רצועת השידור של השעה חמש אחר-הצהריים היא סיפור הצלחה: לא פחות מ-30% מן הקהל צופים בשני משדרי האקטואליה, "ערב חדש" של הטלוויזיה החינוכית בערוץ 1 ו"חמש עם רפי רשף" בערוץ 2, ושתי התוכניות מציעות תפיסות שונות של מונחי יסוד כמו "חדשות" ו"אקטואליה". אף כי שתיהן מתמודדות עם אותם חומרים יומיים ועם אותו קהל, באותה רצועת זמן, מדובר במוצרים שונים, מבית-אומן שונה, התפיסות מעוצבות בכוח אמצעים טכניים ומשאבים כספיים שונים ותפיסה עיתונאית שונה. תוכנית האקטואליה של ערוץ 1 מזוהה עם מנחה אחד, רפי רשף, גם אם הוא נעדר מן המסך במשך חודשים רצופים. ואילו "ערב חדש" אינה מזוהה עם עיתונאי אחד, אלא עם שלושה: ענת טל-שיר, דן מרגלית ואמנון לוי, שכל אחד מהם מוסיף לה את טעמו וגישתו האישית.

מה שהחל כמאמץ של הטלוויזיה החינוכית במלחמת לבנון להתגייס לסייע למוראל של העורף הנבוך, שרצה לדעת מה קורה במלחמה מעוררת המחלוקת ההיא, הפך לעוד רצועה של אקטואליה בים המשדרים. חמש אחר-הצהריים היא אולי שעה קשה למשוררים, אבל נחשבת למשפחתית וקלילה בשידורים. מי שמפיק משדר חדשות בשעה הזאת חייב, כך נראה, להתחשב בנתונים. ומה עושים כשהחדשות לא משתפות פעולה עם האווירה המשפחתית הנינוחה והקלילה הזאת? מסתבר שאם רוצים יש מה לעשות, ויש דרכים לעטוף את החדשות ולסייע בעיכולן, והציבור, כמובן, מעדיף זאת כך. למה להתאמץ אם לא מוכרחים?

תוכניתו של רפי רשף קבעה במשך הזמן סטנדרטים מובהקים בהתייחסות אל החדשות ה"קשות" ו"הרכות", בהדגשת הסיפורים האנושיים החמים והמרטיטים ובשילוב של אלמנטים בידוריים בטיפול בנושאים המעיקים יותר. ההצלחה הגדולה של התוכנית אינה מוטלת בספק, והיא גוררת אחריה גם את "ערב חדש" הוותיקה יותר, אך זו, ממלכתית מעצם הגדרתה, פועלת על-פי מושגים מסורתיים של הגדרת החדשות.

במהלך חודש ספטמבר התייצבנו גם אנחנו מדי יום בשעה חמש וזיפזפנו בין שני הערוצים. השווינו, תיעדנו את רשימות המרואיינים, מדדנו את מינון הנושאים השונים המרכיבים את התוכניות ואחר-כך חזרנו אל העוסקים במלאכה, שהעידו על המוצר שלהם.

בימים קשים מובהקים, ימי פיגועים או אסונות, אין כמעט הבדל בין השניים, ואותם מרואיינים עוברים מערוץ לערוץ – באחד בשידור ישיר ובאחר בהקלטה מראש – ואומרים אותם דברים. ההבדלים בתפיסה ניכרים בימי שגרה. שתי התוכניות עוסקות בנושאים שעל סדר היום, בענייני צבא, כלכלה, יחסי דתיים-חילונים וכיוצא באלה, ושתיהן לא מוותרות על סיפורים אנושיים ואייטמים בידוריים ו"רכים" יותר, כיאה לשעת אחר-הצהריים המשפחתית. ההבדל הוא בסדר הדברים ובמינון, המצביעים על חשיבותם בעיני העורכים ועל יחסם אל הצופים שלהם. בעוד רפי רשף משתדל שלא להרחיב יתר על המידה בעיסוק בחדשות ה"רציניות", ולפעמים נוצר הרושם שהוא מסתפק בתשלום מס שפתיים להן, כדי למהר לעבור לנושאים המעניינים והפיקנטיים יותר, "ערב חדש" הולכת בתלם המוכר של הדיונים המקיפים עם מומחים ופרשנים. ואולי זה משום שלא כל המנחים שלה מרגישים בנוח בשיחות עם פצועים במיטת בית-החולים, או עם אשה שהפחיתה מחצית ממשקלה.

