צוללות באקווריום

מי שנוהג לעיין יום-יום בחינמון הנפוץ בישראל עשוי, כמו כל קורא עיתונים, להיתקף מדי פעם בשעמום קל. שעמום הוא דבר טבעי, אפילו מבורך לפעמים, והעובדה שאפשר מדי פעם להשתעמם מקריאת "ישראל היום" לא בהכרח מעידה על איכותו של העיתון. ובכל זאת, לכל צרה שלא תבוא – יש פתרון. מי שייקלע לסיטואציה שכזו יוכל להפיג את השעמום באמצעות משחק ניחושים.

הכללים פשוטים: אוחזים בגיליון בשתי ידיים ומרימים אותו לגובה העיניים. בימי שישי, כמו היום, יש לפתוח את העיתון באמצעו כך שעמוד השער ייפרש במלואו. מתבוננים בדף במשך שניות אחדות, ואז מתמקדים במרכז. המשימה היא לנחש מהי כותרתו הראשית של העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות", בהתבסס על הכותרת הראשית של "ישראל היום". היום, למשל, זו כותרת מגננתית קלאסית: "רה"מ: 'רכישת הצוללות – כדין, לפי צורכי צה"ל".

קחו לעצמכם כמה שניות, אולי גם דקה, ונסו לנחש מה קורה אצל המתחרים: היום אפשר להניח שהם מותחים ביקורת על תקינותה של עסקת צוללות כלשהי שבה מעורב ראש הממשלה; אפשר גם להבין שהטענה ולפיה העסקה בוצעה לפי "צורכי צה"ל" היא טענה שנויה במחלוקת, ועל כן נחוצה הבהרה בעניין. היעדר תצלומו של בנימין נתניהו מעמוד השער מלמד כי מדובר בפרשה שאינה נעימה עבורו; על כן, יש לשער, נמנעו העורכים מלגרום לו מורת רוח נוספת באמצעות יצירת קשר ויזואלי בין דמותו ובין הפרשה. במקום זה שובצה תמונה של חיילים על גג צוללת.

ואכן, ב"ידיעות אחרונות", באופן צפוי, מדפיסים בגדול את תצלומו של נתניהו מציץ מפתחה העליון של אחת הצוללות המשוכללות שרכשה ממשלתו בשנים האחרונות. מימינה מזדקר התותח הכבד ביותר בארסנל של נוני מוזס: טור מאת בכיר כותבי "ידיעות", נחום ברנע, שמסביר לקוראים כי ראש הממשלה נקלע ל"הסתבכות רב-שכבתית".

"במקרה הטוב זה מביך; במקרה הרע זה מסריח", כותב ברנע. "בקצה האחד שלה היא מזכירה את ההחלטה של נתניהו להשקיע מיליארדים בהכנות למבצע צבאי באיראן שהסתכם בלא כלום, ובקצה האחר פרשת סימנס, החברה הגרמנית שהשיגה חוזים שמנים בכל העולם – גם בחברת החשמל הישראלית – תמורת שוחד". בצד השמאלי של עמוד השער מחפה על ברנע יועז הנדל, דוברו של נתניהו לשעבר. "דרושה חקירה", קובעת ההפניה לטורו.

ממה כולם מתרגשים? כל העיתונים מציעים הבוקר שלל קצוות חוט, רובם פרומים אך מציתי דמיון, ומקפידים לסייג את התרחישים האפשריים. נבדל מהם "ישראל היום", שקוראיו יתקשו להבין מה בדיוק טופלים, לשיטת החינמון, על ראש הממשלה ואיש סודו, עו"ד דוד שמרון. שלושת העמודים הראשונים של "ישראל היום" מוקדשים לפרשה, אך כל הטקסטים הנדפסים בהם מוקדשים להדיפת הטענות – שחלקן הגדול כלל אינן מובאות בפני הקוראים.

"צה"ל: הצוללות נחוצות", קובעת בענק הכותרת המרכזית בכפולת העמודים הפותחת. מי שיקרא את הידיעה בנושא יגלה שהקביעה הנחרצת הזאת מבוססת על הצהרה הרבה פחות חד-משמעית, המיוחסת לדובר צה"ל, ולא לדמות כלשהי מצמרת הצבא. הנה היא, כפי שצוטטה על-ידי הכתבים לילך שובל, שלמה צזנה, מתי טוכפלד ושלומי דיאז: "מדובר ברכש עתידי של שלוש צוללות בעוד יותר מעשור, שהוצג על-ידי צה"ל בדיון בקבינט לאחרונה, בהמשך לשיח השוטף המתקיים בדרגים השונים, ובהם רה"מ, שר הביטחון, דיוני הקבינט וועדות חוץ וביטחון". "הצוללות נחוצות"? לא ממש.

