ההסתעפויות השונות של פרשת הצוללות, החשדות בהטרדה מינית כלפי בכיר לשעבר בלשכת ראש הממשלה, חקירותיה של שרה נתניהו, פוסט-מורטם של השריפות הגדולות – במרכז כל הנושאים העומדים בראש סדר היום של עיתוני השבת ארוגה דמותו של בנימין נתניהו, שכבר מזמן הפך לדיבוק של העיתונות הישראלית, זו שמייחלת למפלתו הפוליטית וזו שעמלה בשירותו.

שריפה אחים שריפה

"פלסטיני הוחזק במעצר 5 ימים כי שרף זבל ליד ביתו", נכתב בכותרת על שער "הארץ". ב"ישראל היום", שבתחילת השבוע פירסם את תמונתו של הפלסטיני עם הכיתוב "חשוד מתועד כשהוא מצית שריפה מדרום לי-ם", בוחרים שלא לפרסם היום בשער העיתון כי מדובר היה בחשד שווא. גם בתוך העיתון לא מצאתי התנצלות על הפרסום המרשיע בטרם עת, למרות העיקרון המודפס בפתח כל גיליון, "ואם טעינו – נתקן".

השאלה אם גל השריפות שבערו בארץ לפני שבוע היה פרי רשלנות או הצתות זדוניות לא באמת העסיקה את התקשורת המרכזית בישראל. ראש הממשלה בעצמו, ואיתו השר לבטחון פנים גלעד ארדן, קבעו חד וחלק כי מדובר במתקפת טרור ערבי – והעיתונאים זרמו איתם. הלוגו "גל ההצתות", בהטיות וגרסאות שונות, ליווה את השידורים והעמודים שהוקדשו לסיקור השריפות. הוויכוח ניצת רק אחרי שהאש שככה, והמשטרה הודיעה כי בניגוד להצהרות הממשלתיות וקביעת משרד האוצר, כלל אין עדות לכך שחלק משמעותי מהשריפות בתוך הקו הירוק התחוללו בשל הצתות בידי ערבים.

הוויכוח הזה מסתיר – כמו כמעט כל עיסוק עיתונאי בסכסוך – את האמת היותר משמעותית ואת הסכנה היותר קיומית לעם היושב בציון, אבל בכל מקרה, גם בלי לחכות למשטרה שתשלים את חקירותיה, גורם מוסמך המצוטט בעיתוני סוף השבוע דווקא מגבה את גרסת הממשלה: "הם מעריכים ש-60 אחוז מהשריפות שהתחוללו בישראל בימים האחרונים – פרצו במזיד", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אמיר שואן במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שהתלווה ל"יחידת חוקרי השריפות" של מכבי האש.

ג'ואד עלי קטוש על שער "ישראל היום". העיתון לא פירסם התנצלות

ג'ואד עלי קטוש על שער "ישראל היום". העיתון לא פירסם התנצלות

"המסקנות של החוקרים שלי מתחילות לזרום אלי ואני מבין: מדובר בגל הצתות", מצטט שואן בפתח הכתבה את טפסר רן שלף, ראש מערך החקירות של שירותי הכבאות. "זיהינו הבנה של הפלסטינים שהכל יכול לבעור והם מציתים לנו את קו התפר. יש לנו אינדיקציות שזה מכוון, יש בקבוקי תבערה שנזרקים עם כיוון הרוח, חד-משמעית במטרה להצית יישובים. [...] השאלה הגדולה ביותר, שעליה אנו עמלים בימים אלו וייקח לנו כמה שבועות לענות עליה, היא אם אכן מדובר כאן באינתיפאדת יחידים או שכל הסיפור הזה היה מאורגן".

"מה שקרה השבוע הזכיר לך את השריפה בכרמל לפני שש שנים?", שואל שואן את שלף, שהקים את יחידת החקירות של מכבי האש בעקבות לקחי האסון. "ביערות הכרמל חקרתי את האירוע והגענו לשני הנערים עם הנרגילה", הוא משיב, "בזה סגרתי את נסיבות פרוץ הדליקה. אבל אז בדקתי מה גרם לאירוע הזה והגענו לגשם. בדקתי 80 שנה לאחור, מהמדידה הראשונה שנערכה בישראל. התברר לי שלא היה מעולם אירוע כזה של ארבעה מ"מ גשם בלבד עד דצמבר. אמרתי לעצמי אז, טוב, הנכדים שלי יצטרכו להתמודד עם האירוע הבא. אבל הנה חלפו שש שנים ואנחנו חוזרים לאירוע בהיקפים יותר קשים".

