פרשת מוניקה לוינסקי הכניסה את העולם כולו אל תוך רוכסנו של נשיא ארצות-הברית. כללים מושרשים של מותר ואסור בחדירה אל דל"ת אמותיו של אדם הועמדו בספק. בישראל, כמו במדינות אחרות, קורא הטיפול האובססיבי בפרשה תיגר על הנורמות המקובלות בסיקור חדשות מבית.
לפני לווינסקי אימצה התקשורת הישראלית גישה מאופקת למדי. מחלה קשה, נטיות מיניות או מערכות יחסים מחוץ לנישואים נחשפו לרוב בהסכמת אחד הצדדים, אם לא שניהם, ובדרך-כלל בניווטו המלא. התנגדות נחרצת של מושא הסיקור לפרסום פרטים אישיים מהסוג הקשה כובדה, בדרך-כלל. אנשים לא נאלצו לרדת למחתרת. העיתונאים פשוט עקפו את הסוגיה ועברו לשאלה הבאה.
הקטטר של תמי בן-עמי
אך מה קורה לאחר שאישיות מפורסמת או סתם אדם מן היישוב נפרדים מן העולם? פעמים רבות נפרצים כל הסכרים עוד לפני תום הלוויה, וחומות הפרטיות שהמנוח נהנה מהן בחייו (בין מתוך התחשבות ובין מחשש לסנקציה משפטית) מתמוטטות מאחוריו.
סיפור חייה ומותה של הדוגמנית תמי בן-עמי, שנפטרה ביולי 95', ממחיש היטב את המהפך. השמועות על מחלתה הסופנית פשטו חודשים רבים לפני מותה. ביקוריה במרפאות ובבתי-חולים נרשמו, ועיתונאים שהיטיבו להכיר אותה בימי זוהרה זיהו שינויים גדולים במראה החיצוני. בן-עמי הכחישה את חומרת מצבה, המשיכה לקדם קו מוצרים על שמה, וכשנשאלה על מחלתה הגיבה בביטול מוחלט ואפילו בעלבון. העיתונאים כיבדו את בקשתה באופן כמעט מוחלט, ולא פרסמו את המידע שברשותם.
כאשר גברו השמועות והגיעו עד אבסורד (בשלב מסוים הסתובבה שמועה עקשנית כי בן-עמי אינה בחיים עוד), החליטה בן-עמי לנקוט צעדים. בין הצדדים השונים קיימת מחלוקת באשר לאופן השתלשלות האירועים, אך אין מחלוקת לגבי התוצאות: כל פרסום אודות מחלתה, בסופו של דבר, נמנע.
קובי זר, גרושה של בן-עמי: "לתמי נודע כי דליה בן-ארי מהשבועון 'לאשה' מכינה כתבה. היא היתה בשוק, ופנתה לעו"ד אילן שביט, שפנה לצבי אלגת, עורך השבועון. אלגת טען שהכתבה מאוד אוהדת והעביר לנו אותה בפקס. ראינו שיש בה חדירה מיותרת לפרטים. נכתב שהיא כחושה, ששערה נשר, ממש חדירה מתחת לעור. ואז עו"ד אילן שביט דיבר אתו ואיים בהוצאת צו מניעה. אחר-כך תמי החליטה לפנות באופן אישי לעורכי 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב', מתוך הנחה שגם הם ירצו לפרסם דברים. גם אתם לא היתה כל בעיה והם הבטיחו לא לפרסם. בסופו של דבר לא היה צורך בצו מניעה".
דליה בן-ארי: "למיטב זכרוני, לא צו המניעה הוא שמנע את הפרסום אלא הכבוד שרחשנו לתמי. איזו סיבה היתה לנו ללכת נגדה? הרי האומללות שלה היתה בולטת. היא מעולם לא אמרה את המלה סרטן ולא הסכימה שסביבתה תאמר. אנחנו החלטנו להתחשב בה, וגנזנו את הכתבה".
בן-עמי מתה בשבת. ביום ראשון הוצפו העיתונים בכתבות פרידה. הכתבות כללו תיאורים כירורגיים מפורטים: "כריתת רחם", "טיפולי הקרנות", "כימותרפיה", "סרטן צוואר הרחם", וגם "הרגליים שהפכו לכלונסאות", המשקל שפחת בחצי, המראה שהושחת.
