הטרדת השפה העברית

תוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת" נפתחה אתמול בדיון על הסיקור, וביתר דיוק היעדר הסיקור, של התקשורת הישראלית על הנעשה בסוריה. התוכנית הסתיימה בקטע ארכיון מאוגוסט 1995, עת חזר נחום ברנע מביקור בסרייבו. עם מנחה "תיק תקשורת" של אז, מיכה פרידמן, דיבר ברנע על מה שכתב ל"ידיעות אחרונות": "העולם אדיש למלחמת בוסניה, אין רייטינג לזוועה".

21 שנים חלפו וההיגיון של העיתונות לא השתנה. הבוקר כותב ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על סוריה. "העולם שותק, אומרות הכותרות, כמו שהן אומרות תמיד מול תמונות זוועה מנקודות מדממות על פני הגלובוס", הוא כותב. "אמרנו העולם שותק, הזדעזענו כראוי, ועכשיו נדבר על אורך החצאיות של עוזרות חברי-הכנסת".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" אמנם אינה מוקדשת לאורך החצאיות של עוזרות חברי-הכנסת, אבל נוחתת לא רחוק משם. "מה קרה בחדר של הח"כ", נכתב בה, לצד איור (איתמר דאובה) של ח"כ ניסן סלומינסקי מחזיק מול אזור חלציו קופסה בצורת לב. ח"כ סלומינסקי טען אתמול כי מעולם לא הטריד אף אשה. דוברו מסר כי "ייתכן שהתנהלותו הלבבית הידועה כלפי כל אדם באשר הוא התפרשה לעתים באופן אחר, ועל כך הוא מצר".

"גם השפה הפכה קורבן", כותבת אריאלה רינגל-הופמן בכפולה הפותחת של העיתון, ומזכירה לקוראיה את ה"חיבוק האבהי" של הקצין הצבאי, את ההתנהגות ה"קונדסית" של איש השב"כ ואת הביטוי שטבע רק לאחרונה העיתונאי הנודע, "יסודות של חיזור".

אשר לח"כ סלומינסקי, לפי דיווח מאת יובל קרני, טובה צימוקי ואלי סניור, המשטרה פתחה אתמול ב"בדיקה" ובשלב זה ישנן לפחות שבע נשים שטוענות להטרדה מצדו. "ידיעות אחרונות" הוא היחיד מבין עיתוני הבוקר המקדיש את כותרתו הראשית לח"כ סלומינסקי, אולם בכל העיתונים יש על כך כותרת בעמוד השער. כל העיתונים, למעט "מקור ראשון", שקהל קוראיו מזוהה עם מפלגתו של ח"כ סלומינסקי.

השפה הפכה לקורבן של ח"כ סלומינסקי, אך טרם אמרה את מילתה האחרונה. ב"הארץ" נוהגים לברך את עובדי העיתון ב"ברכות לבביות" לרגל הולדת ילדיהם. הבוקר מתפרסמות שלוש ברכות כאלה בקונטרס החדשות של העיתון. סלומינסקי אולי הטריד אתמול את המלה "לבבית", אבל עדיין לא הפך אותה למגונה.

הרייטינג של הזוועה

בעוד שב"ידיעות אחרונות" מקונן בעל הטור הבכיר על ההזדעזעות מחאלב וההתמקדות באורך החצאיות, ב"הארץ" מוקדשת הכותרת הראשית לנעשה בסוריה: "הכתישה הרוסית בחאלב משנה את הכללים בסוריה".

"חאלב היא מיקרוקוסמוס של כלל החזיתות בסוריה", כותב צבי בראל במאמר שאליו מובילה הכותרת הראשית, ובהמשך מוסיף: "המלחמה על חאלב הציבה בפני מדינות המערב ומדינות ערב מראה שחשפה את מלוא כיעורן. אם אפשר עוד להבין את השיקולים המדיניים שמנעו ממדינות המערב להתערב במלחמה בסוריה – בעיקר על רקע המשא-ומתן על הסכם הגרעין, שדחק הצדה כל אפשרות להרגיז את איראן או החשש מעימות צבאי עם רוסיה – לחידלון ההומניטרי לא יכול להיות הסבר".

