במשך שנים ארוכות, הנחת היסוד של עיתונות לא אידיאולוגית, טובה, במדינה דמוקרטית היתה שאמון הציבור נקנה בדיווח אחראי, מדויק, בדוק ונטול הטיות. ואז בא תיקון חשוב לתפיסה הזו: העיתונאי אינו משוחרר מנקודת מבטו האישית על העולם שעליו הוא מדווח. יש להכיר בכך שכל עיתונאי, כל צלם עיתונות, מביא עימו פרספקטיבה ספציפית המשפיעה על תמונת המצב שעליה הוא מדווח. עיתונאי אחראי מצופה לתת תמונה מהימנה לא של "המציאות", אלא רק של מציאות כפי שהיא עולה מנקודת המבט שלו.
נקודת המבט האישית, שיש בה יסודות של העדפה, אינטרס וסובייקטיביות, נתפסת יותר ויותר כמרכיב לגיטימי בעיסוק העיתונאי. האתיקה העיתונאית רק מעדיפה שהעיתונאי לא יסתיר את הפרספקטיבה הנורמטיבית שממנה הוא מדווח. ההתפתחות הזו הבהירה את העובדה שהציבור מוכן לתת משקל לנקודות מבט שונות על אותה מציאות משום שהן מציגות בפניו היבטים שונים. היבטים אלה מצטרפים לתמונת מציאות עשירה ודינמית יותר, גם אם קוהרנטית פחות.
למרות כל זאת, בחינה עמוקה יותר של היחסים בין העיתונות לקהל שלה מגלה שלאמיתו של דבר, הקשר המסורתי בין מהימנות לאמינות הוא יותר מדומה מאשר ממשי ושבניגוד לנורמות המקובלות ולאתיקה של העיתונאות, ששורשיה בתקופת הנאורות, הציבור היום מוכן לקבל מצגי מציאות לא מהימנים ובלתי בדוקים כאמת עובדתית מעצם כוח פרסומם באמצעי התקשורת ההמוניים.
מעמדם של קני־המידה הבודקים את ההתאמה בין דיווחים לעובדות נצפות ירד פלאים, ואת החלל הריק שנוצר ממלאת נכונות הציבור לקבל תמונות מציאות כמציאות אמיתית רק משום שהן הופכות, ולו לזמן קצר, לתיאור הנפוץ ביותר של "המצב".
הנכונות הבלתי מודעת והבלתי ביקורתית של הציבור להתייחס למה שכולם יודעים כאל עובדה מוכרת למדעני החברה גם מתחומים אחרים. כאשר מיתוסים או אידיאולוגיות הופכים לחלק בלתי נפרד מן הדמיון או מהמוסכמה הציבורית, כאשר דורות של בני־אדם נולדים אל תוך מסגרת משותפת המפרשת את החוויה שלהם בעולם בדרך מקובלת מסוימת, המיתוסים והאידיאולוגיות משנים את פניהם והופכים בתודעתם ל"מציאות עובדתית" שכמעט אין לערער עליה מבלי לצאת מן העולם המשותף של הכלל. כשכולם רואים את, או חושבים על, אותם דברים - אותם דברים יכולים להפוך בקלות, בתודעת הציבור, מבדיות למציאות.
פוליטיקאים מנוסים יודעים שמה שהציבור קולט בתקשורת ההמונית חשוב יותר לעיגון תפיסת המציאות שלו ממה שיודעי־דבר יודעים על המציאות הזאת. לכן הם צודקים לעתים קרובות כשהם מתלוננים על כך שהעיתונות הפכה, בתודעת הציבור, פיקציה לעובדה המזיקה לעניינם. הם היו מעדיפים שהעיתונות תהפוך לעובדות את הפיקציות הנוחות להם יותר.
הקלות שבה עצם הפרסום באמצעי התקשורת ההמוניים נותן למה שפורסם מעמד של עובדה או מציאות בתודעת הקהל כרוכה בהתפתחויות עמוקות בתרבות ובפסיכולוגיה החברתית בזמננו. כיום הציבור אינו מצפה כבעבר לקבל תמונת מציאות יציבה, וודאי שלא בתחומי הפוליטיקה, החברה והכלכלה. הציבור התרגל לחשוב שמה שהוא מקבל כמציאות היום יפנה את מקומו למציאות אחרת מחר. בשל ריבוי הפרספקטיבות הלגיטימיות על "המצב", אין לשום פרספקטיבה סמכות או יכולת להיות הגמונית לאורך זמן. כך, מה שמוצג היום כאיום בנשק השמדה המוני למשל יכול בקלות להפוך מחר לבלון. בינתיים, הציבור חווה אותו לזמן קצר כמציאות, רץ לעמוד בתור למסכות גז, והשלטונות עושים כמה מחוות של התמודדות–כביכול עם המציאות הזו. הצירוף של סמכות צה"ל והממשלה והפרסום ההמוני באמצעי התקשורת נתן למצג השווא הזה, להשערה או לפיקציה ההן, מעמד של מציאות, שמכוונת את חיינו במשך תקופת זמן מוגבלת. כך, כמו העיתון של אתמול, גם המציאות של אתמול נזרקת מהר מאוד לזבל. הציבור התרגל להחליף מושגי מציאות במהירות כאילו היו מציאויות לשימוש חד־פעמי.
בגלל ההתחלפות המהירה של תמונות המציאות בתודעת הציבור, אין הוא נוטל על עצמו סיכון גבוה כשהוא נותן אמון בתמונת מציאות מסוימת, ואין הוא חש שהוא משלם מחיר גבוה כשהוא מחליפה באחרת. אין זה פלא שבמצב זה, כאשר אמות המידה המסורתיות למהימנות התקשורת קורסות מול עינינו, מתפתים עיתונאים (ומו"לים) לא מעטים להמציא במקום לשקף. לעתים קרובות זה גם זול יותר. נוצר כאן מצב פרדוקסלי: הציבור, שחירותו ורווחתו תלויות לא מעט בתקשורת מהימנה, אינו נוטה "להעניש" את הסוטים מאמות המידה שלה, וממשיך לקנות אותם עיתונים. נכון, יש עדיין מרכיב של אמינות, או חוסר אמינות, מצטברת, המושפעת משכיחות הקריסות הדרמטיות של מצגי מציאות בכלי תקשורת מסוימים. חלק מן הציבור למד להיות, לפחות, קצת ספקן ביחס לכל מצג של מציאות, אך להתפכחות הזו יש משקל מוגבל בעיצוב התודעה הציבורית: כתבות סנסציוניות וצהובות פורחות בכל עיתון כמעט.
לאמיתו של דבר, הציבור נעשה תלוי יותר ויותר בנכונות האישית והמקצועית של עיתונאים, עורכים ומו"לים לשמור על רמה גבוהה של שיקוף מהימן של המצב - רמה שהציבור לא דורש. בדמוקרטיה העכשווית, תחום התקשורת יוצר עולם סוריאליסטי, הקרוב יותר לעולם שדימיין הרקליטוס, שבו "הכל זורם", מאשר לעולם האמיתות הנצחיות של אפלטון. אך גם בעולם כזה אפשר וראוי לצמצם את המרחק שנוצר בין מהימנות לאמינות.
לוק, מהוגי הדמוקרטיה החשובים, טען שהציבור נחלק בין אלה שיודעים לאלה שיכולים רק להאמין. בחברה דמוקרטית, ככל שציבור היודעים גדול מציבור המאמינים, ערכי החירות, השוויון והדמוקרטיה מוגנים יותר.
ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית
גיליון 52, ספטמבר 2004