רבות כבר נכתב ונאמר על הניצחון הפנומנלי של עמית סגל בתביעת הדיבה שהגיש נגדו אורן חזן – ואכן מדובר בניצחון פנומנלי. אך יחד עם זאת מצער לחשוב כי בית-המשפט החמיץ הזדמנות להרתעה עתידית מפני תביעות השתקה. כשבוחנים את ההליך המשפטי הספציפי של ההתדיינות בין אורן חזן לעמית סגל, אכן מדובר בניצחון חד וברור לאחרון; אך במבט כללי, פסק דין זה לא עשוי להרתיע תובעים משתיקים בעתיד, והציבור ימשיך לצאת מופסד מעיתונות מסורסת.

לא לעתים קרובות מנפקים שופטים ישראלים פסיקה כמו זו שנתן השופט עזריה אלקלעי, המשבחת עבודה עיתונאית של כתב במלים כה נחרצות. נראה שבסופו של יום, למרות העלות הכספית שגבתה ההתגוננות מפני תביעת ההשתקה, סגל וחברת החדשות יצאו נשכרים. בעתיד, הם בהחלט יוכלו להשתמש בחותמת האיכות שקיבלו מבית-משפט השלום בתל-אביב, שקבע שהתחקיר שעמד במרכז התביעה הוא בגדר "עיתונאות אחראית ורצינית" ושפרטיו מבוססים על מספר רב של מקורות.

עמית סגל, כתב השופט, "הביא בחשבון כי חלקם של המקורות עלולים להיות מונעים מרצון לנקום בתובע ומאינטרס אישי", אך הצליב את דבריהם באמצעות עדויות מצולמות ומוקלטות שגבה מ"מקורות אובייקטיביים ובלתי מעוניינים ומנתונים שעלו בתחקיר מצולם של המדאם, שלא ידעה כי היא מצולמת", כהגדרתו.

"ממכלול העדויות והראיות שעמדו בפני הנתבע, עדויות שתמכו זו בזו, השתכנעתי כי הנתבע האמין בכנות כי התובע ארגן נערות ליווי לאורחי הקזינו", הוסיף וכתב השופט אלקלעי בפסק הדין. "כן, שוכנעתי כי הנתבע ערך תחקיר רציני ואחראי וכי הגיע למסקנתו לאחר שעמדו בפניו די ראיות בעניין זה".

למרות שרשרת הסופרלטיבים הזאת, השופט אלקלעי קבע כי שתי אמירות שפורסמו לאחר פרסום התחקיר, שמהן השתמע שחזן סחר בסמים (בידיעה שפורסמה על-ידי חברת החדשות באתר mako ובראיון שנתן סגל לתוכנית "שש עם עודד בן-עמי") – לא הוכחו, ולפיכך חייב את סגל לשלם לחזן פיצויים בסך 40 אלף שקל.

התביעה שהגיש חזן נגד סגל היא תביעת השתקה קלאסית. כמו תביעות אחרות המוגשות נגד עיתונאים, כל מהותה של התביעה היא אחת: להרתיע אותם מפני פרסום תחקירים. גם כשלתביעה אין בסיס, עצם ניהול ההליך המשפטי היקר, על בסיס סכומי תביעה עצומים, עלול להרתיע עיתונאים מלפרסם מידע המצוי בידיהם – ויתרה מכך, להימנע מלכתחילה מעיסוק בענייניהם של מושאי סיקור שמאיימים באופן קבוע בהגשת תביעות דיבה.

מובן שכשמדובר בעיתונאים בכירים ומוכרים כעמית סגל, שמאחוריהם עומדת מערכת חדשות גדולה עם יכולת תקציבית להתמודד עם תביעות השתקה, תביעות ההשתקה פחות מרתיעות. אך בית-המשפט, בנותנו את פסק הדין, היה צריך לקחת בחשבון גם את התמריצים שייווצרו לצדדים עתידיים, ובעיקר את המחיר הציבורי הכבד שיש בהרתעת עיתונאים באמצעות תביעות שכאלה. במובן זה, בתוצאות פסק הדין אי-אפשר למצוא נחמה: לבית-המשפט היתה הזדמנות לקבוע מחיר לתביעות ההשתקה, אך בית-המשפט החמיץ את ההזדמנות.