בעמוד שמנגד, בתוך טבלה, מובא תהליך קידום ואישור העסקה כפי שהוצג על-ידי המטה לביטחון לאומי, גוף הפועל במשרד ראש הממשלה (שבראשו עומד בחודשים האחרונים ממלא מקום שלאחרונה מחליפו המיועד פרש ונחקר בחשד לקבלת שוחד). בתוככי הידיעה הנלווית מובא ציטוט מפיו של שר הביטחון לשעבר משה יעלון, שלפיו "תיאור השתלשלות הדברים המתוארת בהודעת המל"ל הוא חסר ואינו משקף את המציאות כהווייתה". טור נלווה מאת יעקב עמידרור, ראש המל"ל לשעבר ופובליציסט ב"ישראל היום", נושא את הכותרת "ביקשתי שש צוללות – רה"מ הסכים לשלוש".

ידיעה אחרת נושאת את הכותרת "מעולם לא דיברתי עם שמרון בנושא הצוללות" – ציטוט ממוחזר של ראש הממשלה, שכבר חזר על המסר הזה כמה פעמים השבוע. ובכל זאת, לא מזיק להדפיס אותו שוב. ראש הממשלה, כותבים צזנה וטוכפלד, "הדף אתמול בתוקף את כל הטענות שהושמעו בימים האחרונים בדבר רכישת הצוללות מגרמניה, שבה היה מעורב לכאורה גם פרקליטו ומקורבו עו"ד דוד שמרון".

דוד שמרון. תל-אביב, 18.2.15 (צילום: בן קלמר)

אילו טענות בדיוק הושמעו בעניינו של שומרון, ומה בעצם הקשר שלו לצוללות הגרמניות? על כך לא מרחיבים הכתבים. ידיעה אחרת בחתימתם, התופסת את רוב החלק המערכתי של עמוד 5, מוקדשת להכחשתו של שמרון ("לא ייצגתי את המספנות מול מדינת ישראל בעסקת הצוללות", הוא מצוטט בכותרת). גם בידיעה הזאת, שמוקדשת ברובה להצגת עמדתו של הפרקליט, לא מובאים הממצאים שנחשפו על קשריו לעסקת המיליארדים.

כפי שקורה שוב ושוב כשפורצות פרשות המציגות את ראש הממשלה באור בעייתי, ב"ישראל היום" לא מסתפקים בהדגשת הצד שלו וניגוח מבקריו – אלא מונעים מהקוראים להיחשף לטענות ולמידע שעומדים בבסיס הביקורת. הנוהג הנלעג הזה הוא אחת האינדיקציות הבולטות לכך ש"ישראל היום" אינו סתם עיתון שמצדד באופן עקרוני בעמדותיו ובמעשיו של ראש הממשלה, אלא מכשיר תעמולה שאינו עומד בסטנדרטים העיתונאיים הבסיסיים ביותר, ושכל תכליתו היא שירות צרכיו הפוליטיים של המנהיג.

עוד כותרות ראשיות

כמו ב"ידיעות אחרונות", גם ב"הארץ" לא התאפקו ופרסמו על השער את תצלומו של נתניהו מציץ מתוך צוללת. גם הכותרת הראשית של עיתון השמאל עוסקת בראש הממשלה ובמקורבו, אם כי מזווית אחרת. "המבקר מצא פגמים בהעסקת פרקליט נתניהו בליכוד – אך גנז את הביקורת", מוסרת הכותרת לדיווחו של גידי וייץ. "עו"ד שמרון, שדחף למינוי [מבקר המדינה יוסף] שפירא, שכנע את המבקר להסיר ממצאים נגדו מהדו"ח על מימון מפלגות", נכתב בכותרת המשנה. "בינתיים, אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, ראש הממשלה ייחקר בקרוב באזהרה בבדיקה בעניינו".

הכותרת הראשית של "מעריב" עוסקת באיום נוסף על שלוות רוחו של ראש הממשלה, כשהפעם יריבו מפרשת הצוללות, שר הביטחון לשעבר משה יעלון, ניצב לצדו על ספסל המבוקרים. תחת הכותרת "ידעו והסתירו" מדווח בן כספית כי נתניהו ויעלון "לא חלקו מידע קריטי בעניין איום המנהרות עם חברי הקבינט ולא דאגו למענה בטחוני". הקביעה מבוססת על טיוטת דו"ח מבקר המדינה בעניין ניהול מבצע "צוק איתן", שחלקים ממנה זוכים לסיקור נרחב גם ב"הארץ" ו"ידיעות אחרונות".