על ההבדל בין שתי התוכניות יכולנו ללמוד כבר ביום הראשון, ה-1 בספטמבר. הנסיכה דיאנה ובן זוגה, דודי פאייד, מילאו באותם ימים את כל הערוצים, בכל העולם. זה היה קטע מרכזי, מסעיר, שני משדרי אחר-הצהריים פתחו בו, כמובן. אך בעוד ש"ערב חדש" לא ויתר גם על מנת האקטואליה הפוליטית המקומית, בדיון על הצעתו של השר נאמן לגייס חרדים לצבא, מיהר רפי רשף לעבור לנושא מהסוג האנושי, המרטיט – ראיון עם חייל שנפצע בלבנון ונשא לאשה את הפיזיותרפיסטית שטיפלה בו. הפריט הזה, אגב, לא נפקד גם מ"ערב חדש", אך שם הסתפקו בראיון צנוע יותר עם השניים, וקינחו באירוע לא פיקנטי ולא חדשותי במיוחד, אך נוגע לרבים: סוף החופש הגדול. אחרי הכל, האכסניה היא הטלוויזיה החינוכית. הפריט האחרון אצל רפי רשף היה אופייני למדי: ראיון עם אלוף הארץ באכילת פלפלים חריפים. אלא מה, התחרות אורגנה מטעם רדיו ללא הפסקה, השייך, ולא במקרה, לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

קידום המכירות של משדרי ערוץ 2 בתוכניתו של רשף הוא אחד האלמנטים הבולטים בה. כל מנחה החוזר מחופשת הקיץ לתוכנית האירוח שלו זוכה למנת קידום אצל רפי. תחרות בחירת "איש השנה" של ערוץ 2 זכתה למקום של כבוד. מיכל ינאי, כוכבת הילדים הידועה, הצטרפה לקידום המכירות של המופע בפרומו קצר, שבו נראתה נרדפת על-ידי שני גברים מפחידים. הפרומו של ינאי לתחרות "איש השנה", "למה היא בורחת?!", שימש גם פרומו לעידוד הצפייה בתוכניתו של רשף עצמו. פרומו לפרומו לפרומו – התוכנית נראתה כמסלקה פנימית של ערוץ 2. כמו כן, בתשדירי הפרומו לתוכנית, שאפשר לראות בהם מעין הצהרת כוונות של העורכים והנפת דגל למשיכת הצופים, לא נראה מעולם משום-מה פוליטיקאי, איש צבא או כלכלן, אלא תמיד דוגמנית צמרת תורנית, לוליין או כלבלב שניצח בתחרות. זו דעתם של עורכי התוכנית על המוצר שהם מגישים.

רשף מגדיל לעשות לניצול הבימה לקידום משדרים של ערוץ 2 כאשר הוא מראיין במאים של תשדירי פרסומת המשודרים בערוץ שלו, תמיד בחיוך, תמיד תוך מחמאות. וגם כשעסק בעבר בשימוש בתינוקות לצורכי פרסומת, כמו בתשדירי הטיטולים הידועים, שעוררו זעם משום שנראו בהם ילדים בתפקידי צ'יפנדיילז, הוא ריאיין את אמו של אחד התינוקות, אך הראיון עסק בשאלות בוערות, כמו איך הרגיש הילד בזמן הצילומים או מתי ידעה שהוא יפה ומתאים לפרסומות, ולא עלה על דעתו של המנחה לשאול לדעתה על ניצול ילדים לצורכי פרסומת שיש לה רמיזות מיניות כל-כך. גם שיחה עם ילדה בת 14 שזכתה בתואר יופי כלשהו נוהלה בנינוחות, בחיוכים רחבים ובהחלפת מחמאות איתה ועם אביה, בלי רמז למחלוקת הציבורית הנוגעת לתופעת הדוגמניות-הילדות.