מאבקה של היפה בנשים בקשה שבמחלות נותר סיפור לוהט זמן ממושך, במושגים קצרי-הפתיל של העיתונות הישראלית. שבוע אחרי, היא עדיין כיכבה בשערי כל המוספים הגדולים. ב"סופשבוע" של "מעריב" גולל רון לוין, עיתונאי וחבר, את סיפור המחלה מזווית ראייתו האישית. "לא קיבלתי ממנה אישור", הוא אומר, "ולא התכוונתי לסכם אתה כלום כיוון שהיא הכחישה עד הרגע האחרון. החלטתי באופן עצמאי לפרסם את סיפור מאבקה האמיץ, ואני חושב שזאת היתה כתבה נקייה מאוד, בלי להיכנס לדברים שיכולים לפגוע בכבודה".
ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" התראיין קובי זר, וגם הוא חשף טפח או טפחיים מהפרטים האינטימיים ביותר. לדבריו עשה זאת כדי לשלוט בעוצמת הפרסומים, ולהשאיר אחריה מסמך לזיכרון.
גיליון "לאשה" היה מוכן במכבש הדפוס לקראת חלוקה, כשנודע מותה של תמי בן-עמי. השער שונה בדקה התשעים והוכנסה במלואה הכתבה שנגנזה, עם תוספות של הרגע האחרון. זו היתה הכתבה החושפנית ביותר.
דוגמאות: "...180 סנטימטרים משותקים, לאחר ניתוח בחוט שדרתה שניתק אותה מייסוריה". "בתקופה האחרונה היא קיבלה מגנזיום אל תוך הווריד, ועדיין היו לה כאבי תופת. שבוע ימים לקח לה להתאושש מהנרקוזה".
וגם עדות של חבר, חנוך רייכלסון: "היא שכבה במיטה, לגופה גופייה וחיתול, וקטטר צמוד... חסרת אונים, משותקת, כולה עור ועצמות, כשהרגל השמאלית כבר מעוותת".
דליה בן-ארי חושבת שלא היה מנוס מלפרסם את פרטי המחלה פוסט-מורטם: "הנושא של פיקוח נפש כבר לא היה קיים. היה פה סכר שנפרץ באופן די טבעי. אי-אפשר היה להמשיך את השקר הזה".
ואין אף תיאור פיזי שאת מתחרטת עליו?
פה ושם היתה ירידה לפרטי פרטים. יש בנו מציצנות. אני חושבת שהיתה חריגה מפרופורציות בסיקור העיתונאי, אבל יותר בצד הכמותי. העיתונים ממש הוקדשו לה ימים שלמים אחרי מותה".
הנטיות של חזי קוקה
השיקולים נעשים מורכבים יותר במקרי רצח. אז הצורך לדווח, כמו גם המחויבות לציבור, גוברים, ועמם גם הביקוש לפרטים. הנטייה לחדור לפרטיותם של נרצחים משתלבת היטב במידע המגיע מהמשטרה (בין בהדלפה ובין בגלוי), ומקבלת חיזוק בעידן של תחרות עזה בין כלי התקשורת.
הדיווח הראשון על רציחתו של חזי קוקה התקבל במשטרת מחוז ירושלים ב-14 בינואר 98' בשעה 16:16. לאחר שעה וחצי התייצב מפקד המחוז מול כתבי המשטרה ומסר להם, און דה רקורד, לצילום ולציטוט, כי קוקה נרצח על רקע הומוסקסואלי, וכי למשטרה יש מידע ברור למדי על זהות הרוצח.
צעדו של ניצב יאיר יצחקי היה נדיר, הן במהירות מסירת המידע והן בשקיפותו. עד הרצח הזה נהגה המשטרה להצניע את הנטייה המינית של הנרצח, למסור את הפרטים בשיחות רקע, ולהשאיר את ההחלטה כיצד להתנסח לשיקול הכתבים.
אמנם נכון שגם כאשר נרצח המורה מהטכניון ישעיהו דמנר, חשפה המשטרה ברבים את נטיותיו המיניות. אלא שכאן היה עניין מובהק לציבור, שכן דמנר היה חולה איידס שנקם בבני-זוגו. היה צורך לקרוא למודבקים הפוטנציאלים לבוא ולהיבדק.