"כ-3,000 איש פונו מחאלב; כוחות אסד ירו לעבר אמבולנסים שהובילו אזרחים", נכתב בכותרת שבראש עמוד 4 של "הארץ", הראשון מבין עמודי קונטרס החדשות שמוקדש לידיעות חדשותיות. "לפי ההערכות", מדווח בידיעה מאת ה"גרדיאן", רויטרס וגילי כהן, "יותר מאלף בני אדם נהרגו בהתקפה הסופית לכיבוש העיר בימים האחרונים, בהפצצות של צבא אסד בתמיכת רוסיה".

מאמר המערכת של "הארץ" מוקדש גם הוא לסוריה. תחת הכותרת "לא לעמוד מנגד" קורא העיתון להפעיל את הקהילה היהודית העולמית כדי שזו תלחץ על מנהיגי העולם לפעול למען תושבי סוריה (כולל שימוש בנשק יום הדין – אזכור שואת יהודי אירופה). בנוסף טוען העיתון כי על ישראל להציע מקלט לאלפי פליטים סורים.

עורך "הארץ" אלוף בן חתום על מאמר במדור הדעות של העיתון שעוסק גם הוא בסוריה. "זכרון השואה ו'העולם ששתק' לא עורר את מצפונם של הישראלים לנוכח הידיעות על רצח המונים בארצות רחוקות כמו ביאפרה, קמבודיה או רואנדה", כותב בן. "קל להתעלם מאירועים כאלה בפינות נידחות של העולם השלישי, רחוק מגבולותינו ובלי אינטרס ישראלי ישיר. אבל המלחמה בסוריה שונה".

"אנחנו לא רוצים שתעזרו לנו בנשק או בתרומות כספיות, או שתאספו עבורנו בגדים וציוד", אומר פעיל האופוזיציה הסורי פאהד אל-מסרי לסמדר פרי, "אנחנו רוצים תמיכה מורלית של עם ישראל, שעבר זוועות במחנות ההשמדה. זה חשוב לנו. אני יודע שבכיכר הזאת מתקיימות הפגנות תמיכה בשלום, ואני מקווה שהישראלים יגיעו בהמוניהם". השיחה עם אל-מסרי מתפרסמת ב"מוסף לשבת", שם רואה אור גם טורו של בן-דרור ימיני, שמזכיר כי "בעצם הימים הללו מתרחשות טרגדיות הרבה יותר גדולות במוקדים אחרים".

לפי ימיני, "במפגש הגבולות שבין ניגריה, צ'אד, ניגר וקמרון יש 1.4 מיליון ילדים שהפכו לפליטים, 75 אלף מהם על סף גוויעה ברעב. בסומליה כבר גוועו 200 אלף בגלל עצירת מזון על-ידי ארגון הג'יהאד המקומי, אל-שבאב, ו-38 אלף ילדים מתחת לגיל חמש מצויים עכשיו בסכנת רעב. מצבם של הניגרים והסומלים הרבה יותר גרוע ממצבם של הסורים. אבל להם אין אינטרנט, ואף אחד שם לא שמע על רשתות חברתיות. אז אף אחד לא מתרגש".

ג'קי חורי מדווח בידיעה נוספת הרואה אור ב"הארץ" על הפולמוס סביב המלחמה בסוריה שמתחולל בקרב החברה הערבית בישראל. מחד, הוא כותב, יש מי שרואה באסד רודן המחריב את ארצו כדי לשמור על כסאו. "יש אנשים שהם בעיני פאשיסטים ערבים, שבשם הלאומיות ובשם מה שהם רואים לנכון, מתעלמים מהשמדת עם", אומר לו פרופ' אסעד גאנם מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. מאידך טוען רג'ד זעאתרה, חבר הלשכה הפוליטית של חד"ש, כי "רוב הציבור היהודי בישראל נחשף רק לנראטיב אחד, מאוד מגמתי ומוטה, בעניין הסורי. "בהתחלה סופר שזה מסתכם בכך ש'המשטר טובח בעם', והוכח שזה לא נכון, ושיש רבבות לוחמי אל-קאעדה זרים שנוהרים לסוריה דרך טורקיה, והיום הסיפור ההגמוני הוא שיש 'השמדת עם' בחאלב, וזה פשוט לא נכון".

