בתקשורת המערבית מקובל ה"אוף דה רקורד" ככלי מוסכם בין המקור לעיתונאי. הוא יכול להיות "בלון ניסוי" לבדיקת דעת קהל, הוא יכול להיות מעין "תרכיב מחסן", שמטרתו לחשוף רק חלק משערורייה ולחפות על עיקרה, והוא גם יכול להיות אמצעי לטיפוח מעמד המדליף. השימושים האלה ב"אוף דה רקורד", וגם אחרים, מוכרים, נפוצים ולגיטימיים ביחסים שבין עיתונאים למקורותיהם.
בעוד שבארה"ב משמעות הכלל הזה היא "לידיעתך בלבד", בארץ הוא התאזרח ככלי לפרסום מידע מבלי לייחס אותו למקור מזוהה. האנונימיות שמאפשר השימוש ב"אוף דה רקורד" יצרה הסתאבות: בתרבות הפוליטית והתקשורתית הרווחת בארץ מרשים לעצמם אנשי ציבור להפיץ, באמצעות עיתונאים, מידע נבזי, כוזב, מגמתי, פוגעני, בלי שיהיה עליהם לעמוד מאחורי דבריהם. להלן כמה המחשות.
מעשה ביועץ מדיני
"הסיפור הזה מסופר בחדרי חדרים", פותח, בנימה דרמטית, בן כספית את כתבתו במוסף לשבת של "מעריב", 16 בינואר 1998. "בפורומים הסגורים, בצמרת המדינית והבטחונית בישראל. מעשה ביועץ המדיני של ראש הממשלה, עוזי ארד, שיצא לפני כחודשיים וחצי ללונדון, לפגישה עם בכירים במשרד החוץ. שם, במהלך השיחה, עלה גם נושא מירוץ החימוש האיראני. וזה מה שהבריטים הבינו מדברי ארד: ישראל לא מוציאה מכלל אפשרות מצב, שבו תשקול אופציה צבאית, או הנחתת מכת מנע על איראן, על מנת למנוע ממנה השגת יכולת השמדה המונית. לסתותיהם של המאזינים הבריטים צנחו...".
בהמשך מביא כספית, בקצרה, את גרסתו של ארד לסיפור, "על פיה, היה זה השגריר הבריטי בתל-אביב שפנה אליו לראשונה באמצע אוקטובר 97', בשאלה מפורשת, האם ישראל מתכננת מכה צבאית על איראן? ארד, לגרסתו, שלל את האפשרות מכול וכול... במשרד החוץ הלונדוני הועלתה השאלה בפניו פעם נוספת. ארד, משועשע, ענה בבדיחות דעת. דיבר על 'אם אתם מעלים את זה שוב ושוב, אולי זה רעיון טוב'".
עוזי ארד נפגע קשות מפרסומו של כספית. הוא טען כי הציטוטים "מחדרי החדרים" לא היו ולא נבראו. הוא סבר שמדובר באחת מהשתיים: או שכספית בדה מלבו את הסיפור, או שמקור הסיפור הוא הבדאי. הדברים כה קוממו את ארד, עד שהחליט להגיש תלונה לאומבודסמן של "מעריב", אברהם תירוש. לקובלנתו צירף ארד מסמכים שלטענתו מוכיחים את מופרכות התיאור שהביא כספית בכתבתו.
שבוע לאחר שהגיש את התלונה, נתקל ארד בפרסום הבא: ב"סופשבוע" של "מעריב", בתוך כתבה של כספית שסקרה את ביקורו של בנימין נתניהו בארצות-הברית, הופיעה מסגרת שכותרתה: "בכיר אחד ממורמר". מתחת סופר כי "בפמליית ראש הממשלה ניתן היה להבחין בשני קולות עיקריים. הראשון... דיבר בלשון זהירה (על תוצאות הביקור; ב"ק). הקול השני היה שייך לדובר אחד בלבד. אחד מבכירי הלשכה, שדיבר בלשון אחרת לגמרי.
הציטוטים על "מסע השפלות" ו"טרטורים" שעבר נתניהו בוושינגטון שייכים לאיש הזה. גם ההערכות, שעל פיהן הביקור נכשל כישלון חרוץ, וטוב היה לו לא היה יוצא לפועל מלכתחילה, מקורן מפיו. האיש", הוסיף בן כספית, "ממורמר מאוד לאחרונה, לאחר שהורחק ממעגל מקבלי ההחלטות, נשמע מתבטא מספר ימים לפני היציאה לוושינגטון, בפורום אינטימי ביותר, בגנות עבודת הלשכה. הוא אמר, באותו פורום, שהביקור מועד לכישלון, שהאנשים סביב נתניהו לא יודעים לעבוד, שחלק מהם, ובמיוחד אחד, חסרי ניסיון ו'צעירים מדי' וש'חבל על הזמן של כולנו'... מעמדו של הבכיר הזה כבר אינו בכיר כבעבר".