ב-9 בספטמבר פתח "ערב חדש" בקיצוצים בתקציב המדינה. באולפן התארחו לדיון נרחב השר יעקב נאמן והפרשן סבר פלוצקר, והובאו ציטוטי השרים שמשרדיהם היו מועדים לקיצוץ. אחריהם הגיב דובר צה"ל, עודד בן-עמי, על הגרסאות השונות לאסון השייטת, והכחיש את דבריו של ראש הממשלה כי מדובר בתקלה שאירעה לכוח. לילך כהן סיפקה את החלק ה"רך" יותר, בסיפור אהבתה ליריב בן-חרות, שהיה כלוא במצרים באשמת סחר בסמים, ולבסוף – קצת תרבות, עם השחקן רפי ויינשטוק, שסיפר על הצלחתו הגדולה בגרמניה.

אצל רשף נפתחה התוכנית באותו יום בסיפור על בעל שרצח את אשתו. נושא הקיצוץ בתקציב מוצה בראיון קצר עם זבולון המר על הקיצוץ בחינוך, ואחרי קטע על גניבות רכב הוקדשו עשר דקות תמימות לצביקה הדר ולחנה לסלאו, ענקי הבידור המשתפים פעולה במופע חדש. צביקה הדר, צריך לזכור, היה אחת התגליות הגדולות של ערוץ 2.

רשף עצמו סירב להחליף תפקידים ולהתראיין לכתבה זו, ואת תפיסת התוכנית פרש לפנינו שלום קיטל, מנכ"ל חברת-החדשות: "'חמש עם רפי רשף' לא אמורה להיות עוד מהדורת חדשות. היא לא אמורה, לא רוצה ואיננה עמוד החדשות הקשות של העיתון, אלא זו תוכנית שיש בה אלמנטים של אקטואליה ושל אירוח".

קיטל דוחה את הטענה שהאכסניה של התוכנית, ערוץ מסחרי, משפיעה על עיצובה או על בחירת הנושאים לשידור. "רייטינג היא לא מלה מגונה, ואין מקום לגלגל עיניים", הוא אומר. "אנחנו משתדלים להביא באמצעים חדשותיים לגיטימיים מספר רב ככל האפשר של אנשים לצפות בתוכנית. לא נעשה הכל בשביל תוספת צופים, אבל לא ניתן להתעלם מכך שרייטינג הוא כלי עבודה בתקשורת ההמונית, והשימוש בגימיקים הוא חלק מכללי המשחק".

נחמן שי, מנכ"ל הרשות השנייה, אומר: "התוכנית אכן נוטה חסד לפרומו של הזכיינים. זו תופעה שכבשה נוכחות מוגזמת, והעירותי על כך. המסגרת במידה רבה מכתיבה: היא נוטה לפופולריות, אבל חברת-החדשות נותנת גם את מהדורת החדשות וגם את רפי רשף".

הנטייה שלא להקשות יתר על המידה על הצופה באה לידי ביטוי גם בבחירת אלמנטים צורניים בידוריים, דוגמה חרצופו של ערפאת ששולב בדיון על מצבו הבריאותי, או פרצופו וחיקוייו של טוביה צפיר שליוו את המשדר לכל אורכו, גם בקטעים הרציניים יותר, עד שהתברר לבסוף שהוא הובא בעצם כדי לקדם את פתיחת עונת "החרצופים". "כלי תקשורת", הסביר קיטל, "רשאי, בצד הטיפול הרציני, לאייר ולתת כותרות בשפה הטלוויזיונית". ואולי הוא חושש שהדיון רציני "יבש" ירחיק ממנו צופים?

