ב"מוסף כלכליסט", שהופץ אתמול, מתפרסם הטור האחרון של "הון אנושי", מדורו הקבוע של ארי ליבסקר. המדור של ליבסקר נולד לפני שבע שנים כמעין חיקוי לפורמט שפיתח דרור פויר במוסף "G" של "גלובס": כתב מגזין יוצא לאירועי האלפיון, שותה ומשוחח עם בעלי הון ובכירי המנהלים בישראל ולאחר מכן שופך את התוצאה על הדף בתוספת מנה בריאה של בוז ניו-ג'ורנליסטי. מאז פויר כבר הפסיק לכתוב טורים כאלה, והמדור של ליבסקר הפך לאחד העמודים המעניינים לקריאה במוסף השבועי של "כלכליסט".
"למדתי להתגבר על הבושה, לחפש את הבכירים ולפנות אליהם ישירות", הוא כותב היום בטור הסיכום, ומונה אותם: "דיברתי עם יצחק תשובה, אליעזר פישמן, לב לבייב, עידן עופר, שרי אריסון ובעצם כל ראשי המשק, שלא היו מורגלים לעיתונאי שעוקף את יועצי התקשורת, מגיע עד אליהם ושואל שאלות. [...] גיליתי שבסופו של דבר כמעט כל אנשי הכוח מגיעים לאירועים הללו: בעלי השליטה בחברות ציבוריות, יו"רים ומנכ"לים, עורכי-הדין שלהם, וגם הרגולטורים שמפקחים עליהם אך דואגים לג'וב בעת פרישה – וכמובן הפוליטיקאים: מזהבה גלאון ושלי יחימוביץ', עד נפתלי בנט, ניסן סלומינסקי ואיילת שקד.
"מבין הפוליטיקאים, הבן-יקיר הבלתי מעורער היה אהוד אולמרט. אחריו יצחק הרצוג, שלא מרבה להחמיץ אירועים. זה המקום שבו הוא שוחה כדג במים. גם מי שמבקש להחליף אותו, עמיר פרץ, לא טמן ידו בצלחת, וכמובן שמעון פרס, ביבי נתניהו וליברמן. אם יש משהו שלמדתי במהלך השנים האלה הוא קיומה של גישה בלתי אמצעית של אנשי הון לפוליטיקאים ולרגולטורים. כולם חברים של כולם, אין אידיאולוגיה, אין ימין ושמאל, רק הון, שלטון ונגיעת חרדל דיז'ון.
ארי ליבסקר (צילום: "העין השביעית")
"הרגע היחיד שבו משהו זיעזע את הזחיחות התרחש במהלך המחאה החברתית. לזמן קצר הפחד חילחל, ולא חלפו ימים ארוכים עד לזעקות הקוזאק הנגזל. 'מחפשים אותנו כי אנחנו עשירים', אמרו לי אותם אנשים שקודם הצדיקו ללא ניד עפעף תספורת של חבריהם הטייקונים. באותו זמן סיקרתי גם את המחאה כמעט מדי יום, מזהה לאורך שדרות רוטשילד חברים לערבי הגאלה שהסתובבו בהיחבא בניסיון להבין מה קורה. הם סימנו לי ביד שאשתוק וקרצו. אבל המחאה החברתית חלפה, לא יותר ממכה קלה בכנף. רק השבוע, כשדנקנר המורשע בדרך לשנתיים בכלא, התקשר יחצ"ן בשמחה והזמין לאירוע שנוחי ישתתף בו".
מי שירצה להמשיך להיחשף להגיגיהם של הטייקונים, היו"רים, המנכ"לים ועורכי-הדין שלהם יוכל להמשיך לעשות זאת בחלקיו האחרים של עיתון הכלכלה של משפחת מוזס. המוסף שבו נדפס טורו האחרון של ליבסקר, למשל, הגיע אתמול בתוך גיליון שהוקדש – מהשער ועד עמוד 33 – לסיקור "ועידת התחזיות" של "כלכליסט". עמוד השער נכבש כמעט כולו על-ידי אותם פוליטיקאים, מנהלים, פקידים בכירים ואנשי כסף – אותו מקרר יינות, אבל בגישה כל-כך שונה: את האמירות המביכות שסחט מהם ליבסקר, את הזלזול בשררה, החליף הדברוּר האפרפר ונטול הברק שמאפיין את סיקור הכנסים של "כלכליסט", שבתקופה האחרונה נדמה שלא עובר שבוע בלי שאחד מהם יגרוף את ליטרת העמודים שלו.
שער "כלכליסט", 29.12.16
אתמול למשל אפשר היה למצוא שם את מנכ"ל בנק הפועלים, שנתן חסות, ואת מנכ"ל בית-ההשקעות פסגות, שגם הוא נתן חסות, ואיתם גם מנכ"לית הוט, מנכ"ל חברת אלסטום, נשיא התאחדות התעשיינים ומנכ"ל נספרסו ישראל, שכולם נתנו חסות לכנס של "כלכליסט". הסיבה לכך ברורה: הכנסים של "כלכליסט" הפכו לאפיק הכנסה חשוב של העיתון הכלכלי של קבוצת "ידיעות אחרונות", ואת האפיק הזה צריך להאכיל. כאן ראיון מקדים, שם כפולת סיכום. ועוד כפולה, ועוד כפולה, עד שלא נשאר כמעט מקום לכתוב על דברים אחרים.
האם הסיקור הזה, שמושאיו הם לעתים קרובות הגורמים ששילמו עבור מתן חסות לכנס (כלומר, הפכו את האירוע לרווחי עבור העיתון), חופשי באמת? לפעמים, כפי שנחשף כאן בשנה שעברה, הידיעות הללו הן חלק אינטגרלי מעסקת החסות. הסגירה של מדור כמו המדור של ליבסקר, בשילוב עם האינפלציה המדאיגה בגליונות ה"חגיגיים" אך משעממים על עוד ועידה משובטת, מעלה חשש שהעיתון הכלכלי שקם תוך הבטחה "לחבר את ישראל לכלכלה" ימלא את ימיו דווקא כעיתון של המחוברים, כלי שרת של אותם גופים ואנשים שעליהם הוא אמור לפקח.