"המצב בשטח יותר מורכב מכפי שהתמונות מספרות", מחרה מחזיק אחריו ברנע ב"ידיעות אחרונות". "שאלתי השבוע מקור מודיעיני מערבי האם חאלב כולה נראית כמו הסרטים שמגיעים משם. הוא השיב בשלילה. שכונות בצד המזרחי של העיר, שהיו זירת קרב, נהרסו בהפצצות הרוסיות עד היסוד. הצד המערבי נפגע פחות. גם בצד שהיה בשליטת המורדים יש שכונות שמצבן סביר.

"כמה אזרחים נפגעו במהלך ההשתלטות, שאלתי. לשני הצדדים היה אינטרס לנפח את מספר האבידות, אמר המקור. המורדים רצו להזעיק עזרה מבחוץ, ומשטר אסד רצה לעורר בהלה באוכלוסייה. האם הרוסים הפציצו את העיר ללא הבחנה, שאלתי. אין עדיין נתונים לגבי השבועות האחרונים, אמר. בגל הקודם, שלושה שבועות של הפצצות במהלך ספטמבר ואוקטובר, נרשמו 1,500 גיחות של חיל האוויר הרוסי. 80–90 אחוז מהפגיעות היו בקווי המגע ובנקודות ספציפיות באזורי השליטה של המורדים. לא היו הפצצות שטיח.

"האם הידיעות על טבח המוני באוכלוסייה נכונות, שאלתי. רבים מההרוגים הם נשים וילדים, אמר, אבל לא ידוע במערב על הנחיה גורפת לפגיעה באוכלוסייה האזרחית".

תכלס

לליהיא לפיד יש מדור אישי ב"ידיעות תל-אביב" שבנוי מאוסף קטעים קצרים. לפעמים כמה פסקאות על נושא, לפעמים, כמו בדוגמה שלהלן, היא מסתפקת בפסקה אחת:

לכל אחד מאיתנו יש הדבר שאליו הוא רגיש. יש מי שהביטול של התקציב של איגי (העמותה למען הנוער הגאה) גרם לו כעס, יש מי שכל תמונה של עוד תאונת דרכים מצמררת אותו"

מי שמפנה

הכותרות הראשיות של מרבית עיתוני הבוקר מוקדשות לעמונה ולאפשרות שתושביה היהודים יפונו בכוח בימים הקרובים. "ההתבצרות" היא הכותרת בת המלה הבודדה שמתפרסמת בשער "מעריב", לצד הסטמפה "לקראת פינוי".

קרני אלדד ודנה סומברג מדווחות בכפולה הפותחת של העיתון כי "שני הצדדים נערכים לפינוי המאחז והריסת מבניו בימים הקרובים, ולכולם ברור שהדבר לא יתנהל על מי מנוחות. [...] אתמול היתה הדרך לעמונה מלאה בנערים ובנערות עטופים היטב בדרכם לגבעה לחיזוק תושביה לקראת פינויה. בכניסה – מצבור צמיגים מוכנים לבעירה. מאות צעירים הולכים בשבילי הגבעה, בקור המקפיא הצורב את הפנים. משפחות היישוב פותחות את בתיהן ומוזגות להם מרק חם".

בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" נדפס תצלום של עשרות בני הנוער שהגיעו לעמונה לקראת פינויה, וערימת הצמיגים המוכנה להצתה על רקע לאומני. אלישע בן-קימון וצחי דבוש מדווחים כי לצד ערימת הצמיגים ישנה גם ערימת אבנים. "ניערך עם בנזין להבעיר את הצמיגים ונשתמש בסלעים אם נצטרך", מצוטטים בני נוער בלתי מזוהים. "לא אכפת לנו שאלה חיילים שמקבלים הוראות, מי שמפנה הוא בוגד".

"כמעט מדי שעה נפוצות בקרב הצעירים שהגיעו לעמונה שמועות על הפינוי המתקרב", מדווח יותם ברגר ב"הארץ", והם מציפים את הרשתות החברתיות ואת אפליקציות המסרים המיידיים בקריאות לחבריהם לעלות מיד למאחז. מנגד, בקרב מתנחלי עמונה עצמם יש כאלה שאומרים כי נאמר להם במפורש שהפינוי ייצא לדרך רק בתחילת השבוע הבא". בהמשך מוסיף ברגר כי מזג האוויר החורפי הביא לקריסת חלק מהמבנים הארעיים שהוכנו עבור האורחים בעמונה. חלקם, "ילדים ממש", נותרו ללא מחסה וביקשו להתחמם במכוניות העיתונאים.

