מחקר חדש ומקיף שפורסם בחודש שעבר בארצות-הברית העלה תוצאות עגומות לגבי יכולתם של צעירים – תלמידי בתי-ספר על-יסודיים וסטודנטים – להבחין בין תוכן חדשותי לבין תכנים מניפולטיביים דוגמת פרסום סמוי וחדשות מזויפות. שיעורים גבוהים ומטרידים מקרב אלפי הנבדקים – לעתים אף כ-80% – כשלו במלאכת הזיהוי.

בראש צוות החוקרים עמד סם ויינברג, פרופסור לחינוך בקתדרה ע"ש מרגרט ג'קס באוניברסיטת סטנפורד. מוקדם יותר החודש התפנה כדי לספר על המחקר ב"קול העין" תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס. להלן גרסה ערוכה של השיחה שערכו עמו מנחי התוכנית, נמרוד הלברטל ואיתמר ב"ז.

"ערכנו את הבדיקות שלנו בקרב יותר מ-8,000 תלמידים, מגילאי חטיבת ביניים ועד סטודנטים באוניברסיטה, ואם הייתי צריך לסכם את הממצאים במשפט אחד הייתי אומר: זה מאוד עצוב. המצב ממש עגום", אמר ויינברג. "כשאנחנו מסתכלים על בני נוער ורואים אותם מקלידים ומקליקים ושולחים מסרונים, אנחנו מניחים לתומנו שמאחורי כל הפעילויות האלה יש מאגר של ידע שמאפשר להם להבחין בשקרים ובכזבים שמופיעים ברשת, אבל זאת פשוט הנחה מופרכת.

סם ויינברג (צילום: סטנפורד)

"באחד התרגילים שעשינו, למשל, הנבדקים היו צריכים להבחין בין תוכן ממומן לחדשות. זה יצר אצלם בלבול מאוד גדול – למרות שבכתבה לדוגמה שהצגנו בפניהם היה כתוב בפירוש שמדובר בתוכן ממומן. התברר לנו שלמלים האלה אין שום משמעות בעיני בני הנוער. כשנתנו את התרגיל הזה לתלמידים בחטיבת הביניים, כ-80% מהם לא הצליחו לעשות את ההבחנה המאוד בסיסית הזאת".

בתרגיל אחר הוצגו בפני הנבדקים שני דפי אינטרנט שעסקו בפיקוח על רישוי כלי ירייה בארצות-הברית, והם התבקשו לבחור בעמוד שממנו ראוי יותר ללמוד על הסוגיה. "אחד העמודים האלה היה ערך ב'ויקיפדיה' – ערך מאוד מאוזן, שמביא דעות מכל רחבי הקשת, ומצמיד לכל טענה מקור", מספר ויינברג. העמוד השני הופיע באתר של אוניברסיטת דיוק, אך נלקח מתוך עמוד אישי של סטודנט, שפרסם מידע שמקורו ב-NRA, שדולת הנשק האמריקאית. "היו תלמידים שהבחינו בכתובת של אוניברסיטת דיוק ובאותיות 'edu' – וזה פשוט הוליך אותם שולל. הם שמו פס על 'ויקיפדיה' וסמכו על המידע הזה אף על-פי שזה היה מידע משוחד לחלוטין", אומר ויינברג.

תופעה אחרת שהעלה המחקר היא הסתמכות גורפת יחסית על התוכן שמופיע בעמודי "אודות" של אתרים. "אם אני ארצה לעבוד עליך, כל מה שאני צריך לעשות זה לכתוב מה שאני רוצה בדף ה'אודות'", העיר הפרופסור.

בדקתם את התפקוד של אמריקאים צעירים, אבל הבעיות שאיתרתם מאפיינות גם מבוגרים. להערכתך, אם הייתם עורכים את אותו המחקר בדיוק על אמריקאים מבוגרים – התוצאות היו חריפות יותר?

"זו לא שאלה היפותטית. כבר ערכנו את המחקרים האלה, ואמנם לא פרסמנו אותם – אבל אני יושב על הנתונים ואני יכול לענות על בסיס מה שאספנו. המחקר שעשינו היה מחקר השוואתי שבדק בודקי עובדות מכתבי-העת הכי יוקרתיים בארצות-הברית, ומולם פרופסורים ואנשי סגל מאוניברסיטאות – לא דווקא מתחומים שקשורים לתקשורת, אבל אנשים שהעידו על עצמם שהם משתמשים ברשת כל הזמן במסגרת עבודת המחקר שלהם.

"אם אני ארצה לעבוד עליך, כל מה שאני צריך לעשות זה לכתוב מה שאני רוצה בדף ה'אודות'"

"בנוסף לזה גייסנו מדגם של בני נוער שלומדים באוניברסיטת סטנפורד – ואני יכול להגיד לכם שהפרופסורים הרגילים היו הרבה יותר דומים לסטודנטים, עם כל הפאשלות והטעויות וההנחות המופרכות שלהם – וזאת בניגוד לדרכי הפעולה של בודקי העובדות. לבודקי העובדות יש כמה הרגלים מאוד-מאוד חשובים שמונעים מהם ליפול בפח. יש להם גישה אחרת לקריאה ברשת.

"ניקח לדוגמה את התסריט של אחד הפרופסורים, איש מלא בעצמו, עם כושר אבחנה מאוד חד, איש בקי ועטור בכל מיני פרסים, שפרסם ספרים ומאמרים מאוד מכובדים. כשהוא ניגש למסך המחשב, הוא סומך על עצמו ובטוח שהוא יודע לקרוא בין השורות. אבל דרך הקריאה שלו היא אנכית: הוא קורא את המסך כאילו הוא היה כתבה מודפסת מהעיתון.