ב"ישראל היום", בנוהל, מנפקים גם כאן ידיעת תגובה, ודוחפים אותה לעמוד 7. הכתב, יאיר אלטמן, מביא תמצות מרוכך ולא ארוך של דיווח של חדשות ערוץ 2 מאתמול, ובסיומו מבהיר כי "נתניהו הציג למבקר רישומים בדבר 13 כינוסים של הקבינט שבהם, לדבריו, עלה נושא המנהרות לדיון במפורש".

צלילה חוזרת

"אז איפה הקומבינה של הצוללת?", תוהה כותרת המתפרסמת בעמודי החדשות של "גלובס". הכתב, יובל אזולאי, מביא דברים מפי "גורם המעורה בפרטים" שקושר בין מעורבותו של שמרון בעסקת הצוללות להחלפתו של שר הביטחון יעלון באביגדור ליברמן. "יש כאן לכאורה מקרה של עורך-דין שתופר הסכם פוליטי המאפשר את כניסת ליברמן לתפקיד שר הביטחון, דיונים בעניין הצוללות שמתקיימים אחרי מינויו של ליברמן, ובסופו של דבר – עו"ד שמרון מרוויח לכאורה כמי שמייצג את המספנה הגרמנית ואת נציגה בישראל, מיקי גנור", אומר הגורם האנונימי.

משה (בוגי) יעלון (צילום: פלאש 90)

"חלק מהביקורת שמופנית בימים האחרונים כלפי לשכת ראש הממשלה קשור בין השאר לתהליך שקדם להחלטה לרכוש את הצוללות", כותב אזולאי. "לא ברור אם נבחנו חלופות זולות יותר; לא ברור מדוע הזמן דחק לראש הממשלה נתניהו לקבל החלטה על רכש לעוד שנים ארוכות באופן שישעבד חלק מתקציב הביטחון שנים קדימה; ולא ברור אם בכלל התקיים דיון עקרוני מסביב למספר הצוללות שישראל צריכה".

המעורבות המיוחסת לשמרון בגיוסו של ליברמן לממשלה נעדרת לגמרי מהסיקור הנרחב והחריף שמוגש היום לקוראי "ידיעות אחרונות". "ההחלטה לרכוש עוד שלוש צוללות התקבלה בקבינט הנוכחי", כותב נחום ברנע בטורו, הנדפס בכפולה הפותחת. "צה"ל התנגד, שר הביטחון יעלון התנגד. [...] נתניהו התעקש. הוא הפעיל נגד הלובי של הצבא את המועצה לביטחון לאומי, דילג על נוהלים, חתך פינות. אנשים שהשתתפו בדיונים מספרים על להיטות יתר, על אובססיה".

ברנע לא מקבל את הכחשותיהם של נתניהו ושמרון. "מעניין האם נתניהו שאל את עצמו אי פעם, האם הוא שואל את עצמו עכשיו, מדוע שכר הנציג גנור דווקא את שירותי עורך-הדין של ראש הממשלה? שמרון מומחה לצוללות? כל איש עסקים שפונה למשרד שמרון-מולכו יודע למה כלה נכנסת לחופתה וכמה שווה קרבתו של עורך-דין לראש ממשלה. שמרון ומולכו עובדים בשביל נתניהו תמורת שקל אחד לשנה: מעולם לא היה שער השקל גבוה יותר".

"שמרון הוא בן-דודו ואיש סודו של ראש הממשלה, ומי שמייצג אותו בענייניו האישיים והפוליטיים. אין סיכוי שהוא לא הבין שלייצג גורמים הקשורים לחברה שמוכרת לישראל צוללות בעסקאות ענק זו בעיה אתית", כותב יועז הנדל (ומוסיף משפט שהדפסתו ב"ידיעות אחרונות" היא לעג לאינטליגנציה של הקוראים: "אפילו עיתונאים מבינים שאי-אפשר גם לדווח על מישהו וגם להתפרנס ממנו").

ידיעת תצלום מאת איתן גליקמן, שבה נראית הכניסה לביתו של גנור, מספקת הזדמנות נוספת לקשירת נתניהו לאיש העסקים: מתברר שגנור מתגורר בקיסריה, באותו רחוב שבו ניצב ביתו הפרטי של ראש הממשלה.

