לגודל האבסורד, הארגון היחיד שפעל לקידום שוויון בין ערבים ליהודים בישראל בימי המלחמה הוא חיזבאללה. עובדה, הטילים והרקטות ששיגר לא הפלו בין אלה לאלה. הציבור הערבי בצפון זכה למנה נדיבה של מטחים ולמספר משמעותי של קורבנות בחיפה, במג'ד־אלכרום, בדיר־אלאסד, בנצרת, בעכו, במראר, בערב־אלערמשה, בתרשיחא. אזרחי ישראל, יהודים וערבים, חוו אותה חרדה, אותו כאב, אותו כעס על ההרס ואותו אֵבֶל על המתים, אבל החוויה המשותפת לא קירבה בין ערבים ליהודים, ואולי אף הרחיקה.
קשה להיות ערבי אזרח ישראל בימים רגילים, וקשה עוד יותר בזמן מלחמה, כשהציבור היהודי מתלכד סביב צדקתו. גם אם הפעם כל תושבי הצפון נחשפים לאימי ההפגזות, הציבור הערבי מוצא עצמו, כבעבר, הרחק ממדורת השבט. כאבו ולבטיו אינם באים לידי ביטוי בתקשורת הארצית, והנרטיב שלו אינו זוכה לקשב ונתפש כלא לגיטימי.
"הדבר הכי טוב שערבי ישראלי יכול לעשות בעת מלחמה זה לשתוק", כותב סייד קשוע במוסף "הארץ" (11.8). קשוע, אולי הערבי היחיד שכותב היום לקהל קוראים יהודי, נדרש למיומנות לוליינית כדי לשמור על קו ביטוי עצמאי, ועם זאת לא לאבד את קוראיו. באירוניה עצמית מינורית הוא חושף את עולמו של גולה במדינתו: "איך שאני לא מסתכל על זה, עומדות בפני שתי אופציות: להתרפס או להתלהם".
בעצם כתיבתו עושה קשוע את הבלתי אפשרי. הוא אינו שותק, כהמלצתו, ואף לא מתרפס או מתלהם – אבל נזהר מלבטא את עמדותיו המהותיות, ואינו נותן ביטוי להלכי הרוח בציבור הערבי. הוא יודע שקהל קוראיו אינו בשל לכך.
אלפי שעות משדרי מלחמה מיוחדים יכלו ליצור הזדמנות לקרב את אזרחי ישראל הערבים. המצב המיוחד יכול היה לעורר סולידריות בין הציבורים על בסיס אנושי פשוט, ומתוכה להצמיח דיאלוג ראשוני. היה רגע שבו ניתנה לציבור היהודי הזדמנות להבחין במורכבותו של הנרטיב המקביל, לנסות לפענח אותו, גם אם לא בהכרח להזדהות איתו. אבל אפילו מעט מזה לא קרה. בחלוקת החיבוקים נפקד מקומם של ערביי הצפון. גם כשטיל הרס את משרדי המערכת לשעבר של "אלאתיחאד" בחיפה, עיתונו של חתן פרס ישראל אמיל חביבי המנוח, הדבר לא עורר עניין. בתוך גל הפניות לחבק ולחזק, שום כלי תקשורת ישראלי לא הציע סיוע לעיתון שנפגע.
צילום: רויטרס
העיתונות הארצית בישראל ממשיכה לפעול על־פי השִגרות הישנות, כמשקפת את ארבע־חמישיות הציבור היהודי. אל משדרי המלחמה לוהקו הפרשנים־האוטומטיים, יודעי הכל, רובם בעלי רקע בטחוניסטי. הערבים, כתמיד, נפקדו מן האולפנים. הדיון המשודר התנהל ברוח המלחמות הקודמות וחשף עולם מושגים שטוח, פשטני – שלא במקרה הזכיר בעיקר פרשנות ספורט. מעט מאוד דובר על הטלטלה שעוברת החברה הלבנונית ועל השלכותיה על עתיד האזור. כמה מאכזב להיווכח שוב שהעיתונות, שתובעת מכל העולם לבחון את תפישותיו, לתקן את עצמו ולהשתנות, היא הגורם השמרני, הצפוי והקפוץ ביותר.