הודעתו של יצחקי הופכת תמוהה עוד יותר אם לוקחים בחשבון ש"רקע הומוסקסואלי" אינו הגדרה משטרתית רשמית. על-פי החלוקה המקובלת יש רקע פלילי, לאומני ורומנטי/מיני. כך נותרו הכתבים עם סרט הקלטה ועם דילמה שהלכה וגדלה לעת ערב, כשהתברר כי קוקה הצניע את נטיותיו המיניות במקום עבודתו (רשות-השידור, שם כיהן, בין השאר, כראש ועד הטכנאים) ואף מאחדים מבני משפחתו.
הראשונים לשדר את הידיעה היו כמובן מהדורות הרדיו. בקול-ישראל דווח כי הערכת המשטרה היא שמדובר ברקע מיני-הומוסקסואלי. חיים ריבלין, הכתב לענייני משטרה של רשת ב': "בדיעבד אני חייב להגיד שלא ברור לי למה צריך להגיד רקע הומוסקסואלי. אני חושב שהיה מקום להסתפק בדיווח על רקע מיני".
בני המשפחה, מוכי הלם מהאסון ומנסיבותיו, החליטו לפנות לשני ערוצי הטלוויזיה ולבקשם להימנע מפרסום נטיותיו המיניות של קוקה במהדורות של שמונה בערב. הם נימקו את הבקשה ברצונם להסביר את הרקע לסבתו של קוקה, לפני שתשמע את הדברים מפי כתבי הטלוויזיה.
בחדשות הערוץ השני החליטו, אחרי התייעצות, להיענות לבקשה, ולהימנע מפרסום הרקע המלא לרצח. הנוסח ששודר היה מפתיע בצניעותו: "רצח בירושלים... חוקרי המשטרה מעריכים כי הנרצח הכיר את רוצחו ואיפשר לו להיכנס".
משה נוסבאום, כתב הערוץ השני, מסביר את הרקע להחלטה לא לשדר: "זה היה שיקול גם מקצועי וגם הומניטרי בעקבות פניית המשפחה". טלי בן-עובדיה, עורכת המהדורה: "עובדת היותו הומוסקסואל לא היתה רלבנטית באותו שלב. אבוי לנו אם נפסיק להפעיל שיקול הומניטרי. אני עיתונאית ואני רוצה להגיד הכול, אבל כאן נראה לי שיכולנו להפעיל את שיקול דעתנו. אני לא חושבת שיצאנו נפגעים בגלל הזהירות שנקטנו".
דווקא בערוץ הראשון של רשות השידור, מקום עבודתו של המנוח, לא גילו רגישות דומה. הכתבה שודרה במלואה, כולל הודעתו של יצחקי על נטיותיו המיניות של המת.
בערוץ הראשון אין חרטה. מנהל חטיבת החדשות, רפיק חלבי: "הבאנו את מה שאמר המפקד בשטח. המשפחה פנתה אלי רק בבקשה לא לפרסם את השם, אבל בכל מקרה אינני יודע אם הייתי נענה לבקשה להימנע מפירוט הרקע ההומוסקסואלי. קוקה היה בשר מבשרנו, אבל אני הייתי נוהג בכל מקרה על-פי הפרמטרים העיתונאיים שלנו ולא מבצע את מה שביקשו".
האם באמת מחייבות הדרישות העיתונאיות פרסום נטייתו המינית של קורבן לפשע, בניגוד לבקשת משפחתו? שירה דונביץ', עורכת-דין, סבורה שלא: "אפשר לומר רצח על רקע אישי. עובדה שכשאנשים מתו מוות טבעי, בנסיבות לא נוחות למשפחתם, התקשורת נהגה בריסון. זכות הציבור לדעת לא תיפגע אנושות אם יתחשבו באמו של הנרצח".
העדר הריסון נובע, קודם כול, מהתחרות בין כלי התקשורת. לאחר שהערוץ הראשון פרסם את הידיעה על נטיותיו המיניות של קורבן הרצח, פרסם הערוץ השני, במהדורת חצות, את מה שלא פרסם בשמונה.
הפתרון, אומרת דונביץ', יכול להיות תיאום מסוים בין הערוצים (אבל אז ייחשפו לתביעה מצד הממונה על ההגבלים העסקיים). למשפחה כמובן שמורה גם ההגנה החוקית, ואילו היו ממהרים לפנות לערכאות משפטיות ניתן היה להוציא צו מניעה זמני על פרסום פרטי הרצח. דונביץ': "מובן שזה כמעט בלתי ריאלי, שכן קשה לצפות ממשפחה המומה ואבלה שתספיק לפעול ביעילות שכזו בעת משבר".
