הסדרה הקודמת של הבמאי רון כחלילי בעניין המזרחי-אשכנזי, "ערסים ופרחות, האליטות החדשות", היתה מצוינת. היא השמיעה קולות רבים שלא נשמעים בדרך כלל בתקשורת, ובמובן הזה מילאה את תנאי הבסיס שיצירה דוקומנטרית טובה אמורה למלא: היא חידשה.

הפרק הראשון של הסדרה הנוכחית של כחלילי באותו הנושא, "אכלו לי שתו לי, הדור הבא" (בבימוי רפאל בלולו), לעומת זאת, לא מוסיף שום אינפורמציה על מה שכבר ידוע. הוא מעין פרפורמנס שנועד לאפשר למספר מצומצם של מרואיינים – רובם לא מעניינים ורובם ממילא משמיעים את דעותיהם מעל במות רבות – להשמיע את אותן הדעות גם בקונטקסט של הסדרה, משום שמנקודת המבט של היוצרים עצם אמירתן מבזה את האומרים.

חלק הגדול מהדעות שהמרואיינים האשכנזים מבטאים במהלך הפרק אכן מיושן וחסר מודעות עצמית. חלק לא. אבל מה שמאפיל על הדיון בכל אחת ואחת מהעמדות הללו, ועל כולן כמכלול, זו הבחירה של היוצרים ללגלג על המרואיינים; להפוך את הטקסט שבפיהם לפרפומרמנס אטום, שאין באמת עניין אמיתי לעבוד איתו, אלא רק להשמיע אותו בבחינת "לא נגענו", מתוך הנחה שהוא מדבר בעד עצמו – שהוא חושף איזו אמת שהיתה חבויה עד כה.

אני כמובן כופר בזה. את הסחורה הזאת כבר שמעתי עשרות פעמים בעבר, והגחכת מרואיינים לא נראית לי כבחירה האידיאלית עבור סדרה שאמורה לרדת לעומקן של סוגיות חברתיות רגישות. אבל נראה שליוצרים אין באמת עניין בכך. לדוגמה, כשאחד מכוכבי הפרק, עיתונאי "הארץ" אורי משגב, אומר במהלכו פעם אחרי פעם שאולי הוא באמת עיוור להיבטים מסוימים בשיח המזרחי-אשכנזי, היה בהחלט מעניין לנסות להתעכב איתו על כך ולברר: מה בדיוק הוא לא רואה או מפספס, ולמה.

אלא שהיוצרים ממאנים לעשות זאת. מי שכן עושה את זה, בשמם, הוא העיתונאי בני ציפר, מכל האנשים, שמסביר למשגב במהלך שיחה ביניהם, שהפספוס שלו טמון בעובדה שהוא מתייחס אך ורק לממד החומרי של המושג "פריווילגיה", ולא לממד הסמלי, החשוב לא פחות. תוכן האמירה נכון, אלא שהיא מתפקדת בפרק כהמשך הפרפורמנס, רק באמצעים אחרים: היחס הקרנבלי של ציפר – לעולם ספק משועשע, ספק רציני – אינו מסייע בחקירת העניין, אלא, בפשטות, מכשיל אותה.

הקטע היחיד המעניין בפרק לטעמי, הוא כשאורנה לוי-ששון, סוציולוגית מאוניברסיטת בר אילן ומרואיינת נהדרת, מספרת שחברותיה המזרחיות מצפות ממנה שתתפטר ממשרתה באוניברסיטה. אבל, מציינת לוי-ששון, היא לא תעשה זאת, משום ש"יש גבול ללקיחת האחריות האישית". זו אמירה מאוד מעניינת, שנעשית אפילו עוד יותר מעניינת לאור העובדה שהיא נענית בצחוק מצד המראיינים. אבל למה בעצם הם צחקו? האם הם באמת מצפים לזה? מה לדעתם שלהם גבולות האחריות האישית?

זו סוגיה שבעיניי היה כדאי מאוד לפתח, בין השאר כי היא נוגעת להיבט כמעט מושתק של שיח הפריווילגיות (שהפרק הנידון, כמו שכבר אפשר להבין מרשימה זו, רווי בו). כנראה שאין זה מקרה שמי שמעלה אותה בצורה מפורשת היא לוי-ששון האשכנזייה. הנוכחות של דרישה כזאת במסגרת השיחה המזרחית על פריווילגיות אשכנזיות כמעט תמיד רק מרומזת; מעין דרישת-רפאים שנוכחת ברקע הדיון מבלי באמת לומר אותה מפורשות, משום שהצבתה על השולחן מגלגלת את הבעיה המבנית לפתחו של האדם היחיד – בדיוק הדבר שמזרחים מתנגדים לו, ובצדק, כשהוא נעשה בהקשר ההפוך (בנוסח אמירות כמו "כל אחד יכול להצליח, תראו את יצחק תשובה"). לכן היה שווה, אחת ולתמיד, לפתוח דיון אמיתי על אודותיה: להבין מה הציפייה, עם איזו מציאות היא נפגשת ומה עשויה להיות הסינתזה.

אבל פיתוח של רעיונות הוא לא ממש הביזנס של כחלילי ובלולו בפרק הזה, ואף שהם מצוינים ב-Craft, במלאכה, יצאה תחת ידיהם יצירה מגויסת כמעט במלוא מובן המלה.