גם אם אהוד אולמרט, השר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור, יעמוד בכוונתו להדיח את מנכ"ל הרשות יוסף בראל, ספק אם יעשה את כל המלאכה הדרושה. שכן יחד עם בראל חייב השר להבטיח שגם חברי המליאה הנוכחיים, ובעיקר היו"ר אברהם מתן, לא ימונו שנית למוסדות הרשות.

נדמה שזוהי הפעם הראשונה שהשר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור מבקש להדיח את המנכ"ל, בעוד שחברי המליאה מגוננים עליו. שכיח יותר המצב ההפוך: כאשר הדרג הפוליטי דוחה את בקשת המוסדות הציבוריים להדיח את המנכ"ל. כך, גיל סמסונוב ונחמן שי עמלו רבות להדיח את אורי פורת, אשר התפטר לבסוף רק לאחר שנוכח כי איבד את הגיבוי הפוליטי בלשכת ראש הממשלה. אמנם, גם כהונתו של אריה מקל קוצרה בשנת 1992 ביוזמת השרה האחראית דאז, שולמית אלוני, אלא שלהבדיל, המנכ"ל לא נהנה אז מתמיכתם של המליאה והוועד המנהל בראשותו של מיכה ינון.

בראל אינו בודד בכישלון, שכשלעצמו היה צפוי מראש. שותפים לו היו"ר, אברהם נתן, יו"רים של הוועדות וחברי המליאה. רוב חברי המליאה, בניצוחו של יו"ר הרשות, שיתפו פעולה עם המנכ"ל, גיבו את פעילותו, ועל כן עליהם לשאת בתוצאות. אדרבה, השר האחראי אינו יכול לנהוג אחרת. שכן אם יודח המנכ"ל לבדו ואילו חברי המליאה ימונו מחדש, יגבר הרושם שמדובר בסיכול ממוקד ולא בטיפול שורש.

אולי אין זה מפתיע שהנטייה של השר האחראי להדיח את המנכ"ל זוכה לתמיכה ציבורית ניכרת, בעוד שנציגי הציבור במליאת רשות השידור ממשיכים להתייצב לימין בראל. רק לפני שנתיים בחרו בו חברי המליאה האלה כמעט פה אחד. למי ששכח: רענן כהן, השר האחראי על חוק רשות השידור באותם ימים, ביקש למנות את בראל למנכ"ל, כמובן לא לפני שקיבל את ברכתו של ראש הממשלה. משום מה, מתוך תיקו עב הכרס של בראל, דווקא גילו, 68, צרם לשופט יצחק רביבי, שוועדה בראשותו בוחנת את כישוריהם של המועמדים לתפקידים בכירים בשירות הציבורי. על כן התנה השופט את בחירתו של בראל בהחלטה של מליאת רשות השידור שמינויו חיוני ואין בלתו.

למרבה הצער כשלתי בשעתו בנסיוני להעמיד את עמיתי על טעותם, וכמו שנהוג לומר – הכתובת היתה על הקיר, אך הם לא חפצו לראותה. כמי שחקר ופרסם לא מעט על רשות השידור, דבקתי באבחוני שבראל התקשה לאורך שנים להפנים עקרונות של מינהל תקין והוא נעדר הבנה בסיסית של מהות השידור הציבורי בדמוקרטיה. לדעתי הוא רכש את מעמדו בעשיית טלוויזיה מטעם, בריצוי פוליטיקאים ובשידורי תעמולה לדוברי ערבית. על כן לא היה כל סיכוי שדווקא בערוב ימיו ישנה בראל את הליכותיו ואת תפיסות השידור שלו. ואכן, די לצפות בערוץ 33, כרטיס הביקור של מר בראל, ולעיין בדו"ח מבקר המדינה על דרך ניהולו כדי לעמוד על יכולותיו המקצועיות.