הביצועים של יעקב סלע
יעקב סלע ז"ל היה לוכד נחשים ואספן זוחלים. הוא נרצח במאי 96'. לפני מותו גילתה בו העיתונות עניין מפעם לפעם, בעיקר כקוריוז. הוא הוזמן פעמיים ל"בשידור חי" ופעם אחת ל"העולם המופלא", כדי להפחיד את פנינה רוזנבלום עם אוסף נחשיו. העיתונות המקומית בצפון, ולעתים גם הארצית, דנה פה ושם במעשיו החריגים בנחשים (הוצאת ארס באמצעות פיו, למשל), ובמאבקיו ברשות-שמורות-הטבע.
סלע נעלם באפריל 96'. בכתבות שהופיעו בתקופת החיפושים עוד הקפידו העיתונים לשמור על חייו הפרטיים בצנעה. מערכות יחסיו עם נשים שורטטו, אם בכלל, באופן מינימלי וצנוע, והבחורות תוארו כ"שותפתו" (שלי מאייר) או "חברתו" (רויטל לוקוב). סלע עצמו תואר כ"רווק" ומרחבי הארץ נקבצו "מכריו וחבריו" לעזור בחיפושים אחריו. התעלומה התמקדה בעסקי הנחשים ובכסף שהכניסו. ואכן מלכתחילה התמקדה החקירה סביב עשרות אלפי השקלים שהראל הרשטיק חב לסלע.
אחרי שגופתו של סלע נמצאה והוברר כי נרצח, גילו העיתונים את נחש מכנסיו, ומאז לא יכלו להתנתק. בזו אחר זו צצו נשים שהתנדבו לספר על מערכות יחסיהן, הפרברטיות לעתים, עם סלע, וקיבלו שטחי ענק בעיתונים וזמן מסך רב בטלוויזיה.
מספר בנות-הזוג המקבילות שלו גדל בהתמדה, משתיים לארבע, ומיד לשש ויותר. ב"סופשבוע" של "מעריב", תחת הכותרת "בין נשים לנחשים", מצהירות כולן על מחויבותן הפנאטית אליו. "הוא התנהג כמו נחש, גם במיטה", מספרת רינה הרשטיק. "הוא היה מניפולטור", מספרת דבי סגל. ובמקומון חדרתי מוסרת רויטל לוקוב, שהופכת בינתיים מ"חברתו" ל"ידידתו המסתורית", את "גרסתה למערכת היחסים המורכבת".
כל בת-זוג, או בת-זוג לכאורה, הופכת לעדה מהימנה על ביצועיו המיניים והרגליו התמוהים של סלע ב"לאשה", תחת הכותרת "אני הייתי האשה היחידה בחייו (וגם אני, וגם אני, וגם אני...)" וכותרת המשנה: "גבר שזיין בלי הבחנה": הדס בילו ("האיש פשוט לא נראה לי בן-אדם, ומיהרתי לנתק מגע"); שירי אדניה (אביה: "לא התנגדתי וגם לא דאגתי לה מעולם בעניין המיני - למרות שזכרתי אותו כגבר שזיין בלי הבחנה"); רויטל לוקוב, "רווקה מתולתלת ועגלגלה" (שביקשה להדגיש כי בין יעקב סלע לשלי מאייר, שותפתו לדירה, "לא היה דבר. הוא נשבע לי שאם כי הם ישנים במיטה אחת, אין ביניהם דבר אינטימי, כי אין לו בה כל עניין. יעקב אהב מלאות, כמוני"); או יעל נאמן ("יעקב סיפר לי את הדברים הכי אינטימיים בחייו, על הנשים האחרות שלו").
"לאשה" לא מנסה להסתיר את העובדה שבפרסום העדויות אין ולו שבב של עניין ציבורי. להפך, באותה כתבה נכתב כי "...לבסוף הוא מת בגלל חוב של כמה עשרות אלפי שקלים".
שמו הטוב של קורבן הרצח נרמס ללא רחמים: אין מי שיגיש תביעת דיבה. ארי דורפמן מראשון-לציון מצוטט בבוקסה ב"לאשה": "קשה לומר עליו שהיה איש ישר. הוא היה לקוח טוב מבחינה כספית, אבל כל הזמן חשדנו בו והיינו בסביבתו כשהיה בחנות. אצלו הכול הלך: כל הצבעים, כל הגילים, מקטינות עד זקנות. ידוע לי שהוא התעסק בהברחות של נחשים מהארץ ואליה, גם בעצמו וגם באמצעות אחרים".