הנוסחה של רשף היא סיפור הצלחה – כשני שלישים מהצופים מעדיפים את תוכניתו על פני "ערב חדש" – ועם הצלחה קשה, כידוע, להתווכח. אנשי הטלוויזיה החינוכית מנסים להשיב מלחמה, וגם דינה לניר, העורכת, מודה בהתחשבות בשיקולי רייטינג. "לא להתייחס לרייטינג פירושו לחיות בבועה, כמו בת-יענה. אך זה לא ישפיע על טיפול עיתונאי נכון של המערכת והתוכנית", היא מדגישה. "שיקול אחוזי הצפייה יבוא לידי ביטוי בבחירת מרואיין אטרקטיבי, אך אופן הבירור העיתונאי לא ייפול ברמתו". אכן ב"ערב חדש" לא מוותרים על נוסחת החדשות המקובלת: "האייטם הפותח לא חייב להיות אקטואליה פוליטית, אבל הוא בהחלט תמיד אחד הנושאים העיקריים והחשובים שעולים על סדר היום באותו יום", מסבירה לניר. ואכן, עיון ברשימות השידור שלה מעלה נושאים מעוררי מחלוקת רבים, בדרך-כלל בדיון בין בעלי דעות מנוגדות, או בעזרת פרשנים: החלטת הפרקליטות הצבאית שלא לקיים את ההסכם עם מורדי כלא 6, קיצוץ התקציב, ביקורה של מדלן אולברייט והתבטאותו של הנשיא ויצמן, ראס-אלעמוד, סכנת מלחמת גרילה בשטחים – כל אלה עולים לדיון בלי כל גימיק או ניסיון להמתיק את הגלולה. גם הנושא השני בתוכנית נוגע בדרך-כלל לחדשות המובהקות – גזר הדין של עזאם עזאם, הצעת נאמן לגייס חרדים לצבא, הערכות מודיעין שונות המובאות לראש הממשלה, גרסאות שונות לאסון השייטת, מגמת האבטלה במשק ועוד – אך הוא מובא בדרך-כלל באמצעות סיפורים אישיים, באווירה נינוחה יותר.

ולסיום: הקטעים "הרכים", הכוללים מופעי תרבות וכיוצא באלה. בקטעים האלה מחפשים המנחים, לפעמים בצורה מלאכותית ומסורבלת למדי, קולבים "מהוגנים" להיתלות בהם. שם יימנעו ככל יכולתם מלארח דוגמנית או ילדת פלא. "אייטם נבחר על-פי המידה שבה ניתן לעשות בו משהו מעניין, קולב אקטואלי, משהו אסתטי, יפה אך בכל זאת בעל אמירה חברתית מסוימת", מעידה לניר. דוגמה מובהקת לכך מצאנו בהצגה "ערפל" וחלקו של אהוד ברק באסון צאלים, או אזכור לסרט "איירפורס 1", תוך הדגשת העובדה שסגן נשיא ארצות-הברית בסרט הוא אשה.

לא היינו נדרשים להשוואות האלה ולהיטפלות הקטנונית כמעט למספר הדקות המוקדשות לכל נושא ונושא אילולא עלה בנו החשד שלפנינו ניצנים של הכפפת שיקול הדעת החדשותי המקצועי לשיקולים מסחריים שלא ממין העניין.

ערוץ 2 הוא מעצם הגדרתו מכשיר להדפסת כסף לזכייניו, וכל האמצעים כשרים לכך – כמובן, במסגרת כללים ידועים ופיקוח ציבורי. אך חברת-החדשות, מפיקת התוכנית "חמש עם רפי רשף", היא חברה ציבורית לכל דבר, שהזכיינים המסחריים אמנם חייבים לקיים ולממן אותה, אך היא עצמה אינה גורם מסחרי ואינה אמורה לגייס כספים ופרסומות. חברת-החדשות אמורה להיות אחד החובות הציבוריים שהזכיינים משלמים בתמורה לזכות לעשות כסף בשאר התוכניות. העובדה שהגבולות אינם מוגדרים, והם גולשים ומשפיעים על שיקולי העריכה של תוכנית חדשות מובהקת, מעוררת סימני שאלה באשר לסוג המוצר שאנחנו מקבלים. נכון, גם העיתונים משחקים על הגבול הזה שבין החדשות הקשות לבידור, אבל העיתונים בישראל הם פרטיים ומסחריים, ויש להניח שבמשך הזמן למד הקורא לקרוא אותם בצורה מושכלת, בעוד שהטלוויזיה והרדיו נחשבו עד כה לגורמים ממלכתיים, שהיחס אליהם נקבע בהתאם. ולראיה, סקרי דעת קהל מגלים שהציבור מייחס יותר משקל לחדשות ברדיו ובטלוויזיה מאשר לעיתונים. הוא מאמין יותר למה שהוא רואה ושומע מאשר למה שהוא קורא. עתה, מסתבר, עליו לבחון מחדש את יחסו אל שידורי החדשות בערוץ המסחרי, ולזכור שהניסיון מוכיח שהערוצים הציבוריים משתדלים בדרך-כלל לא לפגר אחריו.

שלומית טבת היא בוגרת לימודי תקשורת

גיליון 11, אוקטובר 1997