מדור המכתבים למערכת בעיתונות של ימינו נראה כשריד אנכרוניסטי לימים קדומים. בימי הזוהר של העיתונות הכתובה היה המדור הזה פתח הכניסה הכמעט יחיד של אזרח מן השורה אל העיתון. כיום, לא רק שהעיתונות איבדה ממעמדה, אלא גם שלכל אדם בעל גישה לאינטרנט ישנן לא מעט אפשרויות להתבטא כך שדבריו יגיעו לרבים.
כעיתון חדש יחסית, שנוסד ב-2007, היה טבעי שב"ישראל היום" כלל לא ייסדו מדור כזה. אבל בעיתון בחרו לקיים מדור כזה, הוא מופיע בכל ימי החול בעמודי הדעות של העיתון וכבר כמה שנים שאני נוהג לעיין בו. לפני כמה חודשים פתחתי קבוצת פייסבוק שבה אני מפרסם מדי יום את אחד המכתבים מהמדור, ככתבו וכלשונו ללא כל שינויים או הערות.
לאחר כמה חודשים של קריאה יומית של המכתבים צפים כמה מאפיינים של עולם המכתבים למערכת ב"ישראל היום". עובדה ראשונה בולטת: מספר האנשים שמכתביהם מתפרסמים במדור נמוך. כחמישה עד שישה אנשים כותבים רוב גדול של המכתבים שהופיעו בעיתון בחודשים האחרונים. כמה מהם כיכבו בכתבה שהתפרסמה לפני שלוש שנים ב"ישראל היום" עצמו. קשה לדעת האם האנשים הללו הם היחידים שכותבים לעיתון, או שעורכי המדור בוחרים שוב ושוב לפרסם דווקא את הגיגיהם. אם הייתי צריך לנחש, הייתי בוחר באפשרות הראשונה. נשמע לי הגיוני שעורכים היו מעדיפים גיוון על פני שימוש חוזר באותם כותבים.
עובדה שנייה: העמדה המוצגת במכתבים מתיישבת תמיד עם הקו המערכתי של העיתון. איני זוכר ולו דוגמה אחת שבה התפרסם מכתב החולק על עמדה מערכתית. לא תמצאו שם מכתבים חוצבי להבות שמגנים את הנאמר בעיתון, לא תיקוני טעויות ועובדות ולא הצעות להסתכלות אחרת.
בעוד שבמקומות רבים אחרים מכתבים למערכת מתכתבים עם הנאמר בעיתון ומגיבים לכתבות ספציפיות, כאן הגישה היא הרבה יותר כללית. אם יש התייחסות לנכתב בעיתון, היא בדרך כלל אוהדת ובאה לחזק את הנאמר. וכמובן, מעולם לא נראה שם ולו קצה של ביקורת על ראש ממשלת ישראל.
הנושאים שבהם עוסקים המכתבים גם הם דומים להפליא לאלה החביבים על המערכת. אפשר לסכם את הגישה הכללית ב"האחרים רעים, אנחנו טובים". ה"אחרים" הם (פחות או יותר בסדר הזה):
"הערבים" – אין הרבה הבדל בין ערבים אזרחי ישראל, תושבי השטחים או ערבים אחרים. לעתים "מוסלמים" מחליפים את ה"ערבים".
"התקשורת" – בדיוק כמו בקו המערכתי, הכותבים תוקפים בהרבה זעם את ה"תקשורת" תוך התעלמות אלגנטית מכך שהם עושים זאת בעיתון הנפוץ ביותר במדינה. המציאות כידוע נהדרת, ורק בשל התקשורת העוינת עלולים אנשים לטעות ולחשוב אחרת. יתר על כן, התקשורת עושה זאת כאיש אחד ומתוך כוונה להחליף את השלטון באמצעים לא דמוקרטיים.
"השמאל" – המרכאות דרושות כאן שכן המונח לא מתאר עמדה אידיאולוגית, אלא יחס לראש הממשלה. "שמאלני" הוא כל מי שלא מסכים לדרכו של בנימין נתניהו. אפילו אביגדור ליברמן הוצג כ"שמאלני" כאשר התקיף את ראש הממשלה.
ברק אובמה – "נכשל", "חלש", "תמים" ו"הביא את אמריקה לשפל".
מדינות אירופה – ע"ע אובמה, רק עם יותר שנאה.
יריבים, לעתים אפילו זמניים, של ראש הממשלה – בני בגין, גדי שמני והרמטכ"ל.
"אנחנו" חכמים יותר, מוסריים יותר, וכמובן הרבה פחות נאיביים. כותבי המכתבים מרגישים פעמים רבות שזה המסר שהם רוצים להעביר. כל מה שצריך הוא קצת אמונה, וכבר זה יקרה.
הבחירות לנשיאות ארצות-הברית היו נקודת מבחן מעניינת לכותבים למערכת. מספר המכתבים שדנו בבחירות לפני 8 בנובמבר היה אפסי, אולי אפילו אפס, אך בחירתו של טראמפ שיחררה פרץ של מכתבים ועליצות. הנימה השלטת היתה של שמחה לאיד. כצפוי, הרוב גם עסק בקשרים בין בחירה זו לנעשה בישראל. הכותבים משוכנעים שרק טוב ייצא לנו מכך.
אחד מהם, מוטי שטינמץ, כתב ב-10 בנובמבר את השורות הבאות, שמבטאות היטב את הנימה השולטת במדור הזה: "כל הסוקרים ניבאו ניצחון למועמדת של הממסד, אבל עוצמת הטינה של העם כלפי האליטות פרצה החוצה ונתנה את ביטויה בתוצאות הבחירות. מעתה נראה דם חדש ורעיונות בבית הלבן, ואני בטוח שלא רחוק היום שגם בארץ הקודש העם יאמר את דברו כלפי האליטות השולטות עלינו".
ואולי, יותר מכל דבר אחר, מה שעולה מהכתיבה הוא שכנוע עצמי עמוק. איני זוכר מכתבים של התלבטות או הכאה על חטא. האנשים שכותבים למערכת "ישראל היום" יודעים בדיוק במה הם מאמינים, ואין להם שום ספקות בכך. את הספקות אפשר להשאיר לאחרים.
אילן זיסר הוא איש הייטק