ידיעה אחרת נושאת את הכותרת "טיסן-קרופ: תאגיד הענק שהסתבך בפרשות שוחד" (דניאל בטיני). מעליה נפרש תרשים גדול שבראשו שובץ דיוקנו של נתניהו. מערכת של חצים קושרת אליו את מי שב"ידיעות אחרונות" מסמנים ככוכבי הפרשה: שמרון ("עורך-הדין הצמוד"), ליברמן ("גיבה את נתניהו"), יעלון ("התנגד נחרצות") בקומה העליונה, ומתחתיהם אבריאל בר-יוסף ("הוביל בעבר מטעם נתניהו מגעים לרכישת צוללות וכיהן כחבר בוועדת צמח שעסקה במשק הגז. נחקר בחשד לשוחד"), בתו הילה פוגל ("קיבלה לפי החשד טובות הנאה במיליונים מאיש עסקים גרמני בעל אינטרסים בישראל") ומיקי גנור ("שירת בחיל הים עם בר-יוסף, מתגורר בקיסריה בשכנות לנתניהו, ובנוסף קונסול כבוד של קפריסין בישראל שפעל לקידום קשרי הגז ונחשב מקורב לשר ליברמן").

האם לעסקת הצוללות היה קשר להתפטרותו של יעלון ממשרד הביטחון? לדעת אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", התשובה חיובית. במאמר שפרסם אתמול ציין פישמן כי המחלוקת בין יעלון לנתניהו יצרה "עימות חמור" שהוביל להידרדרותה של מערכת היחסים בין השניים ("היא הלכה והחמירה גם בשל מחלוקות ערכיות סביב מתן גיבוי לקציני צה"ל ולפרשת אלאור אזריה", העיר), ולבסוף להתפטרותו של שר הביטחון והחלפתו באביגדור ליברמן. יוסי יהושוע, איתמר אייכנר ואיתן גליקמן מהדהדים את ההערכה הזאת גם היום, בידיעה המרכזית.

אם יתברר שהמחלוקת בעניין רכישת הצוללות אכן שיחקה תפקיד מרכזי במשבר שהביא להתפטרות של יעלון תהיה זו דוגמה נוספת לאופן שבו מהתלים פוליטיקאים בתקשורת ומזינים אותה בנרטיב חלקי ומסולף שנועד להיטיב עם תדמיתם. רק לפני חצי שנה התפקעו המוספים מפרשנויות על חילוקי הדעות העקרוניים בין נתניהו ליעלון, שנסובו כביכול על סוגיות של מוסר וערכים דמוקרטיים (למעשה, זה היה גם ההסבר שניפק יעלון בעצמו). כעת עשוי להתברר כי אחרי ככלות הכל, הסיבה היתה כסף.

עזרים גרפיים

כל עורך שעבד בעיתון מודפס מכיר את הרגע שבו עליו לגשת לעמדת הגרפיקאים ולהנחות אותם כיצד לשבץ את התמונות בעמוד. כשהתמונות הן תמונות ראש של אישים המוזכרים בכתבה, המלאכה הזאת פשוטה למדי: בדרך כלל, כל מה שיש לעשות הוא להורות לגרפיקאי את מי לשבץ באיזו משבצת, ולוודא שראשי המצולמים – שכל אחד מהם נגזר מתצלום אחר – יופיעו זה לצד זה בגודל זהה.

ב"ישראל היום" בוחרים לעתים לוותר על השלב הטכני הזה, שהעורך עמוס רגב ודאי מכיר מהימים שבהם עבד ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". זה קורה כשנוצר צורך לשבץ תמונת ראש של נתניהו לצד תמונות ראש של פוליטיקאים אחרים. או אז, יש לשער, מסביר המשכתב לגרפיקאי שאמנם כל הראשים צריכים להיות באותו הגודל – אבל הראש של ביבי צריך להיות גדול יותר.

בתוצאה ניתן לחזות מפעם לפעם בעמוד השער של החינמון, והיום – בכתבתו של מתי טוכפלד על חבלי לידתה של הצעת "חוק ההסדרה".