"לבודק עובדות, לעומת זאת, יש גישה אחרת: ברגע שהוא מגיע לאתר שהוא לא מכיר – הגישה שלו תהיה קריאה רוחבית, אופקית. עוד לפני שהוא ניגש לכתבה עצמה הוא פותח כל מיני חלונות ובודק מה מקור הכתבה או מה הארגון שמפעיל את האתר. הוא לא מבזבז זמן על מידע שהוא לא יודע מה המקור שלו או מי כתב אותו, ומה האמינות שלהם. לפני שהוא ממש שוקע בתוכן, הוא עושה מעין חקירת שתי וערב – אבל תוך שתי דקות. הוא הרבה יותר פיקח לגבי המידע שמול עיניו".

שיטת הבדיקה שאתה מתאר היא כזו שכל אחד יכול לאמץ לעצמו. אחד הממצאים המעניינים של המחקר הוא שלמרות שלאדם הפשוט יש היום הרבה יותר כלים מבעבר כדי לבדוק מהימנות של מידע – עדיין, הרבה אנשים לא עושים בהם שימוש.

"נכון. המצאנו כל מיני כלים שבמקום שאנחנו נפעיל אותם, הם מפעילים אותנו. בבתי-הספר לא עומדים בקצב ההתקדמות של הטכנולוגיה. כל הגישה שלנו היא גישה של הדור הקודם, שהתבסס על חומר מודפס. במקום להכשיר את הקרקע, בית-הספר הוא המבצר האחרון שמונע מהתלמיד להבין את העולם הרחב".

המחקר שלכם נערך לאורך מערכות הבחירות המקדימות והבחירות לנשיאות, והוא התפרסם זמן קצר אחרי הניצחון של דונלד טראמפ. נהוג לטעון שבבחירות האלו "חדשות מזויפות" שיחקו תפקיד חשוב בשני הצדדים – אבל על רקע השימוש שעשה טראמפ במידע מניפולטיבי מהסוג הזה, האם אתה חושש שמידע מזויף יהפוך עכשיו לחלק אינטגרלי מהמדיניות השלטונית בארצות-הברית?

"בעיני יש רק מענה אחד, וזה חינוך. אנחנו צריכים להשתיל את התחושה של כבוד לאמינות ולדייקנות, כבוד לעובדות"

"קודם כל, אני רוצה לערער על ניסוח השאלה שלכם. אתם טוענים שטראמפ השתמש בזה באופן מניפולטיבי, ואני לא בטוח בזה. יכול להיות שאין לו כושר אבחנה, ושחסרות לו המיומנויות שעליהן אנחנו מדברים".

אם כך, הסכנה אפילו גוברת.

"ועוד איך. אבל זה לא דבר שקורה רק בארצות-הברית. זו בעיה עולמית. כל מי שמתחבר לאינטרנט חשוף לכל מיני רעלים – ואנחנו עוד לא הבנו איך להיות מחוסנים לחומרים הרעילים האלה".

בשנת 1974, החוקרים ניל וידמאר ומילטון רוקיץ' פרסמו מחקר ידוע שאחת ממסקנותיו היתה שכשאדם מנתח טקסט, הוא מנתח אותו דרך המטען הקוגניטיבי והדעות הקדומות שלו. כיום, כשהמידע שמגיע אלינו מותאם למבנה האישיות ותחומי העניין שלנו – מה שמכנים לעתים "אפקט ההדהוד" – נראה שקשה יותר מתמיד להשתחרר מהדעות הקדומות האלה. איך לדעתך אפשר להיחלץ מהמצב הזה?

"בעיני יש רק מענה אחד, וזה חינוך. אנחנו צריכים להשתיל את התחושה של כבוד לאמינות ולדייקנות, כבוד לעובדות. אנחנו צריכים להכין מערכי שיעור שיעודדו ויבנו את הכבוד הזה. אצל המבוגרים, שלהם כבר יש דעות מוצקות, זה מאוד קשה. כשמישהו מביט על העולם דרך משקפיים מעוותים, זו בעיה מאוד קשה. אני רואה את עצמי כאיש חינוך, ואנחנו נמצאים בחלל ריק. ואחר-כך אנחנו מאשימים את בני הנוער שהם בעצם אנאלפביתים ולא יודעים איך להבחין בין עיקר לטפל, או בין שקר לאמת – כשבעצם אנחנו צריכים לתלות את האשמה על צווארנו, ולא על הצוואר שלהם".

אמריקאים, אירופאים וגם ישראלים ידועים בתוך מאמצים מוקדמים של טכנולוגיות צריכת מידע. יכול להיות שזה מציב אתכם ואותנו בסיכון מיוחד, כזה שאזרחי רוסיה למשל לא נמצאים בו? שבגלל קצב ההתקדמות של האופן שבו אנחנו צורכים מידע קל יותר לעשות בנו מניפולציות?

"אני לא חושב, נהפוך הוא. אני חושב שאנחנו רואים את האור בקצה המנהרה. ראשית חוכמה זו מודעות לעומק הבעיה, ואנחנו ממש על סף התהום. אם אנחנו רואים את הסכנות, אנחנו יכולים לאזור עוז, להתעשת ולהמציא את הדרכים הנדרשות כדי לטפל בבעיה".

בהכנת הידיעה סייע איתמר מרגלית

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.