בסוף מסיבת-עיתונאים: שביבי ימות". בגוף הידיעה פורס שומרון בביטחון מוחלט דיאלוג מצמרר שהתקיים כביכול בין כתב קול-ישראל, מנחם פרידמן, לטכנאי. שומרון לא נוקב בשמו של הטכנאי, אבל לקורא מצטיירת תמונה שלפיה מדובר באיש הצוות שהצטרף לפרידמן מטעם רשת ב'. וכך מתנהלת השיחה, על-פי שומרון:

הטכנאי: "(ביבי) משחק אותה אבו עלי. סיבובים סיבובים. אולי אחרי שהאח השני שלו גם ימות, הוא ילמד לקח".
פרידמן: "למה שאח שלו ימות. שהוא ימות".
הטכנאי: "משחק אותה אבו עלי, הכלב הזה".

בהמשך מתגאה שומרון באומץ לבו, ומעיד כי אף שהסיפור התגלגל בכלי התקשורת השונים, הוא היחיד שהעז לפרסם אותו. ואולי העיתונים האחרים לא פרסמו את הסיפור כיוון שהתקשו לאמת אותו? פרידמן: "הוקפצתי לשדר את מסיבת-העיתונאים במקום יוני בן-מנחם שבדיוק חזר מארצות-הברית. איך שהסתיימה מסיבת-העיתונאים עזבתי הכול ורצתי הביתה, ולא זכור לי שדיברתי עם אף אחד, ודאי שלא עם הטכנאי, וודאי שלא דברים איומים שכאלה. לא היו דברים מעולם". קובי מור, הטכנאי שהיה אתו באותו יום: "היות שמתוך הידיעה נראה כאילו אני הטכנאי האנונימי התקשרתי אל אמנון שומרון ובטלפון הוא אומר לי, 'תשמע, כבר לפי הקול שלך אני רואה שזה לא אתה'". שומרון: "זה נכון. לא יודע מי היה הטכנאי אבל אני בטוח במאה אחוז שמדובר במנחם פרידמן".

עוד מישהו שמע את הדברים?
אולי, אבל לא עצרתי לבדוק את זה. פשוט הזדעזעתי וחשבתי שצריך לדווח על זה.

אתה מכיר את פרידמן היטב?
באותו יום ראיתי אותו בפעם הראשונה, אבל אני מכיר היטב את קולו מהרדיו, ואין לי צל של ספק שהוא אמר את הדברים.

מדוע לא ביקשת את תגובתו?
לא חשבתי על זה. אתה יודע מה, אולי אתה צודק.

מקול-ישראל נמסר כי הפרשה הועברה לבדיקת הלשכה המשפטית של רשות השידור, התובעת פרסום התנצלות והכחשה של הדברים מעל דפי "מקור ראשון".

גיליון 15, יולי 1998

תגובה: כותב, לא כתב

יורם לוי

בכתבה "זהות כפולה" (גיליון 15, יולי 98') נכתב כי אני הכתב המדיני של השבועון "מקור ראשון". טעות. כפי שהבהרתי לכתבכם אבנר הופשטיין, אני הכתב המדיני של סוכנות החדשות עתי"ם ומנהל הסניף בירושלים. בנוסף, אני כותב מאמר בנושא מדיני שעל הפרק עבור "מקור ראשון", שמתפרסם תחת שמי.

הכותב הוא כתב עתי"ם ירושלים

גיליון 16, ספטמבר 1998