ובמלים אחרות – שהתקשורת הישראלית נזהרה מלהשתמש בהן – הסיבה להתאפשרותו של גל השריפות, בין אם בבסיסו רשלנות או טרור, היא התחממות כדור הארץ ושינויי האקלים מעשה ידי אדם. למרות שמדובר באיום היחיד – חוץ מנשק גרעיני – שנכון ומדויק לכנותו קיומי, התקשורת הישראלית, מימין ומשמאל, חילונית וחרדית, משודרת או כתובה, ממעטת לעסוק בו ודוחקת אותו לשולי סדר היום – אם בכלל.

על הרקע הזה מגיע צל"ש ל"מעריב", שמדפיס על השער, תחת הכותרת "מכת חום", את ההפניה הבאה: "שריפות ענק, בצורת, גלי קור, רוחות ושטפונות: ההתחממות הגלובלית איננה מסתכמת רק בעלייה בטמפרטורות. מזג האוויר השתגע, וכדאי שניערך לכך לפני האסון האקולוגי הבא".

אגב, באופן מעניין, בכל מה שקשור לאסון האקולוגי הבא, או הקודם, התקשורת מעדיפה לא לעסוק בספורט האהוב עליה, ולא מחפשת אשמים.

מי שהארץ שלו

משה גלעד כותב ב"גלריה" של "הארץ" על רשמיו משחזור הדרך שבספרו של עמוס קינן "הדרך לעין-חרוד" ("מסע מתל-אביב דרך מגידו לעין-חרוד תחת אימתה של מהפכה צבאית אלימה"). "יש כמה טיולי ילדות שמתערבבים לי בראש", מצטט גלעד שיחה עם הזמרת רונה קינן, בתו של עמוס קינן, "חיינו בעיר והשייכות של אבא וגם שלי ושל אחותי היא קודם כל לעיר. תל-אביב היא מקום משמעותי. חשוב בעיני לזכור שהיא לא פחות ארץ ישראל מכל מקום אחר. יותר מדי פעמים נוטים עכשיו להפריד את תל-אביב מהארץ. אבא נולד בתל-אביב והייתי רוצה שמשהו מתחושת השייכות לארץ שהיתה בו ידבק בי.

"הוא היה ידען מופלג שהכיר כה טוב את הנוף, את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הצמחים והתבלינים. הוא חש את צער הנדל"ן בצורה חריפה וממשית. הרס הטבע היה לו כמו פצע פתוח שמנקרים בו. כך חווה גם את גזל חופי הים. זה היה עבורו כאב מתמשך שהוא לא הסכים לקבל, בתל-אביב או במקומות אחרים. השאלה הגדולה שצריך לשאול עכשיו היא מהי אהבת הארץ? האם היא יכולה להיות רק געגוע? רעיון מופשט? לאיזה חלק מן האדמה אני רוצה להיקשר, או שמא מוטב לא להיקשר כלל לאדמה?".

"יש חלוקה באהבת הארץ בין שמאל לימין?", שואל גלעד, וקינן משיבה: "הרושם שנוצר עכשיו הוא שאנשי ימין מטיילים בארץ יותר מאנשי שמאל. הם מבטאים אהבה וקשר לאדמה ברגליים. מכאן קצרה הדרך להבחנה המקוממת בין פטריוטיות לבגידה, בין אוהבי הארץ לאלה שמקומם כביכול בברלין. אלה הבחנות שגויות. זה שקר שהופך לאמת. לשיר את 'אל בורות המים' של נעמי שמר זאת בעיני תשובה נכונה וטובה לכך. השיר הזה משמש כזכרון ילדות יפה של תושבי התנחלויות, והוא גם שיר שלי. זאת נקודת מפגש טובה בינינו. השיר הוא בעיני געגוע לאפשרות הרחוקה, הקלושה, שיתנהל כאן ויכוח אינטליגנטי בין אנשים שחלוקים בדעותיהם. בדיוק כזה היה הוויכוח שאבא שלי ניהל עם נעמי שמר".

"אחרי שתיקה קצרה", כותב גלעד, "מוסיפה קינן כמעט בלחש: 'ועוד לא הזכרנו את המלה פלסטינים. עד עכשיו דיברנו רק על חילוקי הדעות בתוכנו'".