"ליברמן: לא נגלה סובלנות או הבנה לאלימות בעמונה" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". הפובליציסט חיים שיין מגייס בטור המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון את כל תולדותיו המופלאות של עם ישראל כדי לשכנע את "חלוצי עמונה" שלא לנהוג באלימות. "מספיק שהזוי אחד יפגע בשוטר או בחייל צה"ל, ובכך ימאיס על הציבור את מפעל ההתנחלות", מתריע שיין, ובהמשך מגייס גם את דעת הקהל העולמית לצדו: "אומות העולם יתענגו למראה יהודים מכים יהודים, ממש כפי שקרה בשלהי בית שני. חברים יקרים, חלוצי עמונה: למען השם, לטובת הבית השלישי, לביצור מדינת ישראל וההתיישבות – אל תשחקו באש, זהו משחק מסוכן".

"איך מתנהג אדם שבאים להעיף אותו מהבית או שפולשים לביתו? שכל אחד יעצום רגע את העיניים וידמיין", מציעה רבקה לפאיר ליפעת ארליך בראיון שמתפרסם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". לדבריה, "כולם עסוקים בשאלת האלימות. אבל השאלה היא איך מרגיש אדם שלוקחים אותו מהבית שלו, מהאחיזה שלו בעולם, מהחיים שלו". מיד בהמשך המוסף מתפרסם ראיון שערכו עודד שלום ואליאור לוי עם חאזם חסין עג'אג', שטוען כי שטח המאחז מצפה-כרמים שייך למשפחתו. השטח יופקע אם יעבור החוק המכונה "חוק ההסדרה". "לא אוותר לעולם", אומר עג'אג'. "עורך-הדין שלי ימשיך במאבק מטעמי ואעשה כל מה שינחה אותי. אם זה אומר שאצטרך להגיע לבית-הדין הבינלאומי בהאג, אז נגיע לשם".

מי שרוצה ללמוד קצת על האנשים ותפיסות העולם שמאחורי הסכסוך הבלתי אפשרי בשטחים מוזמן לקרוא ב"מוסף לשבת" את שתי הכתבות הנזכרות לעיל. מי שרוצה להשתתף בשיחת סלון בעד/נגד עמונה אבל אין לו חברים שמוכנים לארח אותו לפולחן סוף השבוע הטרחני הזה, מוזמן לקרוא את הכתבה המשותפת לרענן שקד ויועז הנדל במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

עזה

עמירה הס מדווחת ב"הארץ" כי לפי הבנק העולמי, לאקוויפר החוף של רצועת עזה נגרם נזק בלתי הפיך מחדירת מי ים. "רק 10% מתוך שני מיליוני התושבים ברצועת עזה יכולים לשתות בבטחה מהמים שזורמים בצנרת בתיהם", מזכירה הס.

"מחלות מעיים, קלקולי קיבה, תחלואה גבוהה בקרב ילדים, פריחות וחוליים אחרים קשורים בזיהום המים ובהימנעות משתייה", היא כותבת. "מי שנשאר בעזה מספר שמי הברז כבר אינם מתאימים לרחצה, בשל מליחותם ושמנוניותם, מכונות כביסה מתקלקלות מהר, הבדים יוצאים נוקשים, והשיער נהרס מהר. רק מעטים יכולים להרשות לעצמם להרכיב מתקן טיהור מים ביתי. יש מי שקונים מים מטוהרים כדי לפחות לרחוץ בהם את הילדים – אך גם הם אינם רבים ברצועה המרוששת".

חשדנות והתנגדות

בשער "הארץ", מתחת לקפל, מדווחת נעמה ריבה כי ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, אלי פטל, נחקר במשטרה במשך שעה וחצי בקשר לעבודה שתלתה סטודנטית ממחלקתו, ובה נראה ראש הממשלה בנימין נתניהו כשחבל תלייה מול צווארו. "הסברתי להם את הפרקטיקה של ההוראה ואת הדינמיקה בבית-ספר לאמנות", מספר פטל. "שסטודנטים מציגים עבודות מול כיתה ומקבלים ביקורת, ושהמורה לא יודע מה הם הולכים להביא". עוד מוסיף פטל כי הסטודנטית טרם שבה ללימודים שכן היא מרגישה מאוימת, וכי הוא עצמו ספג השבוע איומים על חייו.