"ישראל השבוע", פרט מתוך כפולה. 18.11.16

טורו השבועי של דן מרגלית, פחות או יותר המקום היחיד שבו נמתחת בחינמון ביקורת (רכה ורפה) על ראש הממשלה, כולל היום ארבעה אזכורים ביקורתיים של נתניהו וסביבתו: זה קורה באייטם על הצעת "חוק ההסדרה" (נתניהו, כמו כולם, יודע שזה בלוף), באזכור של עסקת הצוללות (מרגלית נוטה לצדד בעמדת נתניהו, אבל מותח ביקורת על התנהלותו של שמרון), בהערת אגב על תגובותיו המשתלחות בתקשורת (מרגלית סבור שמוטב לו להפסיק, פן תתהפך דעת הקהל) ובהערה נוספת על הצעת "חוק המואזין" (טענותיו של ראש הממשלה אולי נכונות, גורס הפובליציסט, אבל הן אינן אמינות).

במקרה זה דווקא הוחלט במערכת המוסף לוותר על תמונת ראש של המנהיג. במקומה שובצו דיוקנאות של חבר-הכנסת בצלאל סמוטריץ', ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר ועורך-הדין נבות תל-צור – דמויות משנה המוזכרות בטור כמעט בחטף.

תשורות למיוחסים

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים ידיעת שער אחורי ללידת בתם המשותפת של גדעון סער וגאולה אבן, יממה לאחר ידיעת השער האחורי הקודמת שעסקה במאורע. על שתי הידיעות חתום כתב הרכילות צחי קומה, ובשתיהן מצאו לנכון הוא והעורכים להזכיר שבחודש הבא יחגוג סער את יום הולדתו ה-50. הידיעה קצרצרה, בת שתי פסקאות בלבד, ובכל זאת נמצא בה מקום לאזכור שמותיהם של כל יתר ילדיהם של בני הזוג (שישה במספר), כאילו היתה זו ברכה הנקראת באירוע משפחתי, שממנה אסור להשמיט איש, ולא ידיעה בעיתון.

אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל)

ב"המוסף לשבת", בטור העוסק במהלכי החקיקה הממשלתיים האחרונים, מוצא לנכון בן-דרור ימיני להחניף לפוליטיקאי אחר מרשימת המיוחסים של "ידיעות אחרונות". "הבשורה הטובה היא שבממשלת ישראל יושב מבוגר אחראי. אביגדור ליברמן", הוא כותב בפתח טורו. הסיבה: ליברמן סבור שאפשר להגביל את הבנייה בהתנחלויות, בהתאם לצרכיו המדומיינים של הנשיא האמריקאי המיועד.

ב"מעריב", עיתון שהדמות העיתונאית הבולטת בו היא בן כספית – מכתבי החצר המובהקים של ליברמן – משגרים לשר הביטחון עקיצה מעמוד השער. "שר הביטחון הכריז כי יש להגיע להבנות עם האמריקאים על בנייה רק בגושי ההתנחלויות, אבל ביתו שביישוב נוקדים, הנמצא מחוץ לגושים, דווקא נמצא בתהליך הרחבה", נכתב בהפניה לידיעה מאת קרני אלדד, שגם צילמה את עבודות הבנייה במעונו של השר. "נוקדים יושב במזרח גוש עציון, שבניגוד למרכז הגוש, אינו מוגדר חלק מגושי ההתיישבות", היא מציינת. את הבקשה להרחבת הבית, מוסיפה אלדד, הגישה רעייתו אלה, ש"הגיעה למשרדי החטיבה להתיישבות וחילקה שוקולד לעובדים שבמקום. 'לא היה צריך שוקולדים בשביל שנאשר', אומרים שם, 'אף אחד לא מתנגד לליברמן'".

במוספים

מעשה רמאות. "בשנים שקדמו לפלישתו של סדאם חוסיין לכוויית פיזר הרודן מסרים סותרים; מחד גיסא הצהיר שעיראק שואפת לשלום אזורי ושיחסה לישראל השתנה לטובה. מאידך גיסא השמיע איומים חמורים, שאם עיראק תותקף היא תחזיר במתקפה כימית על ישראל ושריפה של מחציתה. הפרשנות הרווחת היתה שסדאם אכן רוצה בשלום ושאיומיו מביעים בעיקר פחד. אבל מהלכיו הבאים גילו שלא היתה זו חרדה של מנהיג פרנואיד, אלא מעשה רמאות מתוכנן היטב" (כותרת המשנה של כתבה מאת שלמה נקדימון, "מוסף הארץ").

וגאס. ב"7 ימים" חולק חנוך דאום חוויות מביקור באחד מבתי-הקזינו של שלדון אדלסון בלאס-וגאס, שם הופיע לאחרונה. "כשתצאו מהשפעת הדבר שלקחתם תגלו שהקמתם מלונות דוחים ומוגזמים לגמרי באמצע המדבר, ובתוכם יושבים אנשים בודדים ליד מכונות וזורקים לפח את חסכונותיהם", הוא מצטט את עצמו. השם אדלסון, כנהוג ב"ידיעות אחרונות", אינו מוזכר.

