פינוי מגרון, אתמול (צילום: יונתן זינדל)

הצורך להשתלב

"סמל המאחזים הלא-חוקיים מגרון פונה אחרי שש שנות מאבק משפטי", מודיעה הכותרת הראשית החגיגית של "הארץ". "נערים התבצרו על גג אחד המבנים; חשש מנקמה של קיצונים", חוששת כותרת הגג. "ללא עימות – הושלם פינוי מגרון", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", וכותרת המשנה מסכמת: "לאחר שש שנים של מאבק משפטי פינו אתמול כוחות הביטחון את התושבים. המשטרה נאבקה בנערים שהחליטו להיאבק בהחלטת בג"ץ והתבצרו על גגות מבנים, והעבירה אותם לירושלים". היא מסתיימת כך, בשלוש מלים הנראות תלושות ומוקפות מרכאות: "עצב, צער ובגידה".

"לאחר שש שנים של דיונים משפטיים, פונה אתמול מאחז מגרון בתוך שעות בודדות. התושבים עזבו את המקום ללא פרובוקציות ועברו להתארח בעופרה הסמוכה, עד שיושלם מעברם לבתים החדשים", פותח חיים לוינסון את הידיעה הראשית של "הארץ". "בתוך שעות ספורות פונו אתמול כל תושבי מגרון. במערכת הביטחון נערכים לשמור על מרחב היישוב ולמנוע כניסתם של גורמים קיצוניים, במקביל להיערכות לאירועי 'תג מחיר' העלולים להתרחש במחאה על הרס הבתים", פותח יוחאי עופר את הידיעה הראשית של "מקור ראשון".

הן "מקור ראשון" והן "הארץ", למרות עמדתם האידיאולוגית הידועה, מגישים לקוראיהם דיווח מלא על ההתרחשויות אתמול ועל התגובות הציבוריות לה, ואף מקשרים אליה דיווחים אחרים בעניינים דומים, כמו הוראתו של שר הביטחון אהוד ברק לעכב את ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה. ובכל זאת, ניתן למצוא הבדלים בסיקור: זה של לוינסון ב"הארץ" מקיף יותר, מכיל יחס גבוה יותר של רשמים עיתונאיים מהשטח לעומת ציטוטי "תגובות", ומספק גם מבט קדימה. "במאחזים הסיקו אתמול שתי מסקנות עיקריות", כותב לוינסון. "הראשונה, המיידית, נוגעת לחולשתו של נתניהו. [...] המסקנה השנייה, לטווח הרחוק, נוגעת לצורך להשתלב במערכות השלטון, ובאופן ספציפי בתוך פרקליטות המדינה".

הידיעה עצמה, בראש עמ' 4, נפתחת כך: "בזמן שפונו התושבים, הסתובבו אתמול במגרון מנהיגי המאחזים הבאים ברשימת הפינויים. יהודה יפרח מעמונה ובני גל מגבעת-אסף מובילים את הקו הנוקשה בהתנחלויות, המתנגד לגישה המתפשרת שנקטו אנשי מגרון וגבעת-האולפנה". יפרח, לצד עיסוקו ביישוב הארץ, הוא גם עיתונאי "מקור ראשון" ועורכו של "צדק", המוסף המשפטי של העיתון.

בשערי "ישראל היום", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" אין זכר לפינוי מגרון, למאחזים לא-חוקיים או לתחושות של צער ובגידה שאולי נלוות אליהם. הנה עדות נוספת לדמיון בין שני עיתוני הברודשיט. "מקור ראשון" ו"הארץ" דבקים בסדר היום הוותיק של הוויכוח על הארץ; זה אוחז בקצה זה וזה אוחז בקצה אחר, בעוד שהמתחרים, הפונים לקהל הרחב, מפשפשים כבר מזמן בסחורות אחרות. האם סדר היום של עיתוני האיכות אנכרוניסטי או זה של עיתוני ההמון אסקפיסטי? האם הם עסוקים בוויכוח לא חשוב, או רק לא מעניין (את עורכי הטבלואידים)?