לא היינו זקוקים למלחמה כדי לדעת שאחרי שישים שנות חיים במדינה אחת, הערבים בישראל אינם נוכחים בתקשורת וסיפורם אינו נשמע – אלא אם מדובר באסונות ותאונות, בהקשרים פלילים או בטחוניים, וכמובן, בכל הנוגע ל"שסע" בתיאור הקונפליקט בעניינם. על־פי מחקר שנערך עבור מועצת הרשות השנייה ופורסם בתחילת השנה, האזרחים הערבים "מודרים ממרקע הטלוויזיה בדרך־כלל, ובמקומות שהם מופיעים הם מוצגים במסגרת סטריאוטיפית טיפוסית... הצגתם השלילית מזינה את הדעות הקדומות הקיימות כלפיהם בחברה הישראלית היהודית".
מרואיין ערבי שמוזמן לדיון טלוויזיוני נמצא מראש בעמדת המתגונן. דומה כי עצם נוכחותו אינה אלא יצירת הזדמנות למראיינים לבוא חשבון דרכו עם הציבור הערבי כולו. "האם נכון שאתם תומכים בחזבאללה?" היא השאלה שצפויה להיזרק לאוויר, כשהציפייה היא לתשובה של כן או לא: רק תגידו "אנחנו אזרחים נאמנים ולא בוגדים", ונמשיך הלאה. אל תבלבלו לנו את הראש עם חיבוטי נפש, עם הזדהות עם האחים בביירות, עם עניינים הומניטריים. ככה זה מלחמה.
יחד עם התגלגלות המבצע הצבאי החלה לרעום הארטילריה התקשורתית. הח"כים הערבים, שפיתחו עם השנים תרבות ויכוח קולנית ובוטה, שבה הם מקצינים ומפשטים את דעותיהם למטחי גידופים, הגיבו בדיון בכנסת בקריאות ביניים גסות שהקפיצו, כצפוי, כמה מאגרופני המלים בעיתונות העברית, שגם הם כידוע אינם בחורים מעודנים במיוחד. עיתונאים־תותחנים כמו מתי גולן ("פצצה תוצרת בית", "גלובס", 19.7) או בן כספית ("אחמד, שומע?", nrg, 1.8, כ־1,240 טוקבקים) חבשו כפפות ויצאו להשיב אש. גולן מוטרד מ"פצצת הזמן שבתוכנו" ומבקש שנעשה משהו בעניין. כספית יוצא נגד אחמד טיבי, שכינה את עמיר פרץ "רוצח" ו"טרוריסט", ודורש מבחן נאמנות: "רוצים להישאר כאן? תצהירו על נאמנותכם באומץ. לא רוצים? תרדו...".
האופן שבו נתפש הציבור הערבי בעיני היהודי נשען על בורות, דעות קדומות והתרשמות שטחית. הנזק שבמופעי הח"כים הערבים בכנסת כפול: גם הובלת הציבור הערבי להקצנה וגם יצירת דחייה בציבור היהודי כלפיו. יהודים רבים מגבשים את תפישת עולמם ביחס לציבור הערבי על סמך מופעי הח"כים הערבים בדיוני הכנסת או בתקשורת. כאשר תלמידי ישראל אינם לומדים את השפה והתרבות הערבית, לא נפגשים עימן באופן אישי ביומיום והידע שלהם על הערבים נשאב מהמאגרים הרדודים בעיתונים ובמהדורות הטלוויזיה – מה הפלא שהערבים נתפשים בעיני חלק מהציבור היהודי כגיס חמישי.
הציבור היהודי אינו בשל עדיין לקרוא את רשימתו של סגן ראש עיריית חיפה, עו"ד ואליד חמיס, שכותרתה "בין חיפה לביירות". "מבחינת הערבים בחיפה", כותב חמיס, "המושג 'עורף' אינו שייך אך ורק לעיר שבה הם גרים וליישובי הצפון. מבחינתם, גם ביירות ויישובי הדרום הם עורף אזרחי".
"אם אתה מדבר כך, אתה אויב שלנו" היא תגובה מתונה יחסית של אחד מ־450 הטוקבקים המשתרשרים אחרי רשימתו ב־Ynet.
בביקור במעלות בימי המלחמה שמעתי את התיאוריה המוסמכת, גם אם חסרת השחר, שמתרשיחא השכנה יש מי שמטווח בטלפון את משגרי הטילים מלבנון. האם העובדה שכעבור ימים אחדים נהרגו שלושה נערים מטיל שהתפוצץ בשדות תרשיחא תשנה זאת?