"הכרזה שהראתה את ראש הממשלה מביט נוכח חבל תלייה היא אמנות גרועה, מכיוון שאינה מאפשרת פרשנות אלא כופה את פרשנותה עלינו. היא ברורה מדי", כותב דרור אידר ב"ישראל היום". "טוענים שהפרשנות הוצאה מהקשרה. אהה. אם נצרף את המיצג הזה למיצגי שנאה דומים ב-20 השנים האחרונות, אי-אפשר להימלט ממשמעותה המסיתה. הזהירות הנדרשת היא בראש ובראשונה מצד המורים באקדמיה, שהיו צריכים לבקר את ה'ניסיון' בְּאִבּוֹ, ולא לפזרו על קירות המוסד ולהיתמם שמדובר ב'תרגיל'". בהמשך כותב אידר כי עולם האמנות הישראלי מגודר בשומרי סף המאפשרים רק לשמאלנים להיכנס ולהתקדם.

"גם טטיאנה סוסקין הייתה סטודנטית לאמנות מבצלאל", מזכיר עמנואל שילה בטור העורך של "בשבע". "לפני כמעט 20 שנה היא נשפטה ונידונה לשנתיים מאסר בפועל על יצירת אמנות שבה אויר מוחמד בדמותו של חזיר". לדבריו, "כל אלה שמצופפים כעת שורות כדי לגונן על ציור ההסתה נגד נתניהו איבדו את זכותם להטיף בנושא 'ההסתה שקדמה לרצח'".

"מאז שהשתחררה מתכתיבי הכנסייה והמלוכה מעוררת האמנות חשדנות והתנגדות בקרב השלטון", כותב לארי אברמסון במדור הדעות של "הארץ". "משטרים בטוחים בעצמם נוטים לגלות סובלנות כלפי ריבוי הדעות והביקורת שמייצרות בהכרח אמנות ותרבות חופשיות. אבל משטרים החוששים לעצם קיומם נוטים לרסן ולדכא את היצירה החופשית, הן כמטרה בפני עצמה והן כדי להרתיע את הציבור כולו".

עושים לביתם

שוקי שדה וחגי עמית חתומים ב"דה-מרקר" על כתבה שעוסקת במתווכי נשק. בין היתר משוחחים השניים עם עמוס ירון, מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, על עבודתו כיועץ חיצוני לתעשייה האווירית.

"אני עובד עם תע"א על ריטיינר צנוע מאוד", הוא אומר להם. "לדעתי, אין בעיה עם עמלות בעסקות עם חו"ל. זו לא עמלה שאם מישהו קיבל, אז מדינת ישראל מפסידה בגלל זה. בלי היועץ, העסקה לא היתה נעשית. אי-אפשר למכור בעולם בלי סוכן. בטוח שאי-אפשר להשוות את זה לדבר הנורא שקרה עם הצוללות".

בתשובה לשאלה מדוע, אם כן, מבקר המדינה מתח ביקורת על היועצים הרבים בתעשייה האווירית, משיב ירון: "לא כל דבר שכותב מבקר המדינה זו תורה מסיני. היו לי הרבה ויכוחים עם מבקר המדינה לגבי איך צריך לנהל עניינים".

ב"ידיעות אחרונות", שעורכו הוא בנו של עמוס ירון, רון ירון, מתפרסם גם הבוקר דיווח עיתונאי למראה שאינו אלא חלק משיתוף פעולה מסחרי בין העיתון לתעשייה האווירית. לפי הדיווח, שעליו חתומה כתבת החינוך תמר טרבלסי-חדד, חמש נשים מונו לאחרונה לדיקניות בטכניון.

עוד ב"ידיעות אחרונות": הבוקר מצורף מוסף נד"לן מסחרי (יוצא לאור על-ידי לוח WinWin), המוקדש לבאר-שבע. כמעט כל מלה במוסף נכתבה בידי עופר פטרסבורג, כתב הנדל"ן של המערכת העיתונאית. מעט הכתבות שלא נכתבו על-ידו הן כתבות "תוכן שיווקי" העוסקות גם הן בבאר-שבע.