אלא שתיוגו של בראל כמנכ"ל חיוני, לראשונה בתולדות רשות השידור, חשף פעם נוספת את איכותו של הפיקוח הציבורי על רשות השידור. מליאת הרשות והוועד המנהל נתפסים במערכת הפוליטית כעוד דירקטוריון יוקרתי שאליו ניתן לשלוח חברים ממרכזי המפלגה. ואמנם, אין זה מקרה ששלושה ממלאי תפקידים בכירים – יו"ר רשות השידור ושני יו"רים של ועדת הרדיו וועדת הטלוויזיה – הם חברי מרכז הליכוד. רק במשטרים מאוד מסוימים מציבים חברי מפלגה בתפקידי פיקוח על אמצעי התקשורת. גם רבים מחברי המליאה תופסים את עצמם כשליחים פוליטיים שתפקידם לגונן על אינטרסים של שולחיהם. כמי שצמח באקלים של פיקוח ציבורי וירטואלי, היטיב בראל, לדעתי, לזהות את האינטרסים האישיים והמאוויים הפוליטיים המניעים את חברי מליאת רשות השידור, ובתמורה לריצוים זכה לגיבוי מצד רובם כמעט בכל מהלכיו השגויים והפסולים. היו"ר לא חלק על דיווחיו של המנכ"ל, שהשר אולמרט מגדיר אותם "בלתי מדויקים", ולא על ערעור מעמדו של החשב הכללי ולא על השתקת קולות הביקורת בתוך המוסדות המפקחים.

תפקיד שלילי ממלא גם יעקב שחם, יו"ר ועדת טלוויזיה, שהחדיר למוסדות הרשות רוח חדשה וחובבנית. פעם אחר פעם הוא נוהג להתייצב מאחורי הצעות ההנהלה, ולהבדיל מקודמתו בתפקיד, ד"ר יהודית אורבך שהתפטרה, הוא מאשר, כמעט ללא עוררין, לוחות שידורים ארכאיים ומשמימים. כך, במקום להתייחס לגורמים אשר הביאו לירידה בצפייה בערוץ 1, הצטרף יו"ר ועדת הטלוויזיה למסע הצלב שיזם מנכ"ל השידור נגד... הרייטינג וועדת המדרוג! לו אדם מיומן ובקיא בענייני שידור היה ניצב בראש ועדת הטלוויזיה, יש להניח שהיה מאלץ את קברניטי המדיום להמציא לוח משדרים רענן ומקורי. כמוהו אין גם לצפות מיו"ר ועדת הרדיו, פעיל מרכזי במחנהו של שר החוץ במרכז הליכוד, להעיר על כישוריה הרדיופוניים הצנועים של אשתו, אשר מגישה תוכנית ברשת ב'.

מתמיה לא פחות כיצד נתן יו"ר הרשות יד לשיבושים צורמים בעריכת מכרזים והחריש לנוכח מיסוד נפוטיזם, אשר מבקר המדינה חוזר ומתריע עליו. הרי אברהם נתן היה צריך לשלוף ראשון כרטיס אדום נגד נסיון המנכ"ל להוריד את תנאי הסף במכרזים. הכיצד נציב שירות המדינה לשעבר, אשר הדאגה לנהלים תקינים היא לכאורה נר לרגליו, לא מנע את החיזיון המביש שבו אנשים עם השכלה תיכונית חלקית זוכים במשרות ניהול בכירות ו/או מקודמים על סמך קשרים ולא כישורים. גרוע מזאת, נתן חבר למנכ"ל הרשות במלחמת ההתשה שהוא מנהל נגד החשב החיצוני, נגד היועצת המשפטית של רשות השידור ונגד עמיתיו במליאה שמתחו ביקורת על שיטות הניהול שלו. לא במקרה העיר מבקר המדינה שבתקופתו, התאייד מנגנון הפיקוח של רשות השידור והיטשטשו הגבולות בין ההנהלה לבין המוסדות הציבוריים.

עצוב להיווכח עד כמה הבחישה הפוליטית אחראית להסתאבותה של רשות השידור. מי שמעוניין לשקם את רשות השידור, אינו יכול לפסוח על תיקון החוליה החיונית – מנגנון הפיקוח הציבורי.

פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; היה חבר בוועד המנהל של רשות השידור אשר פוזר בחודש דצמבר 2003, ועודנו חבר במליאת רשות השידור

גיליון 53, נובמבר 2004