וושינגטון, שעות הצהריים. הפגישה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשרת החוץ האמריקאית מדליין אולברייט הסתיימה. לרשות העיתונות הישראלית עומדת שעה אחת בלבד עד ה"דד-ליין", והמתח עולה. שי בזק, יועץ ראש הממשלה לתקשורת, לא אומר דבר לעיתונאים הלחוצים. תוך דקות ספורות מתברר שאולברייט דחתה את יציאתה לאירופה. אפשר להתחיל לנשום לרווחה, זה אולי מסמן התקדמות, וגם אם לא - זה לפחות משהו שאפשר לראות בו חלק מכותרת בעיתון. העיתונאים יודעים שבזק לא יודע מה באמת קרה בפגישה בין אולברייט לנתניהו. שעת הדד-ליין הולכת ומתקרבת, עיתונאים אחדים ניגשים במהירות לכיוון המסעדה שבה יושבים ראש הממשלה ויועציו, לנסות ללקט עוד מידע. השעון מתקתק, קל לדמיין את הלחץ במערכת העיתון, עדיין אין כותרת מדינית. אולברייט מסרבת לפי שעה להעניק תדרוכים. לפחות עיתונאי אחד ממהר לטלפון: אולי למקורות פלסטיניים יש מידע על מה שקרה בפגישה, אף שהוא כאן והם לא, אולי למקורות אמריקאיים, אולי דווקא מקורותיו בארץ שמעו יותר. אחר-כך יוצאים יועצי ראש הממשלה מהמסעדה. מלה מזה, משפט מהשני, פרשנות על שפת הגוף של השלישי - ויש, יש ידיעה. מפלס הלחץ יורד - לפחות עד מחר באותה השעה.

וככה זה נראה למחרת: "מעריב": "התקדמות משמעותית - ועוד הרבה עבודה", כך על-פי מקור ישראלי בכיר, וגם: "אופטימיות זהירה". "ידיעות אחרונות": "נתניהו: עם כל הידידות, צריך לומר לארצות-הברית לא!", נכון לדברים שנאמרו לפני הפגישה, ואחרי הפגישה -"האווירה היתה פסימית". וב"הארץ": "נתניהו הסכים לנסיגה דו-ספרתית: מחלוקת עם ארצות-הברית על גודל הפיקדון". אז מי באמת יודע מה קורה שם, בוושינגטון, מאחורי הדלתות הסגורות?

למסעו המדיני האחרון של נתניהו לוושינגטון באמצע חודש מאי לא התלוו כל הכתבים המדיניים. התחושה היתה, לפחות בחלק ממערכות כלי התקשורת, שלא מדובר בנסיעה מספיק חשובה, וכיוון שהיא יצאה אל הפועל בתקופה של אינפלציה בנסיעות - שבוע קודם לכן בריטניה, שבוע לאחר מכן סין - נשארו אחדים מהכתבים המדיניים בבית. חלקם, אגב, חושבים שזה לא מזיק. "לפעמים נראה לי שמהבית אני עושה עבודה טובה יותר, אני יכול להגיע ליותר מקורות מידע, וזה בלי שטיפת המוח של פמליית ראש הממשלה", מתוודה אחד הכתבים.

הגישה של שי בזק

יש שיגידו - נתניהו, אמן המניפולציות התקשורתיות, עשה זאת שוב בוושינגטון. הדרך שבה הוא משתמש בכלי התקשורת באה לידי ביטוי בסוף הביקור. "מעריב", קול-ישראל וחדשות ערוץ 2 דיווחו לקראת סוף הביקור, שנתניהו מסכים לפעימה שנייה דו-ספרתית, וכי סלע המחלוקת העיקרי נותר עניין הפעימה השלישית. כולם ייחסו את הידיעה למקורות מסוגים שונים. נתניהו נחת בארץ, ובמסיבת-עיתונאים שכינס מיד לאחר הגעתו, הכחיש מכול וכול את הידיעות. חמי שלו כתב למחרת ב"מעריב" ששוב היינו עדים לניסוי כלים של נתניהו בתקשורת, כדי לבדוק את ההדף הפוליטי שייווצר. "הדלפת ידיעות על התקדמות ובעקבותיהן הכחשות תקיפות והצהרות על עמידה איתנה הפכו לדפוס פעולה קבוע של ראש הממשלה ויועציו", כתב. הכתבים המדיניים טוענים שהמקורות לידיעות על הסכמתו כביכול של נתניהו היו, כאמור, אנשי הפמליה שלו.

