הטלוויזיה הלימודית, המתקראת משום-מה וללא הצדקה חוקית "חינוכית", היא כלי תקשורת חשוב במדינת ישראל. כבר באמצע שנות השישים החליטה ממשלת ישראל שהרדיו והטלוויזיה יפעלו מכוח חוק מיוחד, ולא יהיו יותר ארגונים ממשלתיים. משום מה פסח המחוקק על הטלוויזיה הלימודית והשאיר אותה עד עצם היום הזה במעמד של יחידת סמך במשרד החינוך והתרבות. כלומר: בישראל, על סף שנות אלפיים, פועלת עדיין תחנת טלוויזיה ממשלתית!
אם הטלוויזיה הלימודית היתה ממשיכה, בהתאם למנדט שמכוחו הוקמה, לעסוק רק בתכנים לימודיים-חינוכיים, ייתכן שהיתה איזושהי הצדקה למעמדה הממשלתי. אבל במשך השנים לא הסתפקו קברניטי הטלוויזיה הלימודית רק בעשייה פדגוגית, אלא פלשו למחוזות של חדשות וענייני דיומא. לי, כאזרח וכאיש תקשורת, קשה לקבל שבמדינה דמוקרטית, תוכניות אקטואליה כמו "ערב חדש", "תיק תקשורת" ו...מגזין באמהרית מובאות לצופים מטעם הממשלה ובפיקוחה.
בשנים האחרונות, במקום שהמחוקק יצמצם את הפעילות הכללית של הטלוויזיה הלימודית, הוא עשה עימה חסד והעניק לה מרחב מחיה שאין דומה לו בשום מקום אחר בארץ או בעולם. הטלוויזיה הלימודית משדרת כיום בערוץ 2 שעתיים וחצי בכל יום, שהם כ-15% מזמן שידורי ערוץ 2; בערוץ 1 שעות רבות בכל יום; ובכבלים – ערוץ 23 כולו עומד לרשותם.
הטלוויזיה הישראלית (ערוץ 1) היתה מונופול של תקשורת אלקטרונית במשך כ-25 שנה. כיום, כמו בכל מדינות העולם המערבי, עומד הערוץ הראשון שלנו בפני מפת תקשורת חדשה – תחרות עזה עם ערוץ 2 מצד אחד, ועם עשרות ערוצי כבלים מצד שני. מנהלי רשות-השידור והגוף הציבורי שמפקח עליה לא השכילו במרוצת השנים האחרונות להגדיר, בצורה ברורה ונאותה, את מדיניות השידורים הרצויה עתה של התחנה הממלכתית. באופן טבעי התרכז המאמץ העיקרי של התחנה בשידורים של חדשות וענייני דיומא, ועל כך גאוותם.
אף תחנת טלוויזיה אינה מסתפקת רק בשידורי אקטואליה. לטלוויזיה ממלכתית יש גם תפקיד חברתי חשוב, שיכול לבוא לידי ביטוי מוחשי בהעלאת רף איכות התוכניות המשודרות. אך ראה זה פלא, דווקא הערוץ המסחרי בארץ הוא זה שמביא לציבור הצופים, בצד תוכניות פופולריות רבות, גם תוכניות איכות לא מעטות (סאטירה, תחקירים, דרמות ישראליות בודדות וסדרתיות ועוד).
במקום להיאבק ולנצח במישור של תוכניות איכות, מנסים מנהלים הטלוויזיה הישראלית, משום-מה, להתמודד בעידן הרייטינג דווקא על הז'אנר של תוכניות פופולריות, בלי שיתפסו שבמערכה זו ידם תמיד תהיה על התחתונה. טוב היו עושות רשות-השידור והטלוויזיה הישראלית אם היו מאמצות גם מדיניות של שידור תוכניות שיחזקו ויאדירו את התרבות המקומית, שיתרמו לאינטגרציה חברתית ויגשרו בין קטבים באוכלוסייה. תוכניות כאלה עשויות להפוך לנכס לאומי היסטורי ולא להיות רלבנטיות רק לרגע השידור.
מי ששידוריו ממומנים באגרה צריך להיות מנותק משיקולי רייטינג ולהביא לציבור לוח שידורים מגוון ובעל רמה. משום-מה, מדיניות כזאת, שמקובלת בגופי השידור הממלכתיים באירופה, איננה עדיין נחלת הערוץ הראשון.