אגב, "הפלס" החרדי מדווח בשערו על "כתב אישום ראשון בגל ההצתות". הנאשם: ערבי שהצית דליקות בעירו שלו, אום אל-פחם.

ויכוח אינטליגנטי

"בצלאל סמוטריץ' מורכב ומסוכן משחושבים", נכתב בהפניה על שער "הארץ".

צוללים מתחת לתודעה האזרחית

"איראן שותפה בחברה שמוכרת צוללות לישראל", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". יוסי יהושוע, הכתב הצבאי, מוסר כי "חברת 'טינסקרופ' הגרמנית נמצאת בבעלות חלקית של חברת השקעות איראנית השייכת למשטר האייתוללות". לא בטוח שזה יהיה הבורג האחרון בארון הפרשה, או שמדובר בסתם מסמר חלוד, אבל מעניין להבחין שבכל הקשור לפרשת הצוללות "ידיעות אחרונות" מתעורר מהתרדמת שמאפיינת אותו בשנים האחרונות בגזרת הגילויים העיתונאיים (שלא בתחומי הבידור). לא ברור אם בגלל שמישהו בצמרת הקבוצה החזיר לעצמו קצת מהביטחון העצמי, או שהמקור/ות שמאחורי הפרשה צירפו את "ידיעות אחרונות" לסל המוטבים שלהם.

לא רק צוללות: העיתונים עוסקים גם בענייני רכש צה"לי אוויריים. נחום ברנע מקדיש חלק מטורו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" לעסקת מיליארדים אחרת, רכישת מטוסי F-35. החלק בטורו שעוסק בעסקה מתמקד בהבלטת שינוי דעתו של השר יובל שטייניץ, שהתנגד לעסקה ולבסוף הצביע בעדה – אך רובו של החלק מוקדש למסרי הרגעה ושבחים של איש חיל האוויר אנונימי התומך ברכש המטוס הסופר-יקר והשנוי במחלוקת.

בחלק אחר של העיתון, תחקיר מעניין של שחר גינוסר ב"7 ימים" מתאר התנהלות חלמאית של משרד הביטחון, שלא מצליח לארגן מכרז לטיסני דמה שישמשו את צה"ל לאימון ביירוט מזל"טים של חמאס וחיזבאללה. מתוך הכתבה: "בינתיים, ב-17 ביולי השנה, חדר כאמור כלי טיס בלתי מאויש לגולן. כשנכשלו הנסיונות ליירט אותו – נראה שאצל ולך משהו התפוצץ. 'אתמול היה ביזיון בשמי הגולן', הוא כתב לאנשי משרד הביטחון, 'עם הפטריוטים ומטוסי חיל האוויר שלא הצליחו להפיל מזל"ט בודד... אני מזכיר מה שכתבתי לכם לפני לא מעט חודשים: אימון בטיסן מטרה (איטי), שלא כולל את הפלתו הפיזית במתכונת הפלת אמת, לא שווה כלום. הגישה בשלושת המכרזים... נועדה לכישלון מהדהד שאת תחילתו ראינו אתמול. אני קורא לכם להתאים את המכרז למציאות, או לבטלו (בזה אתם אלופים) ולהוציא מכרז חדש, נכון יותר'".

"השיח הציבורי נופל שדוד בקסם הטכנולוגי ונמנע מלשאול שאלות, כמו איך זה משפיע על ביטחון ישראל", אומר פרופ' יגיל לוי לרותם שטרקמן ב"דה-מרקר" על רכש הצוללות הנחבא בצל "העמימות הגרעינית", "לא תמצא מצב בוטה יותר שבו קהילת אזרחים נסוגה מזכות אזרחית בסיסית שלה". כותרת הכתבה היא תשובה של לוי לשאלה האם "בצה"ל שולטת תרבות שקר". "טבעי שבמערכת שנהנתה שנים מחוסר שקיפות ושמעטים התעניינו בה, תצמח תרבות לא ישרה", הוא עונה.