הכתבים הוותיקים לא מופתעים. הם עוד זוכרים את ימיו של נתניהו כסגן שר החוץ. כשהיה מגיע בבוקר ללשכה, היה נכנס לשר החוץ ארנס, וקודם כול היה שואל: "מה ה'ספין' של היום?" ה"ספין" הוא זווית הסיקור, מגמת הפרסום, שמעניקים לאירועים ראש הממשלה ויועציו בהתאם לאינטרסים העומדים מול עיניהם באותו יום. ה"ספין" בוושינגטון היה, אומר אחד הכתבים שסיקר את המסע, שאו-טו-טו הולכים לגמור ושבסוף הביקור יהיה סיכום על גודל הפעימה השנייה. כידוע, לא זה מה שקרה בפועל, אך התוצאה לא מנעה מרוב הכתבים - שלכאורה הם למודי ניסיון מיכולתו של נתניהו לתפעל את התקשורת בהתאם לצרכיו המתחלפים - לדווח בהתאם ל"ספין" שבו בחרו הוא ויועציו.

עקיבא אלדר, הפרשן המדיני של "הארץ", יוצא להגנת הכתבים: "בסופו של דבר, תמיד יש סיכוי שהפעם זה באמת הולך לקרות, ואף אחד לא רוצה להיות הטמבל שמפספס". זה נכון, אבל כיוון שעד כה זה לא קרה, אפשר היה לפחות להזכיר לקוראים את ההיסטוריה של הרושם שיצרו ראש הממשלה ופמלייתו על מצב המו"מ במסעותיו המדיניים הקודמים. להגנתם טוענים הכתבים המדיניים שהם משקפים בכל רגע נתון את המידע שנמסר להם, ושהזיגזגים בדיווחיהם נובעים מתנודות במציאות - בכוונת ראש הממשלה, באסטרטגיה המדינית שלו, בהכרזותיו ובמצב רוחו.

גם ה"זיגזגים" וגם ה"ספינים" הביאו את היחסים בין נתניהו לעיתונות הישראלית לשפל. חלק מהכתבים מודים במפורש שאינם מאמינים לפמליה שלו, וכי הם מעדיפים להאמין למקורות אמריקאיים. "פעם", אומר אחד הכתבים, "האיזון היה קל יותר, ספין מול ספין, והיום, פשוט ברור שעדיף להאמין לאמריקאים". שי בזק, בתגובה: "לעיתונאים הישראלים יש נטייה לפרובינציאליות. הם מרגישים תמיד, שאם האמריקאים אומרים להם משהו, זה 'ראה וקדש'". הוא מודה שלאמריקאים יש פחות אינטרסים בדיווח, "אבל זה לא הופך אותם ליותר מהימנים". המלה "ספין" לא מרתיעה אותו: "אני לא נמצא בתפקידי כדי למכור מידע לעיתונאים, ולכל דבר יש מטרה מסוימת. זה כמובן לא פוגע באמינות הדיווחים, אבל אני לא לוח מודעות". בזק טוען שההסתמכות היתרה של כתבים ישראלים על מקורות אמריקאים "הפילה" אותם לא פעם ולא פעמיים, ואחת הדוגמאות הבולטות, לדבריו, היא דווקא הביקור האחרון בוושינגטון: "הם ציטטו מקורות אמריקאיים שאמרו שראש הממשלה הבטיח לאמריקאים מספר מסוים של אחוזים, וחזר בו לאחר מכן. אני דיברתי עם אמריקאים, שהם גורמים רשמיים ומוסמכים - דניס רוס, ג'יימס רובין, מרטין אינדיק - והם הכחישו את הפרסום מכול וכול. אז יש כאן כמה אפשרויות: או שהעיתונאים סמכו על מקורות אמריקאיים אחרים ששיקרו להם, או שהמקורות האמריקאיים הרשמיים שיקרו להם. בכל מקרה, הם האמינו למקור לא אמין".

