באחרונה ישבתי בארוחת ערב חגיגית בירושלים ליד דניאל הרמן. הכומר הצ'כי דניאל הרמן. סיפרו לי, שהוא היה שנים מזכיר של הארכיבישוף של צ'כיה. אישיות בולטת בכנסייה המקומית. הסתכלתי שוב על תגית השם. דניאל הרמן? היום שר התרבות.
לא יכולתי להתאפק: "דניאל הרמן? אתה כומר? זה השם המקורי?". "כמובן", ענה האיש המכובד. "נכון, אני ממוצא יהודי. ההורים הטבילו אותי לנצרות. אין לי עם זה שום בעיה. היום אני פוליטיקאי. אני גם איש תקשורת שמתמחה בישראל וביהדות, עשיתי עשרות סרטים דוקומנטריים וסדרות טלוויזיה בנושא. אוהב את הנצרות. אוהב את היהדות. אוהב את צ'כיה, אוהב את ישראל". איש רגוע, חייכן, שלֵו. אין לו בעיית זהות. הוא מהגר בין הזהויות ללא קושי.
פעם, לפני כמעט יובל, גם לי לא היתה בעיה של זהות. הייתי צ'כית, ילידת פראג. למדתי תקשורת באוניברסיטה, אתאיסטית מוחלטת. רק כשהייתי כבר נערה הפנמתי שאמי היא ניצולת אושוויץ, שאבי בא מבית חרדי, שהוריו נרצחו עם פרוץ המלחמה, וששני האחים שלו חיים בישראל.
לא היה בבית דיון בנושא. גם לא תחושה של שתיקה כואבת. החיים היו במקום אחר. פוליטיקה, אידיאולוגיה, השלטון הקומוניסטי, תרבות והשכלה היו על הפרק. הביקור היחיד של אבי בישראל, בשנות ה-60, לא עשה עלי שום רושם. האביב של פראג המתקרב היה הרבה יותר חשוב ומעניין. כמעט סיימתי לימודי תקשורת באוניברסיטת פראג, הייתי שדרנית חדשות עם תוכנית יומית ברדיו פראג, כתבתי בעיתוני צ'כיה. כל מה שקרה באוגוסט 1968 לא היה אמור לקרות.
באביב 1968, הזכור כ"אביב של פראג", הזמין ממני השבועון היוקרתי Literarni Noviny כתבה על מצב הפליטים במזרח התיכון. ככתבת חדשות חוץ ברדיו היה לי קצת מושג בעניין, אבל לא הרבה. עוד לא היו אינטרנט וגוגל ו"ויקיפדיה". אז קצת חיפשתי חומר רקע, קצת דיברתי עם מומחים, קצת חשבתי, קצת המצאתי. אבל כנראה, לכתוב ידעתי. הכתבה הגיעה עד לישראל, ואגודת העיתונאים והעיתונאי יהודה להב הזמינו אותי לסיור בישראל. נחתתי בתל-אביב ב-20 באוגוסט 1968. בבוקר העירו אותי המארחים: "הרוסים וכוחות ברית וארשה פלשו לצ'כוסלובקיה".
התגובה הראשונית היתה: אני מיד חוזרת. מצטרפת לקולגות שלי ברדיו פראג, המשדרים תחת ירי והפגזות של טנקים רוסיים, נגד הכיבוש. מה יש לי לחפש בישראל? המולדת שלי היא צ'כוסלובקיה. לה אני חייבת, לה אני רוצה לתרום, היא הבית. אבל זה לא קרה. זמן קצר אחרי הפלישה כל המשפחה הגיעה לישראל.
העמיתים ברדיו אמרו חד וחלק שאסור לי לחזור, כי אלך ישר לכלא בגלל השידורים החתרניים שלי נגד השלטון הקומוניסטי באביב של פראג. מהאוניברסיטה העיפו אותי, כי לא חזרתי לתחילת הסמסטר. אחרי ייסורים קשים, עצב, כעס, בלבול, הלכתי למשרד הקליטה, נרשמתי לאולפן, קיבלתי תעודות עולה וזהות חדשות. ישראלית. יהודייה. עולה חדשה, פליטה מצ'כוסלובקיה. בשלב זה לא היתה זהות חדשה. היה רק אובדן זהות.
אבל על אף כל הקושי וההתרסקות, המציאות היתה רחוקה מטרגדיה. מדינת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים היתה מציאה לעולים, ופתחה להם את כל השערים. האופטימיות והתחושה שיש עתיד גברו לאט-לאט על תחושת הניכור. ההורים למדו עברית על אף גילם המתקדם, ומצאו עבודה. אחותי ואני התקבלנו לאוניברסיטה. מצאנו חברים, למרות שהחוג הקרוב נשאר זה של יוצאי צ'כוסלובקיה.
