בסרטו האחרון, "פרנהייט 9/11", שובר מייקל מור שיאים של חוסר הגינות וחוסר ענייניות. באחת הסצינות המוקדמות בסרט ניבטת מן המסך דמות. קלסתרו לא מוכר כל–כך לצופים הישראלים, אך מדובר בתת שר ההגנה האמריקאי, פול וולפוביץ'. תת שר ההגנה האמריקאי מישיר את מבטו למצלמה, מלחלח את אצבעותיו ברוק ומסרק באמצעותן את גביניו העבותים. הוא חוזר על הפעולה הזו שוב ושוב. ליקוק אצבעות, תנועת משיכה מן הגבות לעבר הרקות. מה לגבותיו של וולפוביץ' ולמלחמה בעיראק, שהיא נושא סרטו של מור? מה להרגלי האסתטיקה שלו ולהשקפותיו המדיניות?

מור מלעיג על וולפוביץ' לא בשל השקפותיו המדיניות או התנהגותו כאיש ציבור אלא בשל התנהגות אנושית, מרפרטואר ההתנהגויות האנושיות המוצנעות יותר, אלה שמתרחשות בין האדם ובין הראי שעל הקיר, בדלת אמות. מבחינה אישית, מור עושה עוול לוולפוביץ'. מבחינה מקצועית, הוא מבזה את משלח–היד העיתונאי. ובכל זאת, יש משהו מעניין בהחלטה של מור, כבמאי, לשבץ את הסצינה בסרטו. מדוע הסצינה מצחיקה? פועל כאן האפקט הקומי של המצלמה הנסתרת: המצולם מתנהג כפי שלעולם לא היה מתנהג מול מצלמה. הוא אינו יודע שצופים בו, אך כאן גם ההבדל, שעושה את הסצינה ראויה לציון. וולפוביץ' יודע שהוא ניצב מול מצלמה, ובכל זאת הוא חש ביטחון גמור להתנהג כפי שמתנהגים אנשים רק כאשר הם יודעים שאין איש צופה בהם.

אולי מבלי שהתכוון לכך, חושף כאן מור פן מעניין של העבודה העיתונאית. בין המצלמה והאישיות הציבורית שוררים יחסים אינטימיים. מה שעושה המראה לאזרח מן השורה, עושה המצלמה לאיש הציבור. לא רק מפני שהוא רגיל להתייצב מולן, ופעמים רבות מאוהב בדמות שנשקפת אליו מהן; איש ציבור יכול לצפות מעיתונאים לבקר את התנהגותו, לרדת לחייו הפרטיים, אבל הוא תמיד, או כמעט תמיד, יכול לסמוך עליהם שייתנו לו לשלוט בהופעה שלו בפני המצלמה. הטלוויזיה עשויה להלבין את פניו של איש ציבור, אך לעולם לא תצלם אותם ללא איפור.

במובן הזה, השולי לכאורה, כרותה ברית בין שני צדי המצלמה. זו ברית כל–כך סמויה מהעין, כל–כך טבעית, שהיא נחשפת רק כאשר היא נבגדת, במקרה הזה על–ידי מור. במובן הצר הזה יש ערך מוסף לסצינה הגרוטסקית. יש לה ערך פשוט בכך שהיא חושפת, באמצעות הבגידה בה, את העובדה שקיימת ברית סמויה כזו בין המסקרים למסוקרים.

אם מצליחה הסצינה המדוברת להטיל אור על האינטימיות שבין המצלמה ובין מי שאנו מכירים כמעט רק כדמויות מצולמות, הרי שמור, גם אם לא התכוון לכך, עשה שירות לציבור. באמצעי פשוט, קומי אם גם נבזי, העביר מור מסר בעל ערך. דרך חשיפת הקשר התמים לכאורה אך הסמוי, נחשפת העובדה שהמערכת התקשורתית בנויה על כללי משחק והבנות רבות המשותפים למסקרים ולמסוקרים, וסמויים רק מעיני הציבור.

גם אם אינה מנוסחת וברורה, דומה שרווחת בציבור יותר ויותר תחושה של אכזבה מן המשחק התקשורתי הזה. ההנחה היא שכללי המשחק מקיימים עדיין את האשליה של העיתונות כרשות הרביעית, כלב השמירה הנושך את רגלי הממסד, אולם לאמיתו של דבר רב המשותף על המפריד בין האנשים משני צדי המצלמה. זו אולי הסיבה שעיתונאים מסוגו של מור נהנים מפופולריות רבה כל–כך. הם פופולרים דווקא משום שהם שוברים את הכללים. אולם אם התוצאה של החתרנות נגד כללי המשחק היא חשיפה עיתונאית של גבות ושל האמצעים לטיפוחן, קשה לרוות מכך נחת. מי שהמקצוע העיתונאי יקר ללבו, ומי שסבור שיש לחתור לשינוי מערכת היחסים הקיימת בין עיתונות לשלטון, צריך להבין לאיזו תהום מוביל הפתח שקורע מור.

גיליון 53, נובמבר 2004