כתבה שנוגעת לערביי ישראל – כגון זו שהתפרסמה ב־Ynet אחרי הפגיעה הקטלנית של טיל בדיר־אל סד, שכותרתה היתה "היישובים הערביים: 'אף אחד לא מוכן לעזוב'" – זוכה לשרשור טוקבקים גס ועוין. "מי שנסראללה מצר על מותו איננו ישראלי... הוא אויב בתוכנו!", מטקבק אחד; "חסן, תמשיך לדלל לנו אותם, נמאס מהמוגלה הזה בתוכנו", מטקבק אחר. ואלה הן התגובות שנמצאו ראויות לפרסום.
בעוד הציבור היהודי מתגודד סביב מדורת השבט, מחפש הציבור הערבי מקורות מידע והזדהות ברשתות הלוויין הערביות ובראשן הטלוויזיה הלבנונית, על ערוציה המלוטשים, שהיתה למקור השראה לערביי הצפון. ומה רע בצריכת חדשות דווקא מרשת "אלג'זירה", שהמוטו שלה "הדעה והדעה האחרת"? הנה, שם לא חוששים לראיין אפילו את בעלי הסיפֵּר האחר, אמריקאים או ישראלים.
בטווח סטיית טיל המיועד לבתי־הזיקוק, בכניסה לקיבוץ אפק שבקריות, שוכן מתחם האנטנות והצלחות המגודר של "הוט". מתוך מבנה מאולתר מפעילה "הוט־צפון" את מהדורת חדשות הכבלים הארצית היחידה בערבית, בערוץ המקומי, ערוץ 25. חצי שעת חדשות יומית שמסקרת את הציבור הערבי בישראל, מיישובי הבדווים ועד ערי המרכז וכפרי הגליל.
בשבוע השני למלחמה הודיע מנכ"ל "הוט", דוד קמיניץ, על כוונתו לפנות למועצה לשידורי הכבלים בבקשה לפעול להורדת המהדורה בערבית מהמסך, לאחר שבימי הלחימה השתקפו בה דעות שלא היו לרוחו. קמיניץ הגיב בכך על כתבה שבה הביעו מרואיינים ערבים הזדהות עם החזבאללה. יתרה מכך, אחד מכתבי המהדורה הציג בגילוי לב את דעתו מדוע טבעי ולגיטימי שערבי אזרח ישראל יזדהה עם נסראללה. "הדעת אינה סובלת שבעת שמיטב בנינו נלחמים בחירוף נפש מול ארגוני הטרור על זכות קיומה של מדינת ישראל... תשדרנה מהדורות החדשות החוסות תחת שם המותג 'הוט'... סיקור כגון זה", אמר קמיניץ ל"הארץ" (27.7).
לורט אשקר, העורכת הראשית של "הוט־צפון", מאמינה שעליה לשקף מגוון דעות הרווחות בציבור הערבי, גם אם חלקן בלתי נעימות לאוזן. במקביל ללימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים (שפה ותרבות, צרפת ואיטליה) ואחריהם צברה אשקר ניסיון ברשתות רדיו וטלוויזיה מקומיות וזרות. בנסיבות אחרות היתה יכולה להשתלב בערוצי השידור הקיימים, אבל מי ייתן לערבייה לערוך מהדורה. מאז רפיק חלבי לא נגעה יד עורך לא יהודי בליין־אפ של כלי תקשורת עברי כלשהו.
נראה שהמהדורה הערבית של "הוט־צפון" לא תשרוד לאורך זמן. "הוט" אינה מעוניינת כלל במהדורות המקומיות האלה, שהיא מחויבת לספק כחלק מתנאי המכרז. רצונו של המנכ"ל להיפטר מהמהדורה הערבית מסיבות לאומיות מגובה אפוא באינטרס מסחרי.
סייד קשוע מסכם את מצבו של העיתונאי הערבי בישראל: "הדרך היחידה שאני חושב שיכולה לספק את המראיין ואחריו את הצופה הישראלי היא להופיע עם חולצה של 'כך' ולדפוק חזק על הטנק שבתפאורה מאחורה כשאתה צועק: 'לכתוש אותם, לא להשאיר אבן על אבן, לכתוש'".
גיליון 64, ספטמבר 2006