כל מי שנחשף לערוץ שידור כלשהו של קול–ישראל בשבועות האחרונים, מצא את עצמו נתון לשטיפת מוח ממוקדת בצורת תשדיר מטעם מגדלי חוות הדגים באילת. "הוועדה הבינלאומית מזכה את חוות הדגים", מקריין אלכס אנסקי בקול תרועה, וקורא לכולנו לאמץ את הדו"ח ולשמוח לאידם של הארגונים הירוקים, כי "מתברר שדליק צדק". זוכרים? דליק, הסמל של הירוקים, ש"ערק" למחנה האויב (קרי, מגדלי דגי הדניס), והתוודה בפנינו: "מתברר שטעיתי". בתשדירים מטעם מגדלי הדגים הסביר דליק, לפני כחצי שנה, שאין קשר בין הידרדרות מצב השוניות במימי המפרץ ובין חומרי דשן הנפלטים מכלובי הדגים.

כנראה שבורכנו בברכה הסינית העתיקה והידועה, משום שאנחנו חיים במציאות מעניינת. למעשה, היא כה מעניינת, שהנושאים הסוערים שניצבים על סדר–היום ומגיעים לדיון ציבורי בתקשורת מתחלפים במהירות מסחררת, לעתים עוד בטרם מספיק הקהל הישראלי להפנים אותם.

המאבק שהתחולל סביב כלובי הדגים, השוכנים בחלקו הצפוני של מפרץ אילת, הוא דרמה ציבורית–לרגע שכזאת. ענייני איכות הסביבה זוכים כאן לכותרות תקשורתיות לעתים רחוקות במיוחד, משום שאינם נחשבים לנושא בהול וחם כמו סוגיות בטחוניות, מדיניות או כלכליות. המאבק בין מגדלי הדגים ובין הארגונים הירוקים הובא להכרעתו של צוות מדענים בינלאומי שפרסם את החלטתו בספטמבר האחרון. המלצתם של חברי הוועדה, כפי שפורסם בתקשורת, היתה להוציא את כלובי הדגים מהמפרץ בתוך פרק זמן שתקבע הממשלה, והיא ממתינה לאישורה הסופי.

כפי שמכריז אנסקי בתשדיר מטעם מגדלי הדגים, הצוות אמנם מצא שאין הוכחות לכך שהכלובים הם הגורם הבלעדי לזיהום הסביבתי, אך עם זאת, בהמלצותיו נכתב כי הם בהחלט גורם משמעותי לזיהום, וכי תוך שמונה שנים ייגרם למפרץ נזק בלתי הפיך, אם לא יינקטו צעדים מיידיים להוצאת הכלובים מהים.

התשדירים בתקשורת נשמעים מוזרים, כשקוראים את מסקנות הדו"ח בעיתונים. המסקנה המתבקשת היא שכנראה האמת היא בעיני המתבונן, אחרת מה ההסבר לפרשנויות הסותרות של מסקנות הדו"ח? מצד אחד, הארגונים הירוקים צוהלים בנצחונם, ובה–בעת, מגדלי הדגים לא מפסיקים להריע מעל גלי האתר שדליק צדק, והנזק לשוניות במפרץ אינו באשמתם.

מגדלי הדגים אינם היחידים שנעזרים בזמן–אוויר רדיופוני כדי להעביר את מסריהם לציבור, בסגנון ארכאי וצדקני. לאחרונה עשו זאת גם הבנקים בעניין קופות הגמל, ואפילו הוצאות הספרים מנצלות את המדיום כדי לקדם רבי–מכר, או כאלה שזקוקים לתנופה - נואשת ככל שתהיה - כדי להפוך לכאלה.

עד לא מזמן היו המפרסמים מתאמצים להסוות את נסיונותיהם להשפיע על דעת הקהל באמצעות תחכום, יצירתיות, הומור ורגשנות. עכשיו הם פשוט גוערים בנו שכדאי שכולנו נאמץ ללב את הדו"ח ההוא, לא משנה מה הפרשנות האמיתית והמדויקת של החלטותיו. ומה עלינו לעשות כשנסיים לאמצו אל לבנו? להפעיל לובי על חברי הכנסת או פשוט לרוץ ולהזמין דניס על הגריל?

מאיה אלמוזנינו היא סטודנטית לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית

 גיליון 53, נובמבר 2004