עבירות מין

העיסוק בזהותו של ח"כ חשוד בהטרדה מינית והקירבה של חשוד אחר בעבירת מין, גיל שפר, לנתניהו, מגבירות את העיסוק בענייניהם ומקטינות את הנפח שניתן לסיקור פרשת עבירות-מין אחרת, זו של תא"ל אופק בוכריס, שהסדיר עסקת טיעון מעוררת מחלוקת. בינתיים מתכוננת באופק פרשייה נוספת: "פרקליט בכיר מאוד נחשד בעבירות מין", נכתב בכותרת בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מתחת לכיתוב "סערה בפרקליטות". "המשטרה בדקה מידע שלפיו הבכיר הטריד פרקליטה, אך זו סירבה להתלונן", נכתב בהפניה.

דווקא "ישראל היום", הפוריטני מבין העיתונים היומיים, מקדיש את רוב הידיעות עד עמוד 9 לפרשיות השונות בחשד לעבירות מין. "ישראל היום" גם מקדיש את הכותרת הראשית שלו לפרשת בוכריס – "לבוכריס לא היתה גדלות הנפש להתנצל" – בניגוד להתניה הפסאודו-פטריוטית הרגילה. הבחירה העריכתית הזו מאפשרת להקדיש לחקירת שרה נתניהו ידיעה בינונית הרחק בעמוד 7, ולענייני השריפות ידיעונת קצרצרה בתחתית עמוד 19. פרשת הצוללות זוכה היום לכמות הסיקור הנכבדת של 0 (במלים: אפס) מלים בחינמון.

שרה נתניהו

"שרה נתניהו נחקרה בפרשת מעונות רה"מ במשך 11 שעות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", שכמו בתקופת הבחירות מעדיף לתת בולטות חסרת פרופורציה לחשדות הפליליים קלי המשקל יחסית בנוגע להוצאות הבתים של משפחת נתניהו.

בדיוק כמו חדשות ערוץ 10, שמנגנים באותה מוזיקה רועמת את הגילויים על שהותו של ג'וניור נתניהו בחדרי מלון של מיליארדר מקורב לאבא ואת הגילויים על חשדות לכאורה לשחיתות בעסקאות של מיליארדי שקלים, גם "הארץ" יורה לעצמו ברגל (או כמו שבן כספית היה כותב: מנסר לעצמו את הרגל) כשהוא מפציץ בכותרת הראשית חשדות לקשרים פליליים חוצי יבשות באותה עוצמה כמו חשדות לדאבל-בוקינג של חשמלאי – כל עוד אפשר לקשור את השם נתניהו לעניין.

נדמה שהעורכים בשני כלי התקשורת המובילים כעת את העבודה העיתונאית בקשר לנתניהו – בדיוק כמו שהובילו אותה מול אולמרט – מסתפקים בכך שיש להם תשובות מן המוכן ליללות צבועות של פנאטים מימין. נכון, לגניבה של כסף כיס מדמי מיחזור הבקבוקים יש משמעות פלילית בדיוק כמו לתחיבה של מעטפות עם מאות-אלפי דולרים בגרביים. נכון, טובות הנאה צבעוניות שניתנות לבני משפחה יכולות להצטבר לסכומים נכבדים ולהוות עבירת שוחד לכל דבר ועניין.

ובכל זאת, התפקיד של העיתונות הוא קודם כל לקבוע נורמות ורק אחר כך לספק חומרים להרשעה פלילית (תפקיד שנותר בסמכותה של המשטרה, גם אם לעיתונאים יש ביקורת מוצדקת עליה). ונורמות לא ניתן לקבוע ללא יצירת מדרג היררכי ברור בין דברים שאסור לעשות לדברים שלא ייעשו. ואם החשד להזמנת קייטרינג שלא כדין מפומפם באותה עוצמה כמו חשדות חמורים בהרבה – המדרג נעלם, ואיתו הנורמות. וכשאין נורמות – כמו שמוכיח עידן טראמפ – גם החשד הפלילי מפסיק להיות פקטור ציבורי.

ב"דה-מרקר" מסתכלים קדימה ומקדישים את כתבת השער לבן הבולט של שרה: "הוא דחף לסגירת ערוץ 10, הביא אנשים מטעמו ללשכתו של בנימין נתניהו, מתפרץ על בכירים, מתערב בתגובות שיוצאות לתקשורת ומביע עמדות ימניות קיצוניות. בגיל 25 ובלי ניסיון חיים משמעותי או ניסיון פוליטי, בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, מגביר באחרונה את מעורבותו בפוליטיקה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של שוקי שדה, שמסתיימת בשני ציטוטים, אחד מפי "בכיר באחד ממשרדי הממשלה" – "אנשים לא מודעים להשפעה הגוברת שלו על אביו, הוא בדרך להיות האדם הכי חזק במדינה" – ואחד מטעם "משפחת נתניהו": "קשקשת אחת גדולה של דברי הבל וכזב". הכותרת היא של "בכיר בליכוד": "שרה מדברת על יאיר כעל ראש הממשלה הבא".

