נתונים מטיאורולוגיים מעידים כי במאה השנים האחרונות חלה עליה של חצי מעלה בלבד בממוצע הטמפרטורות העולמי. וגם בארץ לא ניכר שינוי משמעותי בפרמטרים האקלימיים. למרות זאת, לפני קצת יותר מעשור החלו תחזיות מזג-האוויר בטלוויזיה בארצנו לתפוס נפח הולך וגדל של זמן שידור וחשיבות.

לפני פרוץ ערוץ 2 לאוויר העולם היה הדיווח על מזג-האוויר בארץ שרוי בעידן הקרח: מספר תמונות נוף מתחלפות בסוף מהדורת "מבט", שעליהן צוינו הטמפרטורות החזויות כשברקע מתנגנת נעימה סולידית. אם היה צפוי מזג-אוויר סוער במיוחד הוקדשו לכך עוד כמה מלים. וזהו. היום התחזית היא דינמית.

מי שצופה בערוץ הראשון, ובעיקר בערוץ השני, חש שאיתני הטבע מכים בנו ללא רחם: פעמים אחדות במהלך מהדורת החדשות המרכזית, וגם בשידורי הערב המוקדמים, מבשרים קדימונים דרמטיים שכדאי להישאר ולראות מה יש לחזאי לומר כי צפוי מזג-אוויר סוער. לעתים מובאת התחזית גם במרכז המהדורה, כשהיא עמוסה בסופרלטיבים מטיאורולוגים מרעישים המבשרים על אפשרות לשלג בהרים או סופת גשמים בכל הארץ, כאילו אלה חזיונות נדירים בחורף שגרתי.

הרחבת נפח השידור המוקדש בטלוויזיה (בערוץ הראשון והשני) לתחזיות ורשמים על מזג-האוויר, בדומה לנהוג במדינות "נאורות" דוגמת אנגליה וארצות-הברית, מבטאת שאיפה לנורמליות. הצרה היא שמגמה זו מלאכותית ומאולצת במדינה שמזג-האוויר שלה, בחורף ובקיץ, אינו נתון לתהפוכות יוצאות דופן בעוד שכל מרכיב אחר של חייה תזזיתי, מה גם שאפשר לחלוק על מידת הטעם הטוב והריסון הנשקפת בתרבות הדיווח על מזג-האוויר במדינות הנחשבות נאורות.

ממטרי גשם שמוגדרים כ"סופות", מיצגים של מכ"מים עם כתמים ירוקים וצהובים ומפות סינופטיות, אינם רק תרבות טלוויזיונית שצמחה במקביל לטכנולוגיות חיזוי משופרות; הם בעיקר ביטוי למאמץ להסעיר את חושי הצופה בלי קשר למידת קיצוניות מזג האוויר השורר בחוץ.

נדב שטרית הוא רכז המערכת של "העין השביעית"

גיליון 49, מרץ 2004