צרכן התקשורת המצוי, שיטרח לקרוא את המסגרת הזו, לעולם לא יבין מה רצה לספר הכתב. מי הוא הבכיר הממורמר? ומי משמיצו? מי הוא הבכיר שנחשב לצעיר בעיני הבכיר האחר? מי הם הבכירים שנמצאים בתוך מעגל מקבלי ההחלטות ומי נפלט מתוכו? מי נמנה עם משמיעי הקול האחד בלשכה ומי הוא בעל הקול השני? לבן כספית פתרונים. אנונימיות המקורות שבצלה חסה הביאה אותו לפרסם תיאור כה סתום מבלי שיידרש להעמיד במבחן אלמנטרי את אמינות סיפורו.
זו לא היתה הפעם הראשונה שבעזרת ה"אוף דה רקורד" מצאו סיפורים עסיסיים על עוזי ארד את דרכם מתוך לשכת ראש הממשלה אל כלי התקשורת: מקורות בלתי מזוהים גילו שהוא היטיב את לבו במסעדה בתשעה באב, שהוא שונא מוסיקה מזרחית, שקופת שרצים מתקופת שירותו במוסד תלויה מאחוריו, ועוד כהנה וכהנה.
בן כספית מוחה נמרצות על תלונתו של ארד ואומר: "הדברים, כפי שהוצגו בכתבה, היו מדויקים. המעשים של עוזי ארד הוצגו באופן מינורי. הדברים הוצלבו מארבעה כיוונים שונים, וארד מוזמן לבדוק אותם בבית-משפט".
המסגרת שפרסמת שבוע אחרי כן מרמזת על מאבקים שקיימים בתוך הלשכה, ובאה אחרי שקיבלת את התלונה מעוזי ארד.
הבוקסה שפרסמתי מדויקת לחלוטין. כל הנסיונות להעמיד את הדברים שנכתבו בה ככלי של השמצה במאבק בתוך הלשכה הם קשקושים שלא ראויים לתגובה, ואני באמת מצטער שהגבתי על השאלה. אני עיתונאי, אני חוקר ומשפטן ואני יודע להביא מידע מהדרגים הרלבנטיים. אני לא שופר של אף אחד. כל הסיפורים האחרונים שהבאתי הם תולדה של עבודה סיזיפית. אני לא מחפש את עוזי ארד ואני מוכן להיבדק במכונת אמת.
בפועל חוסלה המחלוקת בדרכי שלום: האומבודסמן של "מעריב" לא נדרש בסופו של דבר לטפל בתלונה וגם לא לבדוק את מסמכיו של ארד. אברהם תירוש: "הם נפגשו ויישרו ביניהם את ההדורים וביקשו לפתוח דף חדש". ה"סולחה" הזאת התקיימה לאחר שבן כספית מסר לכותב שורות אלה את תגובתו החריפה, המצוטטת לעיל.
מעשה במקור מדיני
בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו בראשות הממשלה, נשברו שיאים בחופש המניפולציות על כלי התקשורת. מקרה שממחיש זאת היטב אירע באמצע חודש ינואר. הכתבים המדיניים דיווחו על ביקורת שמותח "מקור מדיני" על הדרג הצבאי בדבר אופן הכנתו של המזכר הבטחוני שנועד ליצור בסיס מחודש למשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית. המקור המדיני היה, כך הסתבר, ראש הממשלה. בתגובה חסרת תקדים הביע דובר צה"ל תמיהה על "הדרג המדיני" והתנהגותו.
כשפנו עיתונאים אל לשכת ראש הממשלה וביקשו לדעת כיצד זה העזה לפגוע כה קשה באלוף בצה"ל, נענו כי הקצף על האלוף ינאי יצא מ"מקור בירושלים", שתדרך באותם ימים שלושה כתבים מדיניים. המקור הזה היה שר החוץ (זהותו נחשפה על-ידי חבר-הכנסת עוזי ברעם), שאכן מתח ביקורת על הדרג הצבאי, אך את רוב ביקורתו הפנה אל ראש הממשלה. לאנשיו של נתניהו היה נוח להטיל על לוי את האחריות להדלפה בנוגע לחוסר שביעות הרצון של הדרג המדיני מתפקודו של האלוף ינאי במו"מ עם הפלסטינים.