ערוץ 2 פרץ לתודעת הישראלים רק לפני ארבע שנים. תוך זמן קצר מילא את הוואקום הגדול שהותירה אחריה הטלוויזיה הישראלית. כאשר חוקקה הכנסת את חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והותירה את מלאכת שידורי הטלוויזיה בידי שלושה זכיינים נפרדים, היו הכל בטוחים כי לוח השידורים של ערוץ 2 יהיה לא רק "מוזר", אלא גם "נבוב". אך, למרבה הפלא, דווקא המבנה המיוחד של ערוץ 2 הוא שהביא את שידורי הערוץ במהירות לפסגות של פופולריות מצד אחד, ולאיכות תוכניתית מצד שני.
העובדה שבערוץ 2 פועלים שלושה מנכ"לים, שלושה מנהלי תוכניות, שלושה מנהלי שידורים וכו' הביאה לציבור מגוון רחב של תוכניות, שיחד הפכו לעוצמה טלוויזיונית מיוחדת במינה. התחרות שמאפיינת את ערוץ 2 היא לא רק עם הטלוויזיה הישראלית והכבלים, אלא גם – או בעיקר – בין החברות הזכייניות ובין עצמן. כך יוצא הצופה נשכר: כל שבוע יש לו לפחות שלוש תוכניות בידור, שלוש דרמות ישראליות, שלושה סרטי קולנוע וכיו"ב.
אולם אותו מבנה של ערוץ 2, שבו לכל חברה זכיינית –טלעד, קשת ורשת – יש שני ימי שידור (ותורנות של שידורי שבת), גורם גם לכך שהערוץ יוצא נפסד בשל העובדה שאינו יכול לשדר, ברצף יומי, סדרות מתמשכות. עד היום אישרה מועצת הרשות השנייה לזכיינים לשדר רק את הסדרה "היפים והאמיצים" מדי יום באותה שעה. תחנות טלוויזיה מסחריות ברחבי העולם משדרות, בהמשכים, רצועות רוחב רבות. זה לא רק מביא צופים נאמנים לתחנה, אלא גם נותן להם שירות שלו הם מצפים. למרות שאינני אובייקטיבי ביחסי אל ערוץ 2, הייתי מסתכן ואומר שאולי העדר שירותי רצף אופקיים לאורך כל ימות השבוע הוא כמעט החולשה היחידה בו.
התפוצה הגדולה של העיתונות הכתובה בישראל היא אחד מפלאי עולם התקשורת. עם ההיצף הגדול של שידורי טלוויזיה שאזרחי המדינה החלו לקבל בחמש השנים האחרונות, שינתה העיתונות חלק מתכניה, בצורה מעניינת.
אם פעם היתה הפרדה מוחלטת בין "ידיעה" ל"דעה", הרי שכיום טושטש ההבדל ללא הכר. פרשנויות למיניהן אינן עוד נחלתן של עמודי המערכת, אלא ניתן לקרוא אותן בכל עמודי החדשות ואפילו בעמוד הראשי. יש בכך מעין הודאה בעליונותה ובמרכזיותה של התקשורת האלקטרונית, ובעיקר הרדיו, בהבאת החדשות. אך במקום להרחיב את החדשות ולהבליט את עומקן, בוחרת העיתונות – בכל העולם וגם אצלנו – להתחרות על עיני הקוראים בכותרות עבות, צילומים גדולים ופרשנויות רבות (מדי).
מאחר שהטלוויזיה הפכה כל-כך דומיננטית, ומאחר שרוב קוראי העיתונים בארץ צופים שעות רבות בשידוריה, אימצה העיתונות הישראלית מנהג שאיננו מצוי בארצות אחרות, או לפחות לא בהיקף שהוא מצוי בישראל: עיסוק מרובה ובלתי פוסק בהוויה הטלוויזיונית הישראלית. בימי ראשון, כאשר אני מקבל לשולחני את לקט עיתוני סוף-השבוע בלבד, מסתבר שמדובר בעשרות לא מעטות של ידיעות, כתבות וצילומים. העיסוק הבלתי נדלה של העיתונות הכתובה במה שמתרחש בטלוויזיה, או בכוכביה, הופך את העיתונות בארץ למשקפת את מסך הטלוויזיה יותר מאשר את החברה בישראל.
ועוד מלה ספציפית: "הארץ" שמר לכל אורך השנים על מעמד מורם מהגובה העממי של יתר עיתוני ישראל. לאחרונה משנה "הארץ" את אופיו והוא עומד עתה בפרשת דרכים מסוכנת – הוא עלול לאבד את ציבור קוראיו הרציניים ולא לצרף לחוג קוראיו את האחרים. אני מקווה שעורכי "הארץ" ומנהליו יידעו לנווט את המהלך החדש בצורה כזו, שעיתון איכותי זה יצליח לשרוד.
הכותב הוא מנכ"ל טלעד, ערוץ 2
גיליון 12, דצמבר 1997