אחרי שבוע פסח, שבמהלכו התמקדה תשומת הלב הציבורית בעיקר במצב הפקקים בכביש החוף ובמספר השיא של המטיילים בשמורות הטבע, חזרנו למציאות המוכרת של המצב הבטחוני. השב"כ, כך זעקו הכותרות, סיכל שורה של פיגועי התאבדות בחג הפסח, חלקם "איכותיים", ואחד יוצא דופן במיוחד, "פיגוע איידס".

אנחנו היינו בטוחים שהמגפה הזו או–טו–טו יורדת מסדר–היום של העולם המודרני, הודות לצירוף של קוקטיילים תרופתיים, הגברת המודעות וכמובן אמצעי המניעה, אבל ברגע האחרון התברר לנו שהשמחה היתה מוקדמת: האיידס חזר, לפחות בישראל, ואלמלא פעילותו של השב"כ, היה מתרחש אסון גדול.

איור: רות גוילי

בערב, כששורת מומחים למחלות נגיפיות עלו לאוויר, התברר שארוכה הדרך להידבקות. הסיכויים להידבקות בנגיף באמצעות פיצוץ חומר–נפץ המכיל דם נגוע באיידס קלושים, ובכלל, אותו "פיגוע שסוכל" היה התארגנות ראשונית, בשלב הרעיון (בהיי–טק היו מגדירים את המיזם הטרוריסטי הזו כ"רעיון שאין לו אפילו תוכנית עסקית, שלא לדבר על משקיע"), רחוק מאוד מפעולה אופרטיבית של פצצה מתקתקת שנוטרלה בדקה התשעים.

צריך להסיר את הכובע בפני השב"כ על ההישגים המבצעיים יוצאי הדופן שלו, ובכל זאת, "פיגוע האיידס", שהיה או לא היה, אינו פוטר אותנו העיתונאים מהתעסקות בסוגיית יסוד: עד כמה אנחנו בודקים את המידע המוגש לקוראים/צופים/מאזינים.

שהרי "פיגוע האיידס" הוא עוד דוגמה, שבה התקשורת מעדיפה למהר וללכת שבי אחרי הודעות של דוברי צבא/שב"כ/משטרה/גופים עסקיים/פוליטיקאים, מבלי לבדוק את אמיתות המידע. האם תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית הוא רק לדווח על מה שנמסר לה? האם המבחן לפרסום דברים הוא רק שמישהו מוכר, או רשמי, מסר אותם לעיתונאי? או שהיא מחויבת לברר את המידע, להצליב אותו, לבדוק את ההקשר, ורק אז לדווח לקוראיה/צופיה?

ובהשאלה, האם חברת "מקורות" מחויבת להעביר לבתינו מים בלבד, ללא קשר לאיכותם, ובכך מסתיים תפקידה, או שמוטלת עליה החובה לבדוק את איכות המים ולוודא שהם ראויים לשתייה? האם התקשורת לא מחויבת לבדוק את המקורות שלה, לפני שהיא מזרימה את נוזליה לציבור?

התקשורת עושה לעצמה חיים קלים מדי והיא מעדיפה להדגיש את החריג, את יוצא הדופן, את "פיגוע האיידס", וללכת צעד אחד יותר מדי עם העובדות, גם אם הן אינן תומכות בתזה. וכך, תחילתה של חקירה היא כבר כתב–אישום המלצה להעמיד לדין היא כבר פסק–דין מגעים ראשוניים הם כבר עסקה חתומה, והתארגנות בשלב הרעיון היא כבר "פיגוע שסוכל".

מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל–אביב מפרסם את מדד אמון הציבור בתקשורת. הנתונים, ובעיקר המגמה המשתקפת מהם, צריכים להדאיג כל אחד, הרבה יותר משמדאיגה אותנו הצעת חקיקה כזו או אחרת להגבלת מה שכולנו אוהבים לכנות "חופש הביטוי". בסקר שנערך בינואר 2004, בקרב שני מדגמים שונים, גם של הציבור הרחב וגם של העיתונאים עצמם, שיעור פנטסטי של אנשי תקשורת - 55% - וכן 52% מקרב הציבור הרחב, הסכימו כי הדיווח החדשותי בתקשורת הישראלית "מלא בטעויות עובדתיות וברשלנות בדיווח". חמור מכך: 70% מהעיתונאים סברו שמנהלי ארגוני החדשות "אינם מקדישים מספיק זמן לתיקון טעויות". וזאת למרות ש–90% מהעיתונאים ציינו את הערך "וידוא אמינות המידע" כערך העיתונאי החשוב ביותר מבחינתם, הרבה לפני איזון, אובייקטיביות ומהירות. נתון מעניין נוסף מהסקר: 80% מהציבור הסכימו עם הקביעה כי "התקשורת פועלת פחות מדי על–פי שיקולים מוסריים ויותר מדי על–פי תחרות ורייטינג". בקרב העיתונאים, 71% הסכימו עם הקביעה הזו.

מה זה אומר? שהציבור, ואת זה ידענו, לא מאמין לתקשורת ובעיקר לא סומך עליה. חמור מכך: גם התקשורת לא סומכת על עצמה. כמה מאיתנו שמעו יותר מפעם אחת את המשפט: "אני מכיר את הסיפור מקרוב, ואני יכול להגיד לך שמה שדווח היה רחוק מאוד מהמציאות. אם כך קורה בנושא שאני מכיר, מה אני צריך לחשוב על שאר הדיווחים?".

מה היה קורה אם 50% מהציבור היו סבורים כי המים שחברת "מקורות" מעבירה אלינו לבתים הם מזוהמים? מה היה קורה אם יותר ממחצית מעובדי "מקורות" היו חושבים כך? הציבור היה מפסיק לפתוח את הברז. במקרה של ברז המידע, זהו תענוג שהתקשורת אינה יכולה להרשות לעצמה.

חגי גולן הוא עורך "גלובס"

גיליון 50, מאי 2004