עגה

גידי וייץ מביא לקוראי "הארץ" ציטוטים מראיות שהתגלו במהלך חקירת המשטרה בפרשת "ישראל ביתנו" (ברוך קרא דיווח על העדויות אמש בערוץ 10). בין היתר מזכיר וייץ כיצד גרשון מסיקה, ראש מועצת שומרון לשעבר, נדרש להעביר כספים לאתר ברוסית "יזרוס", שקידם את ישראל-ביתנו במערכת הבחירות האחרונה. "מנהלי 'יזרוס' התנערו מהקשר לישראל ביתנו", מציין וייץ, "אבל בשיחה בין בכיר באתר ובכיר במפלגה התייחס הראשון לליברמן במלים 'המנהל שלך, המנהל שלנו'". "המנהל" ו"הבוס", מסביר וייץ, הם הכינויים של אנשי ישראל-ביתנו לליברמן.

עוד מצטט וייץ את הדיאלוג הבא, בין סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום לבין דוד גודובסקי, ראש מטה הארגון במפלגת ישראל-ביתנו: "תגיד, יש לך ירוק בבית?". "את צריכה ירוק או מעץ?". "לא, אני לא צריכה ירוק, אני צריכה להפוך את זה לעץ". החוקרים של קירשנבאום שאלו אותה אם התכוונה בדבריה לדולרים ושקלים, אבל היא שמרה על זכות השתיקה.

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כותבת שוש מולא על סוכן משטרתי סמוי שחדר אל שוק הסמים של ירושלים. לכתבה נלווה מילון מקוצר לעבריינות מדוברת שהסוכן עשה בו שימוש. "ירוק", בעולם הסמים הירושלמי, הוא הכינוי למריחואנה הידרו, אבל כך גם "מכבי חיפה". המלה "עץ" אינה מופיעה במילון, אבל יש "בגט" (גרם של סם) ויש "שוקולד שלם" (פלטת חשיש).

תרבות וספרות

"השפעתו של נתניהו על התרבות היא חזקה ועמוקה יותר משל כל משורר או נביא. השפעתו היא כה עמוקה עד כי היא כמו בלתי נראית, כאילו מזג האוויר עצמו מכיל אותה. השפעתו היא בביטול ממד האמת של התרבות וכלל השיח הקהילתי הישראלי", כותב אריאל הירשפלד במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", במסגרת רשימה על "המלט" של מאור זגורי. "נתניהו סילק את הורציו מן המחזה הגדול של המציאות הישראלית. אין לבקש עוד אחר אמת בעולמה של ישראל העכשווית. מושג האמת עצמו עבר אילוח שספק אם ניתן יהיה עוד לרפאו. האמת שבפי נתניהו מבטלת את מקומו של הזיכרון, כי הזיכרון שבפיו משתנה תדיר כפרוטיאוס המיתולוגי. שיפוט המציאות שלו מבין רק אמיתות של תועלת – אמת של הימין, אמת של השמאל ושל כל יחיד בעולם".

מהנעשה בחונטה

גיא רולניק מקדיש את טורו השבועי ב"דה-מרקר" לתולדות נוחי דנקנר ו"מעריב", וזאת על רקע ההתפתחויות האחרונות אצל אליעזר פישמן ו"גלובס". "כאשר דנקנר שלט ב'מעריב' ואי.די.בי היתה החברה החזקה במשק הפליגו העיתונאים בו וברוב העיתונים והערוצים בשבחיו של דנקנר והעיתון", כותב רולניק, ומזכיר כיצד חזרו כולם על הצהרת דנקנר כי רכש את "מעריב" "למען הדמוקרטיה".

"כאשר העיתון קרס, ובעיקר לאחר שדנקנר איבד את השליטה באי.די.בי ואת כוחו במשק", מוסיף רולניק, "החלו כמה מהעיתונאים לאמץ גרסה חדשה: העיתון לא נרכש על-ידי דנקנר כדי לקדם את הדמוקרטיה, אלא כדי לפגוע בדמוקרטיה – להשתמש בעיתון ככלי לאיים, להפחיד ולפגוע בקומץ העיתונאים והרגולטורים שביקרו את דנקנר בשנים שבהן שלט במשק".