בשיטה הישראלית נוהגים עיתונאים בגישות שונות כשהם עושים שימוש במידע שנמסר להם על בסיס "אוף דה רקורד". יש שמוסרים את המידע ללא ייחוסו לשום מקור. באופן זה הם לוקחים על עצמם אחריות לדיווחיהם, ועל כן הם, באופן טבעי, רגישים יותר למניפולציות שנעשות עליהם ולשקרים שמקורות אינטרסנטיים מעוניינים להפיץ באמצעותם. עיתונאים אחרים, בעיקר בתקשורת האלקטרונית, עושים שימוש רב יותר בייחוס המידע למקורות עלומים. כך, במידה מסוימת, הם פוטרים את עצמם מאחריות לשימוש שעושים בהם מקורות המזינים אותם במידע מגמתי.
דן סממה, הכתב המדיני של הערוץ הראשון, שנוהג לא פעם בדיווחיו להסתמך על "מקורות בכירים" או "מקורות מדיניים", איננו רואה בכך פסול: "עיתונאי צריך לסמוך על הידיעות שלו ועל אמינות מקורותיו. לא פסול להשתמש ב'אוף דה רקורד'. אני נזהר מלהיות בלדר של מסרים".
עקיבא אלדר, פרשן מדיני ב"הארץ": "עושים שימוש רב ב'גורמים מדיניים' כדי להטיל בוץ על האמריקאים או לנהל התקפות של שרים אחד על השני. הדברים האלה נעשים מתוך תרבות פוליטית שהתרגלנו אליה. בעיתונות האמריקאית לא מתפרסמים דברי בלע 'אוף דה רקורד'".
הנה דוגמה נוספת למניפולציה מבית היוצר של ראש הממשלה: בעת ביקורו האחרון של נתניהו בוושינגטון שידר אביב בושינסקי, הכתב המדיני של גלי צה"ל, בשם גורם מפמלייתו של ראש הממשלה, שהאמריקאים מתישים את נתניהו בכך שהם מנהלים אתו ברציפות דיונים במשך למעלה מ-14שעות, כדי לסחוט ממנו ויתורים. כשיצא ראש הממשלה מפגישותיו ונשאל על כך, הוא בז לשאלה ואמר כי כולם עייפים מהדיונים ואין לו שום טענות.
בושינסקי: "תפקידי לדווח על מה שקורה בפגישות, או בשטח, וגם להעביר לקהל המאזינים את הלך הרוחות. אני בטוח שמאזיני גלי צה"ל יידעו לשפוט מה קורה, באמת, בחדרי חדרים. אני עיתונאי, אני לא שופט שצריך לקבוע בפסקנות מי אמין יותר: ראש הממשלה? יועצו? או, לצורך העניין, נשיא ארצות-הברית שאתו הוא נפגש? אם אני אחסוך מהמאזין דברים מסוימים, אני חושב שאעשה עוול לעבודה שלי. גם אם היה למישהו אינטרס (לספר על פעולת ההתשה האמריקאית; ב"ק), ראוי שאנשים יידעו את זה. זה מלמד משהו על סביבתו (של ראש הממשלה; ב"ק). דבר שני, מחובתי לעשות הערכת מקורות. ליועץ אחד אני אתייחס בכובד משקל ולשני פחות. במקרה הנדון מדובר בגורם אמין במיוחד, שהזין את התקשורת לא פעם ולא פעמיים".
אבל אולי זו היתה מניפולציה מתואמת בין ראש הממשלה ליועצו?
יכול להיות.
המקורות המדיניים מיומנים בשימוש ב"אוף דה רקורד". מכל תחומי הסיקור, התחום המדיני הוא הפרוץ ביותר. אביב בושינסקי, שעד לפני זמן לא רב היה הכתב הפלילי של קול-ישראל, מסביר את הפיתוי שבהיענות למניפולציות של המקורות המדיניים: "בניגוד לתחומי סיקור אחרים, ששם הכללים ברורים, בתחומים המדיניים תמיד ניתן לאתר את האדם שיחזק ויאשר לך כל תזה שתוכל להדביק אותה ל'מקור מדיני'. זה דבר מסוכן ביותר".
