הדיווח על פיצוץ הרכבות במדריד בחודש שעבר הועמד בסימן ה"ניין אילבן" המונומנטלי. התקשורת הישראלית אימצה את פרשנותו של שגריר ישראל בספרד ובחרה לתאר את האירוע כ"11 בספטמבר של ספרד". בזאת נטבל הפיגוע בספרד כפרק נוסף בסיפור–העל של הטרור העולמי, שבו תמיד "באים לידי ביטוי הטוב והרע בצורה כה ברורה", כאשר "אנשים שאיננו מכירים טובחים אנשים שאנחנו מכירים", כפי שאמר שדרן חדשות אמריקאי לאחר המתקפה על מרכז הסחר העולמי.

זה לא שהקורבנות האירופים מוכרים לנו יותר מן המפגעים המוסלמים, אבל מן הדיווח משתמע שזרותם של האחרונים עקרונית, בעוד שזו של הראשונים תלויה בדבר. בן–לילה הפכה ספרד, למרות מחאתם של רבים מאזרחיה, לאומה–אחות ב"קואליציה הבינלאומית נגד הטרור" - הגרסה האמריקאית לקבוצת האנשים ש"אנחנו מכירים" הנלחמת נגד האנשים שאיננו רוצים כלל להכירם. העובדה שבתחילה זיהתה הממשלה הספרדית את האירוע בהקשר לגמרי מקומי (מאבקה של המחתרת הבאסקית), והעובדה שזמן קצר לאחר הפיגוע בחרו הספרדים ברוב גדול להחליף את ממשלתם (ובכך הצביעו נגד זיהוי ספרד עם חילות הצדק האמריקאיים) התכווצו ונדחקו לנוכח כובד משקלה של האנלוגיה. אמרת מדריד ומיד קיבלת גורדי שחקים מתמוטטים, אמרת 11 בספטמבר ומיד צצו רכבות מפוחמות. מעתה ייתכן רק גורל אחד משותף.

היו שהגדילו עשות, ומתחו את ההיגיון של האנלוגיה כדי להוכיח שהקשר בין שני האירועים עמוק מן הנראה לעין. הם הצביעו על הדמיון בתאריך התרחשותם של שני הפיגועים ("ה–11 לחודש חוזר להיות תאריך מקולל", "מעריב", 12.3), או ביצעו תרגיל חשבוני מחוכם והראו כי חלפו בדיוק 911 ימים מן ה–11 בספטמבר 2001 ועד ה–11 במרץ 2004 (גלי–צה"ל, 13.3). צירופי המקרים האנקדוטליים הללו קיבלו איזו איכות מיסטית ונטענו בערך הסברי כאשר מוקמו בהקשר הנכון, זה של סיפור הטרור והצדק.

אולם בשבילנו אין זה מספיק שהפיגוע במדריד הוא "כמו" הפיגוע במגדלי התאומים. הוא חייב להידמות באופן כלשהו, או לפחות להזכיר במשהו, גם את האסונות המקומיים שלנו כדי להפוך לרלבנטי מבחינה חדשותית. צילום של קרון רכבת מפוחם מלווה בכיתוב "מבצע ’רכבות המוות’ הוא רק ההתחלה" (הלקוח מתוך ההצהרה שפרסם ארגון אלקאעידה, "מעריב", 12.3) הוא דוגמה מופתית לעיתונות חכמה: הצילום זורק את הקוראת היישר אל הזרועות החמימות והמוכרות של תמונות האוטובוסים המפויחים "שלנו" והכיתוב מזכיר לנו ולא נותן לשכוח שאוטובוסים, ועל אחת כמה וכמה רכבות, מובילים תמיד, בסופו של דבר, אל האסון הגדול מכולם: כל חיבור בין כלי רכב ציבורי למוות הוא עניין יהודי, או למצער ישראלי.

ואם הדמיון המטאפורי הזה אינו מספיק, ניתן להצביע גם על דמיון סיבתי: הפיצוץ במדריד הוא כמו הפלת מגדלי התאומים וכמו הפיגועים אצלנו מכיוון שהם כולם קשורים. בסיפור–העל של הטרור הגלובלי הכל קשור. הפרטים האפרוריים נארגים בו זה בזה לשרשרת סיבתית ארוכה, ומקבלים את משמעותם מזיקתם לאמת טרנס–היסטורית אחת. ישנו היגיון אחד שבאמצעותו ניתן להבין את"הטרור", גם אם קשה לאתר מקור אחד שממנו הוא פורץ, וגם אם מסמניו מופיעים בתנאים וסביבות שונות, מבטאים מניעים שונים ואף סותרים, ומתאפיינים אחרת בכל פעם. זהו האי–גיון של "ציר הרשע", המחבר את אלקאעידה, חיזבאללה, החמאס והילדים הפלסטינים חסרי העתיד שזורקים אבנים במחסום.

טל ארבל לומדת לתואר שני במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל–אביב

גיליון 50, מאי 2004