בראש סדר היום של הטבלואידים מככבת היום סוגיית איראן (וב"מעריב": עצמאות מערכת המשפט), התופסת את הכותרת השנייה בחשיבותה ב"מקור ראשון" וב"הארץ". את שאר המקום בשערי "ידיעות", "מעריב" ו"ישראל היום" תופסות סנסציות פלילים. לצד ידיעות על "מסע ההרס של התלמידים בבית המורה" ("מעריב"), "הזמר קובי פרץ נחקר על איומים" ("ידיעות אחרונות") ו"הפורץ הרעיל את מי השתייה: 'אני שונא יהודים'" ("ישראל היום"), הכותרת הראשית ה"רצינית" נראית בדיוק כך: "רצינית".

האמת שמאחורי העימות

"וינוגרד: תקיפה באיראן תהיה חוסר אחריות מוחלט", נכתב בכותרת הסמוכה לראשית על שער "הארץ" (ברק רביד ויהונתן ליס). "מכתב תמיכה: בליכוד מאמינים בנתניהו בנושא איראן", נכתב בכותרת השנייה בגודלה על שער "מקור ראשון" (סופיה רון-מוריה) לצד תמונתה של ח"כ ציפי חוטובלי (הכיתוב: "תמיכה בלתי מסויגת"). אולם זהו רק שחזור של ההתכתשות, הניטשת במלוא עוצמתה בכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום".

"ארה"ב: איננו תומכים במתקפה", נכתב בכותרת הגג על שער "ידיעות אחרונות" מעל לכותרת הראשית, "מסר חשאי של ארה"ב לאיראן". "במסר האמריקאי שהועבר לאיראן באמצעות שתי מדינות אירופיות כלולה הבהרה כי ארה"ב מצפה שהאיראנים לא יפגעו במטרות אמריקאיות בתגובה על פעולה ישראלית. גורמים בישראל: היחסים בין נתניהו לאובמה בשפל חסר תקדים", נכתב בכותרת המשנה המובילה לידיעה של שמעון שיפר. בעוד שיפר מרכז את אוגדות השריון בדרך אל היעד, "ידיעות אחרונות" ממשיך גם בהפצצות של חיל האוויר על העורף: כותרת נוספת על השער היא "אשת טייס לח"כים שקוראים לתקוף: אנחנו נשלם את המחיר".

לצד הידיעה המהדהדת בעמוד הראשון על יחסי ארה"ב-איראן ("ארה"ב לאיראן: 'אל תגיבו נגדנו'"), ממשיך שיפר את דיווחיו על יחסי ארה"ב-ישראל. "האמת שמאחורי העימות", נכתב בכותרת בעמ' 2, לצד תמונתו של שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו. ביום שישי התפרסמה בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ידיעה של שיפר על חילופי דברים קשים בין שפירו לנתניהו על רקע סוגיית איראן, ואתמול הכחיש שפירו את הדברים בראיון בערוץ 2. שיפר, באופן מנומס ביותר, כמעט אפשר לומר אמריקאי, קורא לו למעשה שקרן.

את הכפולה הפותחת, לצד ידיעה קצרה על מכתב התמיכה של חברי הליכוד בתקיפה ובנתניהו, חותם מכתבה של "אשת טייס קרב", שמתוכו מודגש הציטוט: "מה שלא ברור לי הוא הרדיפה אחרי כותרות. הרי אותם ח"כים לא יהיו שם כשחלקנו יהפכו לאמהות חד-הוריות".

כבר יותר משנה מתנהל בעיתונות דיון בשאלה אם נתניהו וברק אכן מתכוונים לתקוף את מתקני הגרעין באיראן בהקדם, או שמדובר בספין שמטרתו להגביר את הנחישות הבינלאומית לעצור את ההתגרענות. אם לשפוט על-פי השיא החדש היום של עוצמת המתקפה המשולבת של "ידיעות אחרונות", כשהיא מגייסת מידע דיפלומטי על מגעים אמריקאיים עם איראן ואמהות שכולות לעתיד – ספין זה לא.

אגב, עמ' 4 של העיתון מוקדש לדיווח על פינוי מגרון ("מגרון – הסוף", בלשונם של נותני הכותרות של "ידיעות"). מתוכו בחרו העורכים להדגיש ציטוט של איתי הראל, ממייסדי היישוב: "יש בנו תחושות מעורבות של עצב, צער ובגידה. זו ממשלה שמדברת על תקיפה באיראן ולא מסוגלת לעמוד בפני המשנה ליועץ מייק בלאס".