הרב עמאר. ב"שישבת", מוסף סוף-השבוע של "ישראל היום", מתפרסם היום הראיון המיוחצן שערך יהודה שלזינגר עם הרב הראשי לשעבר שלמה עמאר, שקוּדם אתמול בכותרת הראשית של החינמון. עמאר, המתגלה כיהודי מיושן ואכול שנאה, משתלח ברפורמים ("רשעים", "זו הסתה") ובהומוסקסואלים ("כת של תועבה", "התורה מחייבת על זה מיתה"), וכצפוי גם יוצא נגד רעיונות חילוניים כמו נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת.

"כשהרב עמאר אומר 'חייב מיתה', הוא לא קורא לפגיעה המונית בקהילה הגאה, אלא מנסה להבהיר את חומרת העבירה", טוען שלזינגר בטור פרשנות המתפרסם בעמודי החדשות, לצד ידיעה ובה ציטוטים בגנות הרב. "ברור ש'מחלל שבת מות יומת' היא לא קריאה לפגיעה נגד חילונים", הוא גורס.

את דבריו של הרב מכנה הכתב "חמורים", אך מבקש מ"הצעירים הישראלים" לגלות סבלנות כלפי "ניואנסים והשפה ההלכתית הישנה". לרב פשוט נמאס מתרבות הפוליטיקלי קורקט, הוא מסביר. שלזינגר, שכבר פרסם בעיתון כתב הגנה על שוטרים ששלחו אותו לחדר מיון, הוא עיתונאי עם חוש הסתגלות מפותח. מעניין מה יכתוב אם אחרי פינויה החוזר של עמונה יקום רב ויגיד שראש ממשלה שמפנה יהודים מאדמתם "חייב מיתה", ושאי-אפשר אחרת כי ככה אומרת התורה.

זהויות, ביוש ותקינות פוליטית

"לכל מי שעקב אחר מערכת הבחירות הארוכה הזאת היה ברור שעיקר מצביעיו של טראמפ נמצאים באזורי הספר של אמריקה – העיירות התעשייתיות המתפוררות, הפרברים שהוזנחו והמחוזות החקלאיים שירדו מגדולתם. ועדיין, כשהתברר שכמעט בכל הערים הגדולות בארצות-הברית – לא רק בניו-יורק, בבוסטון, בסן-פרנסיסקו ובפילדלפיה הליברליות, אלא גם ביוסטון ובדאלאס (טקסס), בנאשוויל ובממפיס (טנסי), בקולומבוס (אוהיו), בשרלוט (צפון-קרוליינה) ובעוד רבות אחרות – דווקא הילרי קלינטון זכתה ברוב קולות המצביעים, לא מעט אנשים הרימו גבה", כותב שחר סמוחה במוסף "G" של "גלובס".

מי שירצה להתעמק עוד קצת בפערי העיר-כפר באמריקה (ובכלל) והשפעתם על הבחירות יוכל לעיין במאמר מבריק שפרסם דייוויד וונג באתר "Cracked". המאמר, שפורסם ארבעה שבועות לפני יום הבחירות ונראה כיום כצופה פני עתיד, מנתח את המשיכה לטראמפ מזווית שרוב הפרשנים הפוליטיים כלל לא לוקחים בחשבון: במקום הניתוח הפוליטי השגור, שלא הצליח לפענח כיצד אנשים כה רבים מזדהים עם מועמד שהמצע הפוליטי שלו נע בין המופרך לגזעני (ופה ושם גם סותר את עצמו), וונג צולל לזהות התרבותית-גיאוגרפית של האלקטורט ומוצא שם תשובות.

עבור המרואיינים של סמוחה ב"גלובס", פערים גיאוגרפיים הם פערים מעמדיים. "אדם מסוגו של טראמפ מציע משהו יחסית 'זול'", אומר לו פרופ' מומי דהן. "הוא מציע לאלו שנזרקו מהזירה הכלכלית או נפגעו ממנה פתרון יחסית קל במובן שהוא נותן להם תחושה של עליונות, מבלי שהוא משנה את המצב הכלכלי בכלל. הוא אומר לאדם הלבן שנפגע מהמשבר הכלכלי, 'תשמע, אתה מעל האחרים'". ופרופ' אורי רם מוסיף: "זו ממש המהות של הפופוליזם – להפוך את הפוליטיקה המעמדית לפוליטיקה של זהויות".