אגדה יפנית
דייוויד מקובסקי, הכתב המדיני של "הארץ", הכיר בעברו גם תרבות עיתונאית אחרת: "יש לנו בעיה קשה בארץ. אין המסורת שיש בארצות-הברית - מסיבת-עיתונאים קבועה עם הנשיא, שבה עולה כל נושא ונושא. זה מביא למצב, שמלבד ראיון עיתונאי שאתה מקבל פעמיים בשנה, אתה יכול רק לחטוף שאלה פה, שאלה שם, ולהתבסס על שיחות רקע".
נסיעותיו של ראש הממשלה לחו"ל מספקות הזדמנויות נוחות לביצוע מניפולציות על העיתונאים הנלווים אליו. יש בהם שמסתמכים על התדריכים שהוא נותן במסעו ועל המידע שמסננים עוזריו. כתבים אלה צמודים, בדרך-כלל, לפמליה, יוצאים וחוזרים אתה. ויש כתבים שמחפשים מידע גם אצל מקורות במדינה המארחת. מקובסקי: "ראש הממשלה חוזר על עמדותיו המוצהרות, אף פעם לא נותן תחושה מה אמר הצד השני, ויותר מזה - יוצא דבר מעוות. התדרוכים משקפים רק מה שראש הממשלה רוצה. הוא בונה על כך שבגלל אילוצי זמן לא יהיה לנו זמן לבדוק מה באמת היה בשיחה, ולכן זה חמור במיוחד, בעיקר כשיש מתיחות בין ראשי מדינות".
מקובסקי ממחיש: "כשהייתי ביפן עם ראש הממשלה, באוגוסט, היה תדריך. כשהסתיים, ישבתי עם היפנים וקיבלתי תמונה אחרת לחלוטין. הנושא שעלה היה אם יש לינקג' בין מידת התקדמות התהליך המדיני לבין מידת שיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל ליפן. ביבי ניסה לטעון שאין קשר. היפנים טענו להפך. הם אמרו, בפירוש, ששיתוף הפעולה הכלכלי מותנה בתהליך המדיני. הרושם שלי היה, שביבי בונה על זה שלכתבים הישראלים אין מקורות זרים וזה נותן לו חופש בתדרוכים. מאז הביקור הראשון בחו"ל של ראש הממשלה ב-96', קבעתי לעצמי שאחרי כל פגישה לא אסתמך רק על דבריו, אפילו אם זה ייקח עוד יום-יומיים, עד שאחזור לארץ".
המקורות של הכתבים הפוליטיים רבים יותר וחופשיים יותר, ולכן מעטים יותר המקרים שבהם הכתב מסתמך רק על מקור אנונימי אחד. גם כשנעשה שימוש בשיטת ה"אוף דה רקורד" בתחום הסיקור הפוליטי, יש לכתב אפשרות טובה יותר להצליב את המידע עם מקורות נוספים. במצב כזה, הכתבים מוסרים את המידע מבלי לייחס אותו למקור כלשהו ולוקחים על עצמם אחריות מלאה לדיווחיהם.
עם זאת, גם בתחום הסיקור הפוליטי נפוץ מאוד הניצול לרעה של ההסתמכות על מקורות עלומים. הנה, לתזכורת, מקרה זבולון המר ז"ל. כבר נכתב על הדרך המכוערת שבה נהגו בכירים במפד"ל כאשר ניהלו את מאבקי הירושה בעוד המר שוכב על ערש דווי. הדיווח על הנושא, מתחילתו עד סופו, היה מבוסס על כללי ה"אוף דה רקורד". הרבה מלים קשות נכתבו ונאמרו וכולן היו יתומות מאב.
אף שהמידע שפורסם לא היה בדיוני לחלוטין, המרחק בין הכותרות לבין המציאות היה גדול. בפועל ניסו מקורביהם של זבולון אורלב, יצחק לוי ויגאל ביבי (ולא הם עצמם) להטיח האשמות קשות איש ברעהו. הם עשו זאת באמצעות כלי התקשורת, כשהם מסתתרים מאחורי מחסה ה"אוף דה רקורד".