"את העלייה במעמדו של יאיר נתניהו אפשר לראות גם בהודעות לעיתונות וברשתות החברתיות", כותב שדה, "מאז הבחירות האחרונות ב-2015 מתפרסמות יותר ויותר תמונות שלו שיוצאות מטעם ראש הממשלה. 'כל השנים ביבי צועק 'עזבו את אשתי וילדי', ובמקביל מפרסם עוד תמונה שלו עם שרה והילדים', אומר יועץ תקשורת בכיר. 'בשנים האחרונות אנחנו רואים תמונות של יאיר בכותל, בטיולים משפחתיים, תמונות מהשלג. זה לא במקרה, אלא תמונות עם שליטה מלאה, שמאחוריהן יש כוונה'.

"יאיר גם מחובר לתורמים וחברים עשירים של אביו. השבוע, למשל, חשף העיתונאי רביב דרוקר בערוץ 10 כיצד המיליארדר האוסטרלי ג'יימס פאקר אירח את יאיר בדירה שבבעלותו במלון הדירות רויאל-ביץ' בתל-אביב לתקופה של כחודש, ובשתי הזדמנויות שונות אירח אותו בחו"ל – באוקטובר 2015 במלון בניו-יורק, וכעבור ארבעה חודשים בביתו רחב הידיים שבאספן, קולורדו. בנוסף לכך, יאיר נתניהו בילה על היאכטה של פאקר. בפרסום אף נחשף תצלום שבו נראים בנימין ויאיר נתניהו לצד שגריר ישראל בארה"ב רון דרמר ופאקר, בזמן ההכנות לקראת נאום נתניהו באו"ם. בתגובה טענה לשכת נתניהו שאין זה מעניין הציבור אצל מי יאיר נתניהו מתארח מאחר שמדובר באדם פרטי".

יו"ר הקואליציה דוד ביטן, 28.11.16 (צילום: מרים אלסטר)

יו"ר הקואליציה דוד ביטן, 28.11.16 (צילום: מרים אלסטר)

"על אף הכוח וההשפעה שמיוחסים כיום ליאיר נתניהו", מסכם שדה, "הרי שמקור כוחו הוא אביו בלבד. בניגוד לבנים אחרים של ראשי ממשלה לשעבר, הוא לא מחובר לשטח ולכן כשאביו יירד מהבמה הפוליטית – הוא עשוי להיעלם – אלא אם כן יצליח לבנות את כוחו מלמטה".

בטורו בעמודי החדשות של "הארץ" כותב יוסי ורטר על "החוק המכונה 'הצרפתי', על שם המדינה שבה הוא מגן על נשיא הרפובליקה מחקירות", ש"העסיק מאוד" את נתניהו בעבר, אך "משום מה, הדבר לא הסתייע" והחוק לא עבר. "חלפו שבע שנים וחצי, וביטן, האיש בעל היכולת הטלפתית, ליאור סושרד של הפוליטיקה הישראלית, שיודע מה ראש הממשלה יחשוב בעוד חודשיים, מודיע כי הוא על זה. על החוק הצרפתי. מה ניתן ללמוד מכך? שהסוגיה הזו מעסיקה כיום את [נתניהו]", כותב ורטר, שבהמשך הטור מתפתל כדי להסביר כיצד חוק כזה יכול להועיל לנתניהו למרות שלא יחול רטרואקטיבית.

פועלים בשבילם

חגי עמית ומיכאל רוכוורגר כותבים ב"דה-מרקר" על המהומה בבנק הפועלים, אחרי שבעלת השליטה שרי אריסון הדיחה את היו"ר יאיר סרוסי, לאחר שנחשף הסכם השתקה עם המנכ"ל הפורש ציון קינן בקשר לטענות נגדו לתקיפה מינית, שפרש אחרי שנחשף הסכם השתקה עם בכיר אחר בקשר לטענות נגדו לתקיפה מינית, אחרי שהיו"ר קודם דני דנקנר סיים את הקדנציה בכלא, חד גדיא חד גדיא.