כולנו היינו כל-כך עסוקים בהישרדות במקום חדש, זר, בשפה חדשה, רחוק כל-כך מהחיים בעיר העתיקה של פראג. צללנו אל תוך החיים בישראל מבלי לחשוב על זהות. למי היה זמן להתעסק עם זה. אחרי שנתיים בארץ התקבלתי לדסק החדשות בקול-ישראל, סיימתי תואר שני במדעי המדינה, התחתנתי עם איש צבא קבע ונולדו לי שני ילדים. סיפור הגירה, עלייה וקליטה מושלם. עכשיו נשאר רק להרגיש ולחשוב כמו ישראלית, ולשים את העבר בארכיון הזיכרון. אבל זה לא קרה.
MIGRATION
מלחמת יום כיפור. בעלי גויס ליחידתו בסיני בצהרי יום הכיפורים. חזר בפברואר 1974 אחרי חצי שנה. איך הסתדרתי עם שני תינוקות ומשרה מלאה בקול-ישראל, אני כבר לא זוכרת. הייתי צעירה. עם החינוך הצ'כי של "להתגבר ולא להתלונן. בסוף, הכל עובר". באמת הכל עבר.
כולם יודעים איך הסתיימה מלחמת יום הכיפורים. השבר וההלם היו ענקיים. רק אצלי היה ממד נוסף. על אף הקליטה המוצלחת, לא גדלתי בישראל. לא היה לי חינוך יהודי. לא הרגשתי שאני באמת חלק. במקום לשאת כמו כולם את המשבר וההלם, כי "אין לנו בית אחר", הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לחיות כאן. זה לא הבית שלי. זה לא העתיד שאני רוצה. אני אירופית. אני לא שייכת לכאן. לא רוצה לעבור עוד חמש מלחמות, רק כדי לשרוד במדינת ישראל ובמדינת היהודים. אם הסתדרתי בישראל בלי שום הכנה, נסתדר גם בכל מקום באירופה. במקום כלשהו כנראה צצה המחשבה שיהודים תמיד נדדו ותמיד הסתדרו ברחבי העולם. אני חוזרת לאירופה.
ושוב התמזל מזלי. זה לא היה מסובך. זכיתי במלגה יוקרתית ונדיבה מאוד של ממשלת גרמניה ללימודי דוקטורט. בעלי מצא עבודה כרופא שיניים אחרי שתי שיחות טלפון לגרמניה. מכרנו את הדירה, לא ארזנו כלום, וטסנו לדיסלדורף. ושוב אותו סיפור. למדנו גרמנית, מצאנו חברים חדשים, נקלטנו במהירות בקהילה היהודית המקומית. בנוסף היו גם גולים מצ'כיה, מסלובקיה ומרומניה. וגם יורדים מישראל. אחרי שנתיים התחלנו לדבר בבית גרמנית.
דווקא בגרמניה, שהכניסה את אמא שלי לאושוויץ ורצחה את הסבא והסבתא שלי מצד האב, התחברתי בפעם הראשונה לקהילה היהודית. לא מטעמי דת ומסורת, אלא כי היה טוב. הרגשה של בית. כולם מבינים את כולם. נמצאים במצב דומה. היה סדר. שקט. תרבות. יציבות. פרנסה טובה. חיי חברה. אם אי-אפשר לחזור לפראג, זה הכי קרוב שיש. בטח לא למזרח התיכון.
נולדה עוד בת. לבנים היתה בר-מצווה לפי כל הכללים. גן יהודי, מכבי לספורט, מועדון למשפחות צעירות, ויצ"ו, טיולים משותפים, כל החגים בקהילה, מה חסר? נכון, מדי פעם מישהו שואל למה דווקא גרמניה, אבל זה לא גרם לייסורי מצפון ולהתלבטות מחודשת. יכולתי ללא קושי לדמיין שגרמניה החדשה היא בהחלט מקום טוב ליהודים.
עד שבעלי, בשל סיבות משלו, שלא היו קשורות לגרמניה, החליט לחזור לישראל. אני לא רציתי. הילדים לא רצו. עברתי שתי הגירות. חזרה לישראל נראתה לי כמו הגירה שלישית. הילדים לא דיברו עברית. אני בקושי. חשבתי שלא אמצא עבודה במקצוע, הייתי כבר מעל גיל 40, מי צריך אותי בתקשורת הישראלית? למה לגרום לילדי משבר זהות? לא חסר להם כלום בגרמניה. יש להם דרכון אירופי, בתי-ספר מעולים, חברים, למה להעביר אותם לאוריינט? וגם את עצמי? אני עכשיו אירופית.