מעשה בשר חינוך
לדוגמה: תחת הכותרת "המר חולה וכבר רוצים להרוג אותו" ("ידיעות אחרונות", 14 בדצמבר 97') פורסמה ידיעה, שסיפרה על מאבקים שמתנהלים במפד"ל על הירושה. בין השאר נאמר בידיעה ששר התחבורה, יצחק לוי, יחליף את המר כשר החינוך וח"כ שאול יהלום יתמנה לשר התחבורה. "הגורמים המעוניינים בפרישתו של שר החינוך", כתבו משה סוויסה ותמר טרבלסי-חדד, "ציפו שהוא יודיע על התפטרותו ביום חמישי שעבר, במהלך ועידת המפד"ל, אולם, לאכזבתם, המר אפילו לא רמז על כוונה כזו. מקורביו של שר החינוך הגיבו אמש בזעם על המגעים המתנהלים במפד"ל". הידיעה ביקרה קשות את להיטותו של השר יצחק לוי לתפוס את עמדת המנהיגות במפד"ל.
למחרת ב"מעריב" הופיעה הידיעה הנגדית. הכתב מנחם רהט סיפר: "גורמים במפד"ל הזכירו אתמול את שמותיהם של מזכ"ל המפד"ל זבולון אורלב וסגן השר יגאל ביבי כמי שבוחשים בקדירת השמועות ולוטשים עיניהם לירושה. השניים דחו בתוקף טענות אלה". בהמשך נאמר: "מקורבי אורלב טענו, שהאחראים לחרושת השמועות בעניין מצבו של המר הם דווקא מקורבי השר יצחק לוי, שמבקשים לקדם אותו".
הכתבה המקורית ביותר בעניין המר נכתבה בידי יעל גבירץ ופורסמה במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". בניגוד לשאר המסקרים, גבירץ שרטטה את מפת האינטרסים במפד"ל והראתה כיצד מקורבי האחד מכפישים את השני. למעשה, התעלמה ממוסכמת ה"אוף דה רקורד" וחשפה, בפעם הראשונה, את העסקנים שעמדו מאחורי הפצת המידע על מלחמת הירושה: "מדובר באנשים כאיציק רט..., נחום לנגנטל..., עוזרו אלדד מזרחי ואבי קוסטליץ... הם שמחו לשגר את המתעניינים עם פרטים מסייעים רבים למגרשם של זבולון אורלב ויגאל ביבי. שם, הבטיחו, נמצאות כל ההוכחות".
ומנגד: "אורלב מיהר לכדרר בחזרה אל מגרשם של רט ולנגנטל. הם כינו אותו 'נבזה'. הוא כינה אותם 'שועלים קטנים ומנוולים'". גבירץ הוסיפה ותיארה: "מתנגדיו של יהלום טענו שמי שהפיץ את השמועות בחצרו של לוי, פעל גם מטעמו".
גבירץ: "לאחר ששמעתי את כל ה'אוף דה רקורד', היה ברור לי שיש מניפולציה מאוד ברורה. החלטתי להחזיר במניפולציה. העברתי את האינפורמציה ביניהם וכל אחד כידרר לשני".
שאר העיתונאים נכשלו במשימתם?
אני לא חושבת שהם נכשלו. היתה אי-נוחות כללית. כשהעיתונאים החלו להתעשת, הם התבלבלו קצת באופי הדיווח וקנו סחורה שהסוחר החליט להוריד מהמדפים מסיבות טובות.
שלום ירושלמי מ"מעריב" שלם עם הגישה שנקט במקרה של המר. "פה נעשה ניסיון מכוער לרשת את המנהיג עוד בחייו. לא המצאנו את זה. אנשים הזמינו אותנו לשיחות רקע על מנת להגיד לנו כמה המר חולה, כמה המצב שלו גרוע, כמה הוא לא מתפקד, כמה ראוי שמישהו אחר ימלא את מקומו וכמה מוצלחים אלה שמבקשים את התפקיד".
אבל האם זה לגיטימי להשתמש בך להעביר אינפורמציה כזאת "אוף דה רקורד"?
אין ברירה. הבסיס הוא שאנשים לא רוצים לפרסם בשמם השמצות.
היו עיתונאים שבחרו לא לטפל כלל בפרשת המר ז"ל. רינה מצליח, הכתבת הפרלמנטרית החדשה של הערוץ השני, החליטה שאין מקום לשדר את הדברים וכי בסך-הכול מדובר בכמה עסקנים שמפיצים את השמועות. גדי סוקניק, העורך הפוליטי של חברת החדשות: "לא טיפלתי בעניין בכלל. ישנה הדילמה בין הרצון הטבעי של 'לעשות סיפור' לבין להגיד את האמת.