"מי שציפה שעל הרקע הסוער הזה אריסון תמנה יו"ר חיצוני – שאין לו קשר לגורמים במגזר העסקי שעלולים להיות להם אינטרסים במערכת הבנקאות – עשוי היה להתאכזב", כותבים השניים על המינוי הצפוי של עו"ד עודד ערן ליו"ר הבנק, "אתר האינטרנט של גולדפרב-זליגמן מגדיר זאת כנראה טוב יותר מכל אחד אחר: שם כתוב כי 'ערן מלווה ומייעץ דרך קבע לבכירי המשק בתחומי התעשייה והרגולציה כאחד. עם לקוחותיו נמנות רבות מהחברות הציבוריות הישראליות המצליחות ביותר, קרנות הון הסיכון מובילות ומשקיעים זרים גדולים המשקיעים בישראל'.

"שלמה אייזנברג, בעל השליטה במלם-תים, דני גולדשטיין, יו"ר איגוד החברות, ועוד רבים אחרים היו לקוחותיו של ערן במשך שנים. עם זאת, באופן כמעט אירוני, הגורם העסקי המרכזי שעמו עבד ערן עד 2010 הוא גם זה שהיה קשור לחלק ניכר מהמינויים הבכירים בבנק הפועלים בעשור האחרון. נוחי דנקנר, שהורשע ביולי האחרון בהרצת מניות, היה אחד מהגורמים שסמכו ידם על מינויו של בן דודו, דני דנקנר, ליו"ר בנק הפועלים; דני דנקנר היה אחד הגורמים המרכזיים שתמכו במינויו של ציון קינן למנכ"ל הבנק; קינן הוא זה שבנה את המנכ"ל הנוכחי, אריק פינטו, והכשיר אותו כיורשו. גם היו"ר היוצא, יאיר סרוסי, ניהל בעבר כספים של נוחי דנקנר. העובדה שהיו"ר החדש הוא עורך-הדין לשעבר של אותו נוחי דנקנר אינה מעודדת".

עידן טראמפ

גיא רולניק כותב בטורו השבועי ב"דה-מרקר" על כוונתו של הנשיא האמריקאי הנבחר דונלד טראמפ למנות לשר אוצר את סטיבן מנוחין, בנקאי השקעות מלב הממסד של וול-סטריט.

"תומכי טראמפ יסבירו עכשיו, בצדק מסוים, כי אובמה היה חזק מאוד בדיבורים נגד וול-סטריט והאלפיון העליון, אבל בסופו של דבר עשה מעט לרסן את הריכוזיות, הגודל וההשפעה הפוליטית של וול-סטריט", כותב רולניק, "ייתכן כי הם מפספסים כאן משהו חשוב: [...] לאובמה היו הישגים מועטים בריסון וול-סטריט, חברות התרופות, חברות הנשק, ענקיות התקשורת ולמעשה רוב קבוצות האינטרס החזקות בארה"ב. אבל מאז המשבר הפיננסי התחילו להשתנות הנורמות והרעיונות בארה"ב – בפוליטיקה, בעיתונות, באקדמיה ובחלקים מסוימים של עולם העסקים.

"בשבוע האחרון מתחילות להישמע זמירות אחרות בוושינגטון ומהחצר של טראמפ: הבנקאים, המיליארדרים והלוביסטים שהוא מינה מסבירים כי נמאס להם להתנצל, הם האנשים שיודעים מה צריך לעשות ולהם גם יש 'קבלות'. זה רק עניין של זמן עד שנתחיל לראות את הרטוריקה הזאת מחלחלת לישראל. ככלות הכל, יש לנו ראש ממשלה שהוא חבר של כבוד במפלגה הרפובליקאית".

"מינויי טראמפ מבשרים על ממשל אפל", נכתב בכותרת על שער "הארץ" המפנה לטורו של חמי שלו. נקווה ששלו – כמו רוב הפרשנים האחרים, כפי שציין שלו עצמו לאחר היוודע תוצאות הבחירות – טועה גם הפעם.