"לאשה" התבשר על מותו של סלע "עם סגירת הגיליון". כתבת העיתון מיהרה לשחזר את פגישתה הראשונה עם המנוח, אגב ראיון עם רינה הרשטיק: "סלע השתלט על השיחה והפך עצמו לנושא הכתבה. זוג מוזר, חשבתי לעצמי ככל שהעמיק הערב ההוא. היא שמנמנה, עדינה וחרישית, הוא שרירי, חלקלק וערמומי, כמעט כמו בני טיפוחיו המצקצקים. סלע ממש נצמד אלי, התפתל סביבי, גופנית ומילולית. הוא פלרטט עמי, כמו לא היתה אשה נוספת בחדר, התלקק עם נחשיו, סיפר על בדידותו. האיש שידר מיניות מוזרה באופן קיצוני".
אותה פגישה ראשונה התקיימה ב"שלהי 94'". בדקתי, ולא מצאתי שום כתבה משלהי 94'. הכתבת אסנת עופר: "הכתבה ההיא נגנזה. החלטנו לא לתת לסלע במה, כיון שהוא השתלט על השיחה ביני לבין רינה הרשטיק. כשהתחילו להתפרסם הידיעות על הרצח הבנתי שיש לי סקופ אדיר, כיוון שאני היחידה שידעה על היחסים עם רינה הרשטיק, ומיהרתי לפרסם את הסיפור ההוא". שבוע אחר-כך פרסמה עופר פולו-אפ לכתבת הפולו-אפ, בעקבות הראיון שלא פורסם מעולם.
שנה אחרי, השבועון הירושלמי "כל העיר" חוזר אל זירת הרצח. המשפט כבר בעיצומו, וכתב-האישום משרטט רצח על רקע כספי. "הנאשם רצח את המנוח בכוונה תחילה כדי לא להחזיר את חובו ועל מנת למנוע מסלע להתלונן נגדו במשטרה על עבירות הגניבה והמרמה, וכדי להימלט מעונש".
כלומר, סלע היה קורבן כפול: גם של גניבה, הונאה וחוב אבוד, וגם של רצח. ובכל זאת, בעיני "כל העיר" הוא עודנו זוחל ערמומי. תחת הכותרת "נחש נשך נחש" ממשיכה הכתבה להתמקד בקשריו עם נשים: "הנרצח היה אדם מורכב ומסובך. לפתע צצו עשרות נשים שונות שטענו שסלע היה אהבת חייהן. הן היו בנות כל גיל, שמנות, רזות, נאות יותר ופחות. במובנים רבים, הוא היה גבר של הרבה נשים ושל אף אחת". ושוב תיאור פרטני של סצנות הקנאה של שלי מאייר, והיחסים המורכבים עם האם ("היא ידעה מתי שכב עם נשים").
גבולות הפרסום במקרהו של יעקב סלע מסובכים לקביעה ערכית, היות שנשותיו, או נשותיו לכאורה, כולן התנדבו מרצונן הטוב למסור גרסה מלאה של היחסים. מובן שנותרת שאלת כבודו האבוד של יעקב סלע, שהוצג כפרברט בלי כל יכולת להגיב. ואם אחד מבני משפחתו היה מגיש תביעה בשמו? "היה מעניין לעקוב אחרי תביעה תיאורטית שכזו", אומרת עו"ד דונביץ'. "כלי התקשורת היו טוענים שצד אחד הוציא החוצה את הדברים מרצונו. למעשה הסוגיה הזאת נדונה כעת במשפט המתנהל סביב פרסום ספרו של דורון נויבורגר, בעלה הראשון של שרה נתניהו, ויש להמתין ולראות מה יקבע בית-המשפט".
אבנר הופשטיין הוא כתב העיתון "ירושלים"
החוק והאתיקה
בחוק הגנת הפרטיות, שנחקק בשנת 1981, מפורטות שורה ארוכה של הגנות מפני פגיעה בפרטיות. ביניהן: עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, מצב בריאותו, או התנהגותו ברשות היחיד - שלושה סעיפים המתאימים לדוגמאות שהובאו בכתבה זו.