IMIGRATION
בשנת 1987 חזרנו לישראל. שוב הייתי מהגרת. בפעם השלישית. ישראל אחרי היעדרות של 13 שנים היתה לי עוד יותר זרה מאשר בסיבוב הראשון. הילדים היו מסכנים. נשלחו לאולפן בגיל ההתבגרות. הילדה נכנסה לכיתה ב' בלי מלה בעברית. אני נאלצתי לעבוד בעבודות פקידות וחשבונאות. חזרה לתקשורת אפילו לא היתה בגדר חלום. התגעגעתי יותר לגרמניה מאשר לפראג, שכבר היתה רחוקה מאוד, סגורה תחת השלטון הקומוניסטי. התחושה היתה שלעולם לא אחזור לשם.
אבל שוב התמזל מזלי. בקול-ישראל קיבלו אותי בחזרה כפרילנסרית. איזה אושר. הילדים נקלטו היטב בבתי-הספר החדשים. העברית החליפה לאט-לאט את הגרמנית. ישראל הפכה לבית בשבילם. ואני שוב הסתגלתי. בלי להזדהות, בלי להרגיש שייכת. אבל מנסה שוב להשיג את המקסימום מהמצב. והאמת, שוב לא היה קשה.
התקבלתי לחברת החדשות של ערוץ 2 עם הקמתה לפני 23 שנה. אני עדיין שם. הבכור שלי זכה לטיפול רפואי מושלם ולהשכלה מצוינת בעזרת המדינה. עובד כמנהל תקציב במשרד ממשלתי. הבן השני שירת חמש שנים בקבע, בוגר 8200, דוקטורט מ-MIT, חוקר ומרצה בכיר היום בבינתחומי. הבת למדה בתיכון לאמנויות, שירתה בדובר צה"ל, יש לה תארים בקולנוע, בפילוסופיה ובאמנות. מלמדת באוניברסיטת חיפה ועובדת על הדוקטורט שלה. היא גם אמנית וידיאו ודוקומנטריסטית. לפרנסתה היא שפית. אפשר להגיד: העלייה הצליחה.
אבל.
IDENTITY
יכולתי לחזור לצ'כיה אחרי נפילת הקומוניזם. לא חזרתי, כי אחרי 50 שנה אני כבר לא חלק ממולדתי, על אף שאני שולטת בשפה, יש לי שם חברים, עשרות שנים אני כתבת של תחנות רדיו וטלוויזיה בצ'כיה מישראל, כותבת אפילו בלוג בצ'כית. 25 שנה אני קונסול כבוד של צ'כיה בירושלים. אז אי-אפשר להגיד שהתנתקתי. אבל אחרי כל ההגירות, אני לא מסוגלת היום לחזור לנוף ילדותי. כי אני לא הייתי איתם ועם סבלם במשך שני עשורים של הכיבוש הסובייטי. לא עברתי את מה שהם עברו. והם לא עברו את מה שאני עברתי. הם מושרשים שם. לא יודעים מה זאת הגירה. לטוב, אבל גם לרע. כי הם תמיד רק במקום אחד, ואני לא מושרשת בשום מקום. לא בצ'כיה, לא בגרמניה ולא בישראל.
ישראל של היום מפחידה אותי. מעצבנת אותי. מכעיסה אותי. ההיסטריה, הגזענות, הכיבוש, הפערים, המתח החברתי, האלימות, חוסר הפרספקטיבה, הדתיוּת, התוקפנות, הצבאיות, הלאומנות, היהירות, אולי שכחתי משהו. עד לאחרונה חשבתי שמדובר רק בבעיה אישית שלי. זה הגורל של מהגרים. זה יכול לקרות גם בישראל. וזה לא נורא, אפילו אולי מרחיב את האופקים. אבל המציאות היא אחרת: הבן המרצה עובר לקורנל שבארצות-הברית. הבת עושה את הדוקטורט שלה בהולנד. בינתיים על הקו. האם הגירה עוברת בירושה? אני בינתיים כאן.
המאמר הוזמן במיוחד ופורסם בשנתון "שירת המדע" – שנתון לספרות, אמנות ומדע בהוצאת מכון ויצמן למדע ובעריכת יבשם עזגד בינואר 2016