האופטימיות של עמנואל רוזן

קשה מאוד לעקוב אחרי משא ומתן מדיני בזמן אמיתי, והביקור האחרון בוושינגטון ממחיש זאת. האינטרס של כל מדינאי הוא להצניע משא ומתן שנמצא בעיצומו כדי שלא לפגום בהתקדמותו, והסכם אוסלו הוא דוגמה קלאסית לכך. הסכם אוסלו לא היה מתגבש ונחתם אילו העיתונאים היו יודעים על המו"מ שקדם לו והיו מסקרים אותו. כיום מבקשים העיתונאים לא לחזור על אותה טעות. הם רוצים לדעת מה מתרחש ולהביא סיפורים בלעדיים רבים ככל האפשר. התחום המדיני, שהוא רגיש ויחד עם זאת נזיל, מאפשר לכתבים חופש שלא קיים בתחומי דיווח אחרים. כך, למשל, ניתן לדווח ביום אחד על "פריצת דרך", ויום לאחר מכן על "מבוי סתום". ולא חסרות דוגמאות לכך, גם מהמסע האחרון לוושינגטון. כך, למשל, יומיים לאחר הידיעה ב"מעריב" על התקדמות משמעותית בתחילת הביקור, אנחנו למדים שראש הממשלה חוזר מארצות-הברית בלי פריצת דרך וללא סיכום על הפעימה, וכי האמריקאים הם שצריכים לקבל עכשיו את ההחלטות הקשות - האם להמשיך ללחוץ על נתניהו או למשוך את ידיהם מהתהליך. גם כלי תקשורת אחרים, חדשות הערוץ השני וקול-ישראל, דיווחו באופן דומה למדי, בעוד ש"ידיעות אחרונות" וחדשות הערוץ הראשון שמרו על קו פסימי יותר לאורך כל המסע.

רוב הכתבים המדיניים ערים לסתירות בדיווחיהם. אומר אחד מהם: "מה לעשות, מסובך לדווח, כי המציאות מסובכת. הסכם אוסלו עסק בדברים גדולים - כן או לא מכירים באש"ף, והיום השאלות יותר קטנות, והניואנסים רבים". דוד מקובסקי, הסופר המדיני של "הארץ", אמנם לא יצא לוושינגטון, אבל מכיר בבעייתיות: "המשא ומתן הוא טכני, אטי, פרטני. בעצם אין סנסציות. כל כותרת ענקית על 'פריצת דרך' היא יצירת סנסציה. במציאות זה לא קורה".

הבעייתיות של הסיקור המדיני גדלה בתקופות כאלו, אך מצד שני ניצבים עורכי החדשות ודורשים כותרות מרעישות. אחד הכתבים המדיניים אומר חד וחלק: "אני הייתי מאשים את העיתונאים. אתה חייב לספק את הסחורה, ואין לך מאיפה, ואז - לא שאתה ממציא, אבל או שאתה ניזון ממקורות מפוקפקים, או שאתה 'מנפח' מה שיש לך". התוצאה היא שלפעמים, בגלל הצורך בכותרות גדולות, מדווחים בעיתונים הגדולים יותר על הדברים שמסביב למשא ומתן, ופחות על פרטיו, כמו: מה המשמעות של פיקדון של שני אחוזים? הרי הרבה יותר מעניינת כותרת דרמטית כמו "אין פריצת דרך". כתב באחד העיתונים: "העורך יכול להגיד, יש לך 150 מלה, סכם את המשא ומתן. רוצה לכתוב יותר? כתוב ביום שישי". הלחץ על הכתבים לספק כותרות שמנות מורגש במיוחד במסע מדיני לחו"ל. שם, הרי, משהו חייב לקרות.

הלחץ נובע, כמובן, מהתחרות. אמנם בעת המסע מבלים הכתבים שעות רבות יחד ומעדכנים זה את זה באירועים שוטפים, אבל התחרות מכתיבה את יחסיהם. ביום השני לביקור ראש הממשלה בוושינגטון, בזמן הפגישה השנייה של נתניהו ואולברייט, ישבו כמה כתבים וחיכו לסיומה. אחד מהם קיבל צלצול בהול מהמערכת שלו בארץ. העורך שלו אמר לו: "תשמע, הרגע ראיתי בחדשות ערוץ 2 שעמנואל רוזן דיווח שיש אפשרות לפריצת דרך, מה קורה?" הכתב רצה מאוד לספק כותרת מוצקה, אבל אחרי שיחות טלפון עם דוד בר-אילן ושי בזק, הבין שהפעם כדאי לו להתאפק.

