מעניין להיזכר בפריטים רבים שנעלמו מחיינו: חוגה של טלפון, דפי סטנסיל, פטיפון, נעלי "גלי". וגם בתוכניות רדיו לילדים ובעיקר בתסכיתים, בדיבובם של יצחק נוי ורעיה אדמוני הנפלאים, ובאפקטים הקוליים שכל–כך הרשימו אז: חריקת הדלת הנפתחת והלמות פרסות הסוסים.

תסכית רדיו, למי ששכח, הוא שידור עלילתי שבו דמויות מדברות כמו בהצגה בשילוב עם אפקטים קוליים. תסכיתי הרדיו לילדים הם זיכרון בלבד, לא רק מפני שבגרנו אלא מפני שהם אינם משודרים יותר. הפקות התוכניות לילדים ברשת א’ של קול–ישראל החלו גוועות בשנות השמונים ומאז נפסקו סופית כחלק ממנגנון של "ברירה טבעית": האינטרנט והכבלים לא הותירו סיכוי לתסכיתי הרדיו. הן נהפכו למיושנות ואטיות בעיני ילדים שהתמכרו למיידיות ולתזזיתיות של אמצעי התקשורת החדשים.

כיום אין שידורים ברשת א’ המיועדים לילדים עד גיל 11, למעט רצועת שידור קצרה של 12 דקות בשם "סיפור אחד ודי", המוקרא על–ידי רעיה אדמוני בשמונה ורבע בערב - לעומת שעה וחצי יומית שהוקצו לכך עד שלהי שנות השמונים.

במדינות אחרות, לעומת זאת, למרות שלל הגירויים, מתגלה בשנים האחרונות מציאות רדיופונית שונה לחלוטין. בחוף המערבי של ארצות–הברית, למשל, משודרות תוכניות רדיו, ובהן תסכיתים לילדים, שזוכות להצלחה מסחררת - ומדובר במאות תחנות. ההסברים הניתנים לתופעה: תקציבים מוגדלים למטרות חינוכיות, התעייפות מצפייה בטלוויזיה, ואולי מסורת מבוססת של האזנה לרדיו ולתסכיתים רדיופוניים שמצאה את דרכה גם אל הילדים.

קשה להעריך מה היתה מידת ההצלחה, לו היו מתחדשים בקול–ישראל השידורים לילדים בהיקף רחב והיו משודרים בהם תסכיתי רדיו עכשוויים, אך כדאי שאחד מערוצי הרדיו הציבוריים או המסחריים ירים את הכפפה. לא רק בגלל התום שיש בהם אלא, בעיקר, מפני שמדובר במדיום תקשורתי שמפעיל את הדמיון ומאפשר מנוחה קלה מהמסך המרצד.

נדב שטרית הוא רכז "העין השביעית"

גיליון 50, מאי 2004