כל הסיפור הזה התרחש בתוך הבצה הקטנה של העוזרים הפרלמנטרים. זה לא בעיה לסבך פוליטיקאים, כשאתה אומר להם להגיב על שמועות. אתה שואל אותם והנה הם מגיבים. לא היה למלחמת הירושה הזו בסיס של ממש ולכן לא טיפלתי בעניין. אם תחפש בכוח, תמיד תמצא אנשים שמחטטים באף".
ירון דקל, הפרשן הפוליטי של קול-ישראל ושל הערוץ הראשון: "כל מאבק הירושה במפד"ל היה מניפולציה של 'אוף דה רקורד'. אף אחד לא אמר: אני רוצה לרשת אותו. גורמים הצביעו לעבר זבולון אורלב ויגאל ביבי. המטרה שלהם היתה לקטוע את המירוץ שלהם: אם היה כזה - שיופסק, ואם לא היה - אז 'לכלכנו אותם'. אותו גורם במפד"ל לכלך על כל מפלגתו, הזין את כולם, תדלק את כל העיתונאים. הוא יצר אירוע שלם שייחרט בזכרוננו הרבה זמן. הדברים שאמר לא היו משוללים כל יסוד, אבל אותו גורם החריף את הדברים ללא פרופורציה".
התדמית של ליברמן
ה"אוף דה רקורד" הוא כלי יעיל להעברת מידע מגמתי, אם לא כזבים של ממש, במיוחד אם הם משתלבים בדעה הרווחת. הסיקור שניתן לאביגדור ליברמן ממחיש זאת היטב. לליברמן יש תדמית שטנית שהיא, במידה רבה, תוצאה של מידע אנונימי שבו הוזנה התקשורת. בפועל הוכח, שהכוח שיוחס לליברמן לא עמד לרשותו כאשר נאבק על מעמדו במשרד ראש הממשלה או על תפקידים מרכזיים בסוכנות היהודית, לאחר התפטרותו.
גדי סוקניק: "איווט הוא דוגמה קלאסית לאחד שמקורות אנונימיים יכולים להדביק לו הכול. הוא לכאורה לא טרף קל, אבל הוא בעצם טרף קל מאוד".
ירון דקל: "כל ועידת הליכוד היתה בסימן שרים שמאשימים את ליברמן. הוא היה אשם בכול".
לא הרגשת שאתה משרת את השרים, שמפחדים לתקוף באופן ישיר את ראש הממשלה?
לעולם השרים יפחדו לדבר ואני אעשה להם את העבודה. יש עורכי חדשות שאומרים לי שאני לא יכול לשדר "בכירים אומרים", אני חושב שיש אפשרות לשדר ידיעה כזאת, אם אני שלם באמיתותה.
סימה קדמון, בעלת טור ב"מעריב": "רבים השמיצו את ליברמן מאחורי הגב. רק אחרי שהוא היה על הקרשים, הם העזו לומר את הדברים ולהזדהות".
נדנדת תיקים
עוד מניפולציה כוזבת שהצליחה למצוא דרכה אל חלק נכבד מאמצעי התקשורת היתה סבב התיקים האפשרי בעקבות פרישתו של דוד לוי מהממשלה. וכך נכתב ונאמר: נאמן ייכנס לתפקיד שר החוץ; סילבן שלום לתפקיד שר האוצר; משה פלד לתפקיד סגן שר הביטחון; הרב אברהם רביץ לתפקיד סגן שר החינוך; לראשות ועדת הכספים ייבחר הרב פנחסי מש"ס. מקור הידיעה היה בש"ס, שהעביר אותה לכתב לענייני חרדים של הערוץ השני, מתי כהן, והוא מסר אותה לעורך הפוליטי גדי סוקניק. לאחר התלבטויות החליט סוקניק כי הידיעה תשודר. במקביל שידר את הידיעה גם בערוץ הראשון ניצן חן, שהוא גם כתב פרלמנטרי וגם כתב לענייני חרדים. סבב התיקים היה כולו פרי דמיונם ושאיפותיהם של אנשי ש"ס שמייחלים מזה זמן למצוא לרב פנחסי תפקיד חלופי לראשות ועדת הכנסת, שמעליה מרחף סימן שאלה.
גדי סוקניק: "בזכות ה'אוף דה רקורד' יש אחוז גדול של פרסומים, שבחלק ניכר מהם אין ממש. בפועל, אנשים ממציאים בדיות. הם ייראו טוב ולא יהיה מי שיגיב. צריך להפחית את השימוש במקורות עלומים, למרות שזה קל ומפתה".
ברוך קרא הוא בוגר לימודי תקשורת
גיליון 13, פברואר 1998