הספקנות של אהוד יערי

הקושי בסיקור המשא ומתן הנוכחי, בעיקר במסעות לחו"ל, נובע גם ממיעוט שותפי הסוד. המעורבים האמיתיים ברזי המו"מ בפמליית ראש הממשלה הם דני נווה, עו"ד יצחק מולכו ובתקופה האחרונה גם אורי אליצור. יש תדרוכים של ראש הממשלה או של הצוות שמלווה אותו, אבל "לא יוצאים משם סקופים גדולים", כמאמר אחד הכתבים המדיניים. בעבר היו הכתבים זוכים לתדריכים מפי ראש הממשלה במטוס, באחרונה - הרבה פחות. הנסיעה במטוס עם ראש הממשלה איבדה מחשיבותה. התדרוכים במטוס מקובלים יותר בדרך חזרה ארצה. שם, בדרך-כלל, מדווח על "אווירה לבבית" ו"שיחות טובות". אגב, גם בדרך חזרה ממסעו המדיני בלונדון בתחילת מאי דיווח נתניהו באופן דומה לעיתונאים שנלוו אליו. באותו זמן בדיוק, אולברייט, עדיין בלונדון, הודיעה על האולטימטום האמריקאי שהציבה בפני נתניהו, המחייב אותו להסכים ליוזמה האמריקאית בתוך שבוע. לכתבים נודע על כך רק כשצלצלו למערכות שלהם, לאחר שנחתו בארץ: עוד דוגמה ל"ספין" שמייצר ראש הממשלה, בהתאם לנוחיותו.

שאר אנשי הפמליה הם מקורות מדרגה שנייה. חמי שלו, הפרשן המדיני של "מעריב", אומר שהתופעה הגרועה היא שמי שבסופו של דבר מתדרך את העיתונאים הם אנשי המעגל השני, שאינם שותפים בסודות המסע, והם עצמם קיבלו תדרוך עם ה"ספין".

הדלפות מקרב המעגל הראשון מעטות, בניגוד להדלפות הרבות שיוצאות מישיבות הממשלה, ותוכנן אחיד בדרך-כלל, פרי תיאום מוקדם של אנשי הפמליה. לכן נעזרים העיתונאים במקורות פלסטיניים או במקורות בארץ - בדרך-כלל אנשי מפלגת העבודה. השאלה היא, עד כמה באמת אפשר לסמוך על מקורות אלו, עד כמה הם מעודכנים, וממי הם ניזונים?

כתב מדיני למוד ניסיון מתקופת אוסלו משווה בין התקופות: "ככל שהצוות שסובב את ראש ממשלה הומוגני יותר ובעל רצון להצליח, כפי שהיה בתקופת אוסלו, לא יוצא אלינו, העיתונאים, שום דבר. כך זה גם אצל הצוות הקרוב של נתניהו".

דלות המקורות ניכרת בעיקר בחו"ל. סביר להניח שלכתב בוושינגטון יש מקורות מקומיים טובים יותר מאשר לכתב המדיני שמגיע עם פמליית ראש הממשלה, ולכן אפשרויותיו לבדיקת מידע שמספקת הפמליה טובות יותר. רביב דרוקר, שמסקר את התחום המדיני ב"מעריב", לא חושב שהנתון הזה משמעותי: "יכול להיות שלכתב בוושינגטון יש מקורות שלי אין, אבל לי יש מקורות שלו אין. וחוץ מזה, אולברייט והצוות שלה מגיעים כל-כך הרבה לארץ, אנחנו מכירים אותם, מסתייעים במידע שלהם והם מסתייעים במידע שלנו". אחד הכתבים המדיניים הבכירים חושב אחרת: "לרוב הכתבים הישראלים אין מקורות מספיק טובים בוושינגטון. הייתי יכול להבין אם מדובר בבייג'ין, לך תדובב פקיד סיני, או אפילו בבירה אירופית, אבל בוושינגטון זה מגיע לממדי אבסורד. בסופו של דבר, זה יוצר תלות גדולה בפמליית ראש הממשלה, ולהם, כידוע, אינטרסים משלהם באופן הדיווח".

זו אולי אחת הסיבות לשוני בין שתי אסכולות הדיווחים מוושינגטון: "ידיעות אחרונות" והערוץ הראשון מול "מעריב" וחדשות הערוץ השני. נחום ברנע ושמעון שיפר, שליחי "ידיעות אחרונות", ידועים כבעלי קשרים טובים בממשל האמריקאי. הם אף הגיעו לוושינגטון יום לפני ראש הממשלה, צעד שאפשר להם להתעדכן במתרחש לפני תחילת פגישותיו. הערוץ הראשון לא שלח כתב מדיני, אלא הסתפק בדיווחים מפי אהוד יערי, שליח הערוץ בוושינגטון המעורה היטב בעיר. "ידיעות אחרונות" ו"הערוץ הראשון" דיווחו באופן די דומה, ואף די פסימי, במהלך הביקור. ואילו רביב דרוקר מ"מעריב", יוני בן-מנחם מקול-ישראל ועמנואל רוזן, שליח חדשות הערוץ השני, דיווחו בטון אחר, אופטימי יותר.