בסעיף 8 בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות בישראל, שכותרתו "פרטיות ושם טוב", נקבע: "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה". בסעיף 9(ב) נקבע: "בקבלת החלטה בעניין פרסום שם, צילום, או פרטים מזהים אחרים של אדם שנספה... יתחשבו העיתון והעיתונאי בבקשת בני משפחת הקורבן שלא ליתן פרסום פרטים אלה, וישקלוה כנגד העניין הציבורי בפרסומם". משה רונן (רייניש), מחבר הספר "אתיקה עיתונאית", סבור שיש לפרש את הסעיף הזה באופן מרחיב יותר. לדעתו "במקרים שבהם זהות הקורבן מתפרסמת, יש להימנע מפרסום פרטים מביכים אחרים, שאין בהם צורך, שהם בלתי רלבנטיים או שהם רק חשדות בלתי מוכחים".
אך מה מידת הגנתם של סעיפים נאורים אלה אחרי מותו של אדם? עו"ד דונביץ': "על-פי החוק, רשאי העיזבון של הנפטר, קרי קרוביו, להגיש תביעת דיבה אחרי מותו. בפועל כמעט שאין פניות לבית-משפט בשאלה זאת. אחת הסיבות היא: סכומי הפיצויים שנפסקים בתביעות מעין אלה הם זעומים ולעתים אפילו לא מכסים את ההוצאות הכרוכות".
צו המניעה התיאורטי של תמי בן-עמי היה אמור להתבסס על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לא במקרה. עו"ד דונביץ' סבורה שחוק הגנת הפרטיות לא יכול להעניק במקרה כזה את החיסיון הדרוש. "אם יפנה אדם לבית-משפט בגין פגיעה בפרטיותו ויפרט את כל הנסיבות והעניינים הכרוכים בתביעה, הרי שיצטרך לעמוד בפני דילמה שהדברים יפורסמו כידיעה עצמה. הדרך לפתור בעיה זאת היא על-ידי הגשת צו איסור פרסום המבוסס על סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלפיו כל אדם זכאי לצנעת חייו ופרטיותו. סעיף זה יתפוס גם אחרי מותו של אדם".
בספרו "אתיקה עיתונאית" מתאר רונן מקרה שבו דן בית-הדין של מועצת העיתונות בפגיעה בפרטיות של קורבן רצח. פרטי המקרה מזכירים ברמה העקרונית את סיפורו של יעקב סלע. הוריה של ורדית בקרקנוט ז"ל התלוננו כי העיתונאי אבנר ברנהיימר מ"מעריב" פגע בפרטיותה של בתם ובפרטיות המשפחה, כאשר רמז בכתבה "חייה הקצרים ומותה המסתורי של ורדית בקרקנוט" כי לו היתה בחורה הגונה, לא היה פוקד אותה הגורל האכזר.
בין השאר הושוותה דמותה של בקרקנוט עם דמותה של לורה פלמר, גיבורת סדרת הטלוויזיה המיסטית "טווין פיקס". כן ציין שהיתה לה "נפש סוערת ודכאונית". בית-הדין דחה את טענת "מעריב" כי היה עניין ציבורי בפרסום הפרטים. הפרשה הסתיימה בפשרה בין הצדדים.
עו"ד דונביץ': "יש מקום בארץ לפסק-דין מרתיע. פסק-דין שיחייב עיתון בתשלום של, נניח, מיליון שקל, סכום משמעותי לכל הדעות, יכול לעזור בעיצוב אחר של גבולות".
פרופ' רות גביזון, משפטנית ונשיאת האגודה לזכויות האזרח: "אין לי שום בעיה להגיד שהייתי מוכנה לראות יותר פרטיות ופחות פרסומים סנסציוניים. אחרי מותנו אנחנו הרבה פחות מוגנים, מבחינה מוסרית ראוי שנהיה מוגנים וראוי שזה יפותח במסגרת עקרונות האתיקה של מפרסמים".
ראובן שפירא, כתב הפלילים של "הארץ": "יש תופעה, שעיתונאים נכנסים יותר לנשמה של האנשים אחרי שהם מתים. הכותבים לוקחים לעצמם הרבה יותר חופש, וזה בולט עוד יותר כאשר נפטר מישהו מפורסם. גם בפרשת מותם של ענת אלימלך ודוד אפוטה חלק מהדברים שנכתבו היו מופרזים ביותר. אין כמעט מעצורים עוד".
גיליון 13, פברואר 1998