עפרי אילני, בטור מעניין המתפרסם ב"מוסף הארץ", מנסה לפענח את תוצאות הבחירות לנשיאות באמצעות הקשר שבין ביוש לתקינות פוליטית. "כשהמורה שולחת את אחד התלמידים לעמוד בפינה, התלמיד מרגיש נבוך ומבוזה. אבל כשהיא שולחת לפינה עשרה תלמידים, הסנקציה כבר מאבדת מתוקפה. המוענשים מתחילים לצחקק. הכוח עובר לידיהם, ותוך זמן קצר דווקא המורה היא זו שעשויה להרגיש מושפלת, והילד שנענש הופך לגיבור. המבוזה הופך למבזה", הוא כותב.

"אפשר להבחין בדינמיקה דומה שקרתה לפרקטיקת ה'שיימינג' ברשתות החברתיות. לפני שנתיים או שלוש עידן השיימינג היה בשיאו. הוא התגלה כנשק אפקטיבי נגד מגוון רחב של עבירות פוליטיות ומוסריות. אבל מי שעוקב אחר המתרחש בפייסבוק יכול להבחין שבנקודה מסוימת כוחו של השיימינג נשחק. הסיבה היא די פשוטה: שיימינג מבוסס על בושה, ובושה היא משאב מתכלה. אם יותר מדי אנשים צריכים להתבייש, אף אחד לא מתבייש.

דונלד טראמפ, אוגוסט 2016 (צילום: Gage Skidmore, רישיון CC BY-SA 3.0)

"יותר מדי אנשים שפעילים בפייסבוק, ובעולם בכלל, עברו בעצמם את חוויית הביוש, ושרדו אותה. בד בבד רבים מאותם מוכיחים בשער, שנהגו לפרסם צילומי מסך של סטטוסים גזעניים או סקסיסטיים נתפסו בעצמם על עבירות כאלה ואחרות. התברר שהלוחם בגזענות הוא בעצמו קצת סקסיסט, הטבעונית היא גזענית, ואביר המאבק בהומופוביה חושף לפעמים דחפים פשיסטיים. אף אחד לא מושלם.

"ואז הגיע דונלד טראמפ. אפשר לספק כל מיני הסברים לכישלון של הקמפיין הדמוקרטי ולמסר שביקשו בוחריו של טראמפ להעביר. אבל דבר אחד ברור: הקמפיין של קלינטון התבסס בעיקר על הניסיון לקעקע את הלגיטימיות של טראמפ, באמצעות התקפה על התבטאויותיו השערורייתיות. אלא שהאסטרטגיה הזאת התנפצה אל מול חוסר הבושה של המועמד הרפובליקאי. טראמפ פשוט לא קיבל על עצמו את הכללים: במקום להתנצל הוא הציף את המרחב הציבורי בעוד ועוד אמירות לא לגיטימיות.

"כל התקפה נגד טראמפ שלא הביאה לירידה בפופולריות שלו הכשירה בדיעבד את אותן אמירות ומעשים פוגעניים. ההצלחה הפכה אותם ללגיטימיים. במהירות יצר הקמפיין מציאות חדשה. טראמפ הפך לגיבורם של רבים מאלה שהתמרמרו על משטר תיקון המידות של התקופה הנוכחית. החיסרון הפך ליתרון, כי כל מי שחש פגוע מכללי ההתנהלות בחר בו, ובמעשה זה ניפץ את אותם כללים. בעיני אותם אנשים, הבחירה באיש הגזעני והסקסיסט ביותר בזירה הציבורית מבטיחה חירות: אם האיש הזה הוא נשיא ארצות-הברית, הכל מותר".

הלך רוח דומה, כותב אילני, ניתן לזהות אצל צעירים אירופים שהצטרפו לקבוצות אסלאמיות פונדמנטליסטיות. סבר פלוצקר, ב"ידיעות אחרונות", משווה בין טראמפ להיטלר.

פרגמנט ביסמוטי

"'אתה יודע, החתן היהודי שלי קורא אותך, הוא מתעניין מאוד במתרחש בישראל', זה היה המשפט הראשון שאמר לי המועמד דונלד טראמפ לפני הראיון הראשון שקיימתי איתו" (משפט הפתיחה של רשימה מאת בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום").