בסופו של דבר, גם הנסיעה האחרונה לוושינגטון, כמו קודמותיה, הסתיימה ללא פריצת דרך משמעותית. על זאת הסכימו בחוכמה שלאחר מעשה כל כלי התקשורת הישראלים שסיקרו אותה.

תנודותיו של יוני בן-מנחם

על כל דיווח יומי בעיתון מדווח כתב רדיו לפחות חמש פעמים. הלחץ שמופעל על הכתבים המדיניים בעיתונות הכתובה פעם ביום מופעל על הכתבים המדיניים ברדיו פעמים רבות ביום: יומן הבוקר, יומן הצהריים, יומן ערב, יומן חצות, וכמובן, דיווחים שוטפים במשך היום. אביב בושינסקי, הכתב המדיני של גלי צה"ל, לא יצא לוושינגטון, אבל גם הוא, לא פעם ולא פעמיים, היה במצב שבו זמני השידור הרבים השפיעו על איכות שידוריו: "לכל דיווח צריך להתכונן, גם טכנית וגם עניינית. זה גוזל הרבה זמן. זה מוריד מהזמן שבו אפשר לרוץ אחרי מקורות". בתחילת מאי, בביקור חשוב של ראש הממשלה בלונדון, בעיצומה של מסיבת-עיתונאים, נאלץ בושינסקי לצאת החוצה ולהפסיד חלק ממנה, כי היה עליו לתרגם בשידור חי את דבריו של ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר. לפעמים הוא מפסיד שיחות רקע של ראש הממשלה, כי באותו זמן עליו לשדר.

הרושם הוא שעל כתבי הרדיו להקדיש יותר זמן להעברת המידע מאשר לאיסופו. בנוסף לכך, כיוון שכתב הרדיו משדר כמה פעמים ביום, הוא זקוק להרבה חומר זמין. האילוץ הזה עלול להשפיע על איכות המידע העומד לרשותו וגם לגרום לתלות רבה יותר בדוברים רשמיים, ובמקרה של כתב מדיני - בפמליית ראש הממשלה. בנסיעה לוושינגטון שידר יוני בן-מנחם, הכתב המדיני של קול-ישראל, עשרות ידיעות, רובן מיוחסות לפמליית ראש הממשלה. אחד מעמיתיו למסע הסביר: "אין לו ברירה, הוא זקוק לחומר בלי הפסקה. הוא לא יכול להרשות לעצמו להסתכסך עם אנשים. הוא מסוגל לייחס דברים לגורם מדיני בכיר, ולשדר אותם בלי לאמת. מקסימום, אחרי שעתיים, הוא ידווח על הכחשה". כך לדוגמה דיווח בן-מנחם במהלך ביקורו של נתניהו בארצות-הברית על התקדמות בשיחות בוושינגטון, ושעל-פי מקורות בפמליית ראש הממשלה, הסכים נתניהו לפעימה של 13 אחוזים. יומיים לאחר מכן, בדיווח מהארץ, אישר בן-מנחם ביומן הבוקר כי "הפערים עדיין קיימים בעמדות שני הצדדים, וכי עדיין אין עסקת חבילה שתספק את ישראל". אמנם בן-מנחם ייחס את המידע ללשכת ראש הממשלה, אבל נשאלת השאלה, האם למאזינים לא מגיע לקבל דיווח אמין יותר? האם, למרות מיעוט הזמן שעמד לרשותו בין שידוריו הרבים, לא היה עדיף שינסה להבין ולהסביר גם מה עומד מאחורי המידע המגמתי שסיפק לו גורם בכיר בפמליה?
בן-מנחם סירב להתראיין לכתבה זו.