שינוי דומה איתר רולניק בקרב עיתונאי "גלובס". "לאחר שני עשורים שבהם הם מהדהדים את עמדת פישמן ועורכיו, שהעיתון ממוקד רק באינטרס הציבורי, מתרחש ב'גלובס' תהליך דומה להפליא לזה שהתרחש בעמדתם של עיתונאי 'מעריב' לאחר שדנקנר קרס: בזה אחר זה מתייצבים שותפתו של פישמן, אלונה בר-און, יו"ר ועד העובדים וכתבים נוספים ומסבירים שהאינטרס הציבורי לא היה נר לרגליו של פישמן, שהיחס של הבנקים אליו הושפע מהחזקתו בעיתון, שהשילוב של חובות עתק ושליטה בעיתון אינו מקרי – ועוד כהנה וכהנה תיאורים והערכות שרק לפני חודש בוטלו כקונספירציות של מתחרים".

ההשוואה אינה מושלמת. "גלובס" של פישמן לא היה "מעריב" של דנקנר. ובכל זאת, יש נקודות דמיון. אחת מהן היא העניין שנוצר בקריאת העיתון בתקופת הביניים שבין הבעלים. ב"מעריב" של סוף תקופת דנקנר נהנו הכתבים, לאחר תקופה ארוכה של עריצות מחשבתית כפויה, מחופש מערכתי נדיר, וניצלו זאת לביקורת על הבעלים לשעבר ובעיקר לצורך פרסום דיווחים על מה שנראה להם מעניין וחשוב ורלבנטי לציבור ולא על מה שחשבו שבעל השליטה היה רוצה לראות. ב"גלובס" יש שחרור רסן דומה. אולי לא בכל המערכת העיתונאית, אבל לבטח אצל סגן העורך אלי ציפורי.

מאז תחילת הסוף של פישמן בקיץ האחרון, וביתר שאת בשבועות האחרונים, ציפורי נותן דרור למה שנראה כי אצר בחובו זמן רב. גם ביקורת על החונטה התקשורתית בהובלת "רולניק את שוקן הכפשות בע"מ" או כפי שהוא בוחר היום לכתוב, "בבא-גורו-שוקן" (ולמען הגילוי הנאות, כשם מדורו של ציפורי, בשבועות האחרונים תקף לא אחת גם את האתר הזה והחתום לעיל). אולם לצד הביקורת על עמיתיו למקצוע, ציפורי מבקר בחריפות רבה גם את בעל השליטה לשעבר ואת בני משפחתו. זה קודם כל מעניין לקריאה.

בגליון "גלובס" שהופץ אמש למנויים, לדוגמה, ציפורי מכנה את הופעתו האחרונה של פישמן בתקשורת "לא מתנצלת, לא מתחרטת, מבולבלת ובחלקה זחוחה ומתנשאת". לדבריו, הופעתו זו בתקשורת היא תוצאה של חטא "ההיבריס והגאווה". אדם כפישמן עטף את עצמו במי שמשרת ומתחנף אליו, ולא מסוגל להגיד לו "עד כאן", הוא מסביר. ציפורי גם מבקר בחריפות את ההימור שנטל פישמן על הלירה הטורקית לפני כעשור, "הימור פרוע, חסר כל פרופורציה וחסר כל אחריות", שהוביל למצוקה פיננסית ממנה לא הצליח להיחלץ, מעלה תמיהות לגבי רכישת מניות "ידיעות אחרונות", מזכיר את חשיפת "עובדה" על הערבות שחתם פישמן לעורך "גלובס", העורך שלו, חגי גולן, תוך רמיזה כי הכסף לא הוחזר, ולקינוח, בבוקסה נפרדת, שואל את ילדיו של פישמן איפה הם היו כשעמליה דואק התנפלה על אביהם "בשאלות חסרות כל ערך עיתונאי", ולמה לא עמדו לצדו כשכמה דקות לאחר מכן מעד במדרגות בית-המשפט. להמחשת המצוקה, לטקסט מצורף תצלום של פישמן, מועד.