תרבות וספרות

מבקר הקולנוע אורי קליין כותב ב"גלריה" של "הארץ" בשבח "התופעה שהתרבתה בשנה האחרונה של הקרנת סרטים תיעודיים ישראליים לא רק במסגרתם של הסינמטקים. רק בחודשים האחרונים יכול היה הציבור לצפות בבתי-קולנוע בסרטים התיעודיים 'מיסטר גאגא' ו'מי יאהב אותי עכשיו?' של תומר הימן, 'המתנחלים' של שמעון דותן ו'פוטו פרג'' של קובי פרג', וכמה מסרטים אלה אף זכו להצלחה ניכרת בקרב הקהל. [...] הקולנוע התיעודי שהופק כאן ייצג לעתים קרובות את הנעשה במולדתנו, לפחות בעשורים הראשונים, באופן מיידי וישיר יותר מרבים מהסרטים העלילתיים שהופקו באותה תקופה; כיום, בכמה מסרטיו, הוא דן במציאות הישראלית החברתית, התרבותית והפוליטית ביתר חריפות מאשר מרבית הסרטים העלילתיים".

יגאל סרנה כותב במדור הספרות הצנום של "ידיעות אחרונות" (בירכתי "7 לילות") על גורלו של הסופר דוד שיץ ("העשב והחול", "אבישג"): "לפני 20 שנה אבדו עקבותיו. את תעלומת היעלמו מפוגגת עכשיו המשפחה: מסוף שנות ה-90 איבד בהדרגה את הזיכרון, את הקשר לסביבה, את הדיבור, עד שאובחן כסובל ממחלה ניוונית נדירה". העילה לכתבה: קובץ סיפורים חדש שיוצא לאור. "הפרסום עכשיו הוא מעשה של חסד לחבר נפש וגם הומאז' לסופר נהדר", אומר העורך יגאל שוורץ.

ענייני תקשורת

ציטוט אחד ביום. "השם יתברך גדול אצלי מכל אדם" (זמר מצליח, "7 לילות").

שיקולים עיתונאיים (א'). מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", בסוף המאה ה-20 ספינת דגל של תחקירים עיתונאיים ובמאה ה-21 פח זבל של "ראיונות הישגיים" (שם קוד לעסקאות יחצ בין גופי תקשורת גדולים לבין כוכבי השעה), מציג היום לפחות שתי כתבות ראויות ומעניינות (שגם צוטטו לעיל) המוסיפות פרטים חדשים ומעניינים לאירועי השעה, אבל עורך המוסף (גדי בלום) או עורך העיתון (רון ירון), מעדיפים לשבץ בשער ראיון לעוס עם קומיקאי לרגל דיאטה מוצלחת. כמובן שהעילה האמיתית לראיון היא אחרת: הקומיקאי מככב בסדרת ריאליטי דרג ב' שעונה חדשה שלה תעלה בקרוב, תוצרת בית ההפקה של בתו וחתנו של מו"ל "ידיעות אחרונות".

שיקולים עיתונאיים (ב'). פיטוריו של יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי היו עוד אקורד מהדהד בשרשרת הפרשיות שמטלטלות את בנק הפועלים, הבנק הגדול במדינה ואולי הגוף החזק במשק, וסודקות את מעטה הטפלון העבה ביותר בעיתונות הישראלית – יותר מצה"ל, הרבה-הרבה יותר מביבי.

בגליון שישי של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות" וזרוע הפרסום הסמוי המובילה של בנק הפועלים בקבוצת "ידיעות", הכתבה המובילה עוסקת בירידת שער היורו ("הזדמנות לשופינג איכותי ולחופשות זולות"). לבנק הפועלים אין זכר גם בכתבות אחרות, והטור השבועי של הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון, סבר פלוצקר מוקדש ל"סכנות הסייבר" (ועל הדרך קידום מכירות לפוליסות של AIG), בתוספת כמה פסקאות טרחניות שקשה להאמין שעורך אשכרה הדפיס בעיתון, ובהן שוטח פלוצקר את רשמיו מחופשה בלונדון (הקפה לא טוב, הצעירות לא קמות לזקנים באוטובוס, אבל בוריס ג'ונסון השקיע בנקיון הרחובות).

דבר העלה. יובל יועז מצייץ היום דברים שאמר דן מרגלית בכנס העמותה למשפט ציבורי בזכרון-יעקב: "נכון שבחודשים האחרונים טקסטים שלי לא מתפרסמים בימי חול. פעם היו מתחננים שאכתוב כל יום – עכשיו לא. שוחחתי עם אדלסון פעם אחת. אני מבין שאני עלה תאנה ומוטי גילת עלה תאנה. כל עוד אני ממשיך להיות עלה תאנה – זה בסדר".