גם לטלוויזיה בעייתיות משלה. דיווח טלוויזיוני מחייב תמונה, ואילו אירועים מדיניים הם בדרך-כלל סיפורים ללא תמונות. הצילומים משמימים למדי - לחיצות ידיים או נאומים. הצד הטכני אף הוא מסובך - העריכה, השידור, זמני לוויין קשוחים. כל אלה גורמים לכתב לבזבז זמן יקר. בגלל הפרשי השעות, השידור מוושינגטון הוא באחת בצהריים, כלומר שכבר באחת עשרה בבוקר על הכתב המדיני המלווה את ראש הממשלה להיכנס לחדר העריכה. ומה קורה אם בדיוק אז מתקיימת פגישה חשובה? לעתים התמונות הזמינות לא מתאימות למה שמתרחש במשא ומתן. זה מקשה על הכנת הכתבה. ביום השני לביקור בוושינגטון פרצו המהומות בשטחים. נתניהו נאם באותו ערב במכון וושינגטון. עוד לפני נאומו הוא קיבל את הידיעות על המהומות. צוות חדשות הערוץ השני התקשר לפמליית ראש הממשלה בעת שהיתה בדרכה לאירוע, וביקש שראש הממשלה יגיב בתחילת נאומו לאירועי היום, כדי שניתן יהיה להספיק להכניס את תגובתו לחדשות השעה חמש. הפמליה החליטה לא להיענות לבקשה. רק בסוף הנאום, אחרי כשעה וחצי, הגיב ראש הממשלה בקצרה לאירועים בשטחים. את התגובה המלאה מסר נתניהו רק כמה שעות אחר-כך. עמנואל רוזן, בחדשות חמש, נתן פרשנות משלו על רקע צילומים בלתי רלבנטיים: נתניהו נואם ואינו מתייחס לאירועים.

תחזיתו של בן כספית

כידוע, שיטת ה"אוף דה רקורד" מקובלת מאוד בתחום המדיני: ייחוס מידע לגורם מדיני בכיר, למקורות בפמליית ראש הממשלה, למקורות אמריקאיים, למקורות פלסטיניים, בלי לזהותם. השיטה הזו מעניקה חופש נרחב למקור וגם לכתב, המביא את דבריו שלא בשמו: הכתבים אינם נרתעים מלצאת בכותרות מפוצצות. כך, למשל, כותרת דרמטית כמו זו של בן כספית ב"מעריב", 24.4, שעל-פיה הפעימה השנייה תבוצע בתוך חודש, מסויגת מיד בכותרת קטנה יותר: "על-פי מקורות בכירים". השאלה היא אם הטכניקה הזו מספיקה כדי לא להטעות את הקורא. מקובסקי: "זו לא חוכמה, צריך לעשות איזון. נכון שתמיד מסייגים, אבל אף פעם לא נותנים לקוראים להבין מה מקורות אחרים אומרים כנגד".

הכתבים המדיניים, כך נראה, מודעים לבעייתיות, אבל ממשיכים לחיות אתה בשלום. הם מנקים את מצפונם בכך, שאם ידיעה שפרסמו בשם מקורות אנונימיים לא עמדה במבחן המציאות, הם מפרסמים כעבור יום-יומיים ידיעה נגדית, ומסייגים אף אותה. עקיבא אלדר, הפרשן המדיני של "הארץ", רואה בכך זילות המקצוע: "בגלל עומס האינפורמציה והנזילות שלה, והידיעה שבסופושל דבר יזכרו לי רק את הסקופים, יש חוסר כבוד לעובדה של היום, כי מחר היא תהפוך להיות עוד שקר".

כתבים מדיניים מודים שיש ביניהם כאלה ש"מלבינים" את המקורות. כך, לדוגמה, אם יש למי מהם מדליף בממשלה והוא לא מעוניין לחשוף אותו, הוא ייחס את הידיעה שקיבל מהמדליף ל"מקור פלסטיני". הנוהג הזה מעלה את השאלה, באיזו מידה מותר לכתב לשקר בשמו של מקור כדי להגן עליו.

ויש גם הסבורים שאפשר לדווח גם מבלי להסתמך אף לא על מקור עלום שם. בסוף הביקור בוושינגטון, דיווח עמנואל רוזן בחדשות הערוץ השני כי "אנחנו יודעים שכבר כמה ימים יש התקדמות במשא ומתן...". שעה קלה לאחר מכן, במסיבת-העיתונאים שקיים, הכחיש נתניהו את הבשורה על התקדמות. האם הדיווח לא היה מעט פזיז? רוזן: "המאזין או הצופה רוצה לקבל אינפורמציה. יש מקרים רבים שבהם אני בטוח, ואז אני לא מסייג. אם אני לא בטוח - עדיף לי לא לומר בכלל, מאשר לסייג ולומר 'מקור בכיר אמר'. הייחוס למקור מתאים יותר כשמדובר בהערכה, נניח, 'מקור בכיר טוען כי המשא ומתן יסתיים בתוך שבוע'. אם אני יודע שנתניהו הסכים, למה לי לסייג?".

רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת

גיליון 15, יולי 1998