בתביעה דרש אורן חזן מבית-המשפט להטיל על סגל לשלם לו פיצויים בסך מיליון שקל. הוצאותיו של חזן על ההליך הסתכמו באגרה בסך 25 אלף שקל, ועוד הוצאות משפטיות נלוות בהיקף לא ידוע, ובכלל זה שכר הטרחה של עורך-דינו. היות ובפסק הדין נדרש סגל לשלם לחזן 40 אלף שקל, הרי שהרווח הלכאורי של חבר-הכנסת מסתכם ב-15 אלף שקל לכל היותר (שמהם יש להחסיר את שכר הטרחה וההוצאות הנלוות). בשורה התחתונה, אורן חזן זכה בפחות מאחוז וחצי מהסכום שתבע, וספק אם הרוויח סכום כלשהו בסופו של חישוב.

ראוי היה שבית-המשפט ייתן תמריץ שלילי בדמות השתת תשלום הוצאות על התובע בתביעת השתקה גם אם הוא זה שצריך לקבל פיצוי מהנתבע

ואולם, כדי לבחון את התמריצים לניהול תביעת השתקה יש לבחון קודם כל את הוצאותיו של הנתבע. עמית סגל וחברת החדשות אמנם לא שילמו אגרה (שבאופן מסורתי מוטלת על התובע) ויוצגו על-ידי המחלקה המשפטית של החברה, אך נדרשו להביא תשעה עדים שחלקם הגיעו מעבר לים בהשקעה כספית לא מבוטלת. אמנם אין בידינו נתונים מדויקים על היקף ההוצאות של חדשות 2, אך ניתן להניח שזו היתה ההוצאה המרכזית של הנתבעים.

ההחמצה האמיתית בפסק הדין טמונה בפסקה האחרונה שלו, שבה השופט אלקלעי פוסק שכל צד יישא בהוצאותיו. נראה שבית-המשפט יכול היה ללכת צעד מתבקש נוסף ולהטיל הוצאות על התובע. אמנם אין זה צעד טריוויאלי להטיל הוצאות על הצד שלכאורה ניצח במשפט (במובן שהוא זה שצריך לקבל פיצויים מהנתבע), אך טוב היה אילו בית-המשפט היה שוקל שיקולים רחבים יותר מאלה שבין התובע לנתבע.

ראוי היה שבית-המשפט ייתן תמריץ שלילי בדמות השתת תשלום הוצאות (אשר יועברו לנתבע או לאוצר המדינה) על התובע בתביעת השתקה גם אם הוא זה שצריך לקבל פיצוי מהנתבע, ככל שמדובר בפיצוי שולי מבחינת הנתבע. בית-המשפט יכול להעביר מסר ברור בעניין זה, מסר שעשוי לגרום לצמצום תביעות השתקה עתידיות – ובמיוחד במקרים שבהם לעיתונאים המאוימים אין גב כלכלי של גופי תקשורת גדולים ועתירי משאבים.

כל מי שמגיש תביעת השתקה נושא כמובן בסיכון שבית-המשפט יקבע בסופו של יום שהפרסום בעניינו זוכה להגנת "אמת דיברתי". ואולם, כפי שמוכיח מקרה אורן חזן, גם אחרי שקבע השופט שלא נפל רבב בתחקיר של סגל, אורן חזן יכול לטעון שהוא-הוא המנצח במשפט – וחלק ניכר מהציבור גם יאמין לו. לכן, נראה שבית-המשפט לא צריך להניח שאנשים יקראו את פסק הדין ויגיעו למסקנה מושכלת שלא דרך מסננת מעוותת.

הקביעות העובדתיות השליליות שבית-המשפט כותב על חזן אינן תמריץ משמעותי להרתעת תובעים עתידיים. ראוי שבית-המשפט יביא בחשבון את המחיר הגבוה שמשלם הציבור בגין תביעות השתקה ויקבע שמי שמגיש תביעות השתקה חסרות בסיס צריך לשלם מחיר, ושהמחיר הזה הוא מחיר כספי.

לירן בן-עמי הוא עורך-דין