ענייני תקשורת

השידור הציבורי. נתי טוקר ב"דה-מרקר" ויונתן כיתאין ב"גלובס" מדווחים על עתירה לבג"ץ שהגישו איתן כבל ואלדד יניב מהמחנה-הציוני יחד עם עמותת הצלחה. העותרים דורשים משופטי בית-המשפט העליון להורות לנתניהו ולכחלון להיעתר לבקשת תאגיד השידור הציבורי להתחיל את השידורים ב-1 בינואר ו"להפסיק ההתערבות במינויים".

"בהקשר זה מצורף לעתירה תצהיר של ח"כ כבל, שהוא כאמור אחד העותרים, שלפיו לפני כחודש הגיע פילבר לביתו ואמר לו כי ניתן לפתור את המחלוקת סביב יציאתו לדרך של התאגיד באמצעות מינוי אחד בלבד: החלפתה של סמנכ"לית החדשות בתאגיד, שלומית אברהם, בשני גורמים אחרים ששמם מושחר בתצהיר", כותב כיתאין. בחשבון הטוויטר שלו צייץ כי נראה ששתיים מהמלים שהושחרו בתצהיר הן "שמעון" ו"אלקבץ" – שמו של סמנכ"ל הרדיו של התאגיד ומי שעד לא מזמן היה העורך הראשי של רשות השידור ומנהל קול-ישראל.

ב"מוסף הארץ" מקדישה נרי ליבנה את טורה השבועי לרשמים מצפייה לילית בערוץ 1. "כבר חודש לא שודרה בערוץ 1 התוכנית 'מחווה לשמוליק רודנסקי'. זה קצת קשה לי, אחרי שבמשך כמה שבועות שודרה התוכנית הזאת ברצף, פעם אחר פעם לאורך לילות שלמים, לעתים שלוש-ארבע פעמים בלילה", היא מדווחת לקוראים.

"שמוליק רודנסקי היה שחקן תיאטרון, הוא שיחק ב'כנר על הגג' וגם אהב מאוד תפוחי אדמה, כך הבנתי משמונה התוכניות שבהן צפיתי, שאת רובן לא באמת הבנתי משום שאיני דוברת יידיש. די מדהים לגלות, פעם אחר פעם, שכבר בשנות ה-80 לא סבר אף אחד בערוץ האחד והיחיד שהיה אז, שיש מישהו בקהל הצופים שאיננו דובר יידיש, ועל כן לא תורגמו שפע הוויצים, הברכות, ההלצות והמעשיות של התוכנית. רוצה לומר, כבר בשנות ה-80 התחיל ערוץ 1 להיות בלתי רלבנטי ליותר ממחצית הצופים הפוטנציאליים".

חדשות מזויפות. ב"מוסף כלכליסט" מגיש אורי פסובסקי סיכום של תופעת החדשות המזויפות וההשפעה המיוחסת לה על הבחירות לנשיאות ארצות-הברית. אתמול, בתוכנית "קול העין" של "העין השביעית" וקול-הקמפוס, דיברו על התופעה עידו קינן ויגאל גודלר.

פרסום סמוי. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום (חבצלת דמארי) המציינת עוד סיום של קמפיין תוכן שיווקי שהתבצע מעל דפי העיתון – הפעם זה של תאגיד מחזור הבקבוקים אל"ה. קרוב למחצית מהמלל מוקדש לציטוט חסר ערך מפי יושבת-הראש של התאגיד.

ערוץ 2. ב"7 לילות" מתפרסמת כתבה על שלל תרחישי פיצול ערוץ 2 לשני ערוצים – אחד של הזכיינית קשת, ואחד של הזכיינית רשת (רז שכניק). הקריאה בכתבה עתירת הספקולציות מפרכת, והשורה התחתונה שלה עגומה: בכל תרחיש שבו ייצא הפיצול לפועל ייאלצו הזכייניות להעלות אף יותר את מפלס הגבבה, לסחוט עד תום את מותגי הריאליטי והשעשועונים שלהן ולהגביר את מינון הפרסום הסמוי.

"ומה לגבי התאגיד?", כותב שכניק בפסקת הסיום של הכתבה. "בעוד הגוף הזה נלחם על חייו מול ראש הממשלה נתניהו, די ברור שזכייניות ערוץ 2 וערוץ 10 ירוויחו מסגירתו. למעשה, התמודדות עם שחקן רביעי, ערוץ ממלכתי מעודכן, מעניין, רלבנטי ונטול פרסומות זה הדבר האחרון שחסר להם. קאמבק של רשות השידור הקיימת יסגור עבור הערוצים המסחריים לפחות את החזית המסוכנת הזו. אז מי אמר שלח"כ דוד ביטן אין אוהדים בתקשורת?".