הכותרת לטורו של ציפורי היא "כוונו את האש גם אל הבנקאים". לדבריו, לא נכון לבקר כעת רק את הלווה הגדול שפשט רגל, יש להפנות אצבע מאשימה גם למנהלי הבנקים שנתנו לו להגיע למצב כזה. זו נקודה ראויה וחשובה, כמובן, אולם קצת מגוחך לראות אותה היום, מודפסת שחור על גבי ורוד אפרסק בעיתון "גלובס". את האמירה הזו, "כוונו את האש גם אל הבנקאים", ציפורי היה צריך להגיד לאנשי המערכת שלו כל יום בשנים האחרונות. במקום זאת, העיתון הכלכלי שבו עבד כסגן העורך ועורך עמודי החדשות, וקבע בפועל את העמדה המערכתית שלו, היה הקשוב והאוהד ביותר לבנקים בכלל, ובפרט לשני הגדולים, הפועלים ולאומי, שלהם חב פישמן את רוב הכסף. יותר מכלי התקשורת הכלכליים האחרים, "גלובס" הפיץ את ההודעות לעיתונות של הבנקים. יותר ממתחריו, "גלובס" שירת את המיזמים היח"צניים שלהם. יותר מ"כלכליסט" ו"דה-מרקר", "גלובס" סיקר את הבנקים והעומדים בראשם באהדה.

כמו היפים בוודסטוק

"לפרקים זה נראה קצת כמו קבוצת תמיכה של האלפיון", כותב ב"כלכליסט" ארי ליבסקר, שבילה לאחרונה ערב גאלה שנתי של ידידי בית-החולים בילינסון שנערך במלון הילטון. "כשיאיר סרוסי הגיע, הוא התקבל בחיבוק חם ובתשואות. יו"ר בנק הפועלים אולי נאלץ לפרוש באחרונה מתפקידו בשל אי-דיווח על תלונה בעניין הטרדה מינית נגד מנכ"ל הבנק ציון קינן, אבל כאן אינספור אנשים ניגשו אליו ביוזמתם לחיבוק. במילייה מרעיפים אהבה ומקבלים כל אחד כפי שהוא, משל היו הִיפים בוודסטוק. לאיש לא משנה כאן מה עשית או נמנעת מלעשות. אדם הוא אדם".

ענייני תקשורת

קלמן ליבסקינד תוהה ב"מעריב" מדוע כל התומכים בתאגיד השידור הציבורי, ואלה שנאבקו בעבר למען ערוץ 10, לא מביעים תמיכה בזכותו של ערוץ 20 לשדר חדשות. בנוסף מקדיש ליבסקינד חלק ממאמרו לביקורת על ערוץ 10, שהגיש לאחרונה תביעה נגד סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי ("תביעה מביכה"), ואיים לתבוע גם את גלי-צה"ל ואת אראל סג"ל בשל ראיון שעשו על תחקיר שהכין רביב דרוקר בנושא עופר וינטר.

"לתפיסתי, עיתונאי צריך להימנע ככל האפשר מהגשת תביעות דיבה נגד עיתונאי אחר, משתי סיבות עיקריות", כותב ליבסקינד. "האחת, משום שבניגוד לאזרח מן השורה, לעיתונאי יש במה לנהל את הוויכוח ולטעון את טענותיו גם בלי בית-משפט. השנייה, משום שלתביעות כאלה יש אפקט מצנן ומסר כבד של ניסיון לסתום פיות, שני עניינים שאנחנו יוצאים נגדם כל הזמן". ליבסקינד מצביע על כך שבניגוד למקרים שבהם עיתונאים מן השמאל נתבעו, במקרה של סג"ל איש לא פצה פה, אף קמפיין תרומות לא הושק.

במדור הרכילות של "מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן על עימות פנימי בלהקת העיתונאים נאג'-חמדי על רקע חילוקי דעות בין אור הלר ואראל סג"ל בכל הקשור לפרשת עופר וינטר-רביב דרוקר. כשהיא שואלת את הלר על תגובתו לעימות הוא משיב בבדיחה: "היי היי, מיי מיי, רוקנ'רול ויל נבר דיי". כשהיא שואלת את סג"ל על תגובתו שלו לעימות הוא משיב בבדיחה טובה יותר: "אנחנו נגנים מקצועיים. הנאת הקהל לפני הכל".

מנהלת קול-המוזיקה של תאגיד השידור הישראלי, יעל צ'רני, שהתראיינה לאחרונה ל"הארץ", מתראיינת גם ל"ישראל היום". במוסף "מעריב" מפגישה טליה לוין את יצחק לבני ויצחק נוי, שניים מהמגישים הוותיקים של קול-ישראל.

במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מתפרסם בפעם הראשונה טורו של דביר שרייבר.

במוסף "הארץ" פותר רועי צ'יקי ארד את חידת הילד שמופיע ב"אוסף התצלומים הלאומי".