כאמור, צדו השני של הוויכוח על התקיפה באיראן, הצד של ראש הממשלה, מוצא גם הוא ביטוי בעיתונות הישראלית. לרוע מזלם של מצדדי התקיפה המיידית באיראן, העיתון נושא הדגל של תפיסה זו הוא "ישראל היום", עיתון-נטול-עיתון שחרת על דגלו הימנעות מעבודה עיתונאית לצד התמחות בכותרות וכיתובים תמוהים. מול החשיפות הבינלאומיות והסחטנות הרגשית של "ידיעות אחרונות", מציבים ב"ישראל היום" מחזור של הודעות לעיתונות ובדיחות קרש. מול המחויבות והדורסנות של "ידיעות" מפגינים ב"ישראל היום" צווחנות והתקרבנות.

"גנץ: נגיע לכל מקום, בכל זמן", מוסרת הכותרת הראשית המשומשת (רק לפני עשרה ימים היתה הכותרת הראשית של החינמון "גנץ: המנסה לפגוע בנו – יגלה את עוצמתנו הקטלנית"), ולצדה תצלום של הרמטכ"ל ושר הביטחון משוחחים. "מול הקו האדום שהעולם טרם הציב לאיראן, הוויכוח הציבורי בישראל מגיע לשיאי אבסורד חדשים", קובעת, ומדגימה, כותרת המשנה. "השופט וינוגרד, שחקר את מלחמת לבנון השנייה: 'תקיפה תסכן את עתידנו'. ח"כים בליכוד לרה"מ: מחזקים את ידיך בעניין האיראני. סגן נשיא ארה"ב: רומני כנראה מעוניין במלחמה באיראן", היא חותמת.

הידיעה הראשית, שחתומים עליה שלושה כתבים, כולל הכתב המדיני הבכיר שלמה צזנה, מורכבת כולה מציטוט הודעות ותגובות של "בכירים", בשמם או באופן אנונימי. ידיעה אחרת מוקדשת לעבודה עיתונאית כבירה נוספת: ציטוט מערוץ 2 (שם הכחיש שפירו את הפרסום של "ידיעות" מיום שישי). הנשק הכבד ביותר שמציעה הכפולה הפותחת היא מאמר של דן מרגלית ולפיו "מתנגדי התקיפה משלימים עם איראן גרעינית". בשביל זה לא צריך עיתון, מספיק להדפיס את מאמר הפרשנות במאות אלפי עותקים ולחלקו בקרנות הרחוב. אה, בעצם...

על התצלום של גנץ וברק שבמרכז השער מתנוססת חותמת אדומה: "מתייעצים על איראן או על אריאל?". המשפט מסכם היטב את דמותו של עיתונאי על-פי "ישראל היום": קיביצער הבוהה, תוהה, מן הצד, על משחק הקלפים. בחלל פיו בלולה תדיר שאלה עילגת, לפעמים בחרוזים, ובכיסו מזיעות סוכריות דביקות שהוא מנסה לדחוף לפיו של שחקן הרמי האהוב עליו.

סוגיית התקיפה באיראן אולי אינה סוגיה הרת גורל. יש לשער, על-פי הניסיון ההיסטורי, כי עם ישראל, וכנראה גם מדינת ישראל, יעברו גם את הפרעה הזה. אולם אי-אפשר להכחיש כי זו סוגיה חשובה. זירת השיח הציבורי בסוגיה זו ראויה לאכלס שני שחקנים, ולא שחקן ומעודדת.

המשבר באי.די.בי

גם היום ניצב בראש סדר היום הכלכלי, שלא לומר משופד, מי שעמד בראש הקונצרן הגדול והחזק בישראל, נוחי דנקנר. כלומר, דנקנר עדיין עומד בראשו של הקונצרן, אי.די.בי, אולם זה כבר אינו הגדול והחזק במשק, אלא מתחרה על תואר הכישלון העסקי המהדהד של המשק הישראלי, לאחר שצבר הפסדים של כמעט 1.5 מיליארד שקל וספק אם יוכל להחזיר את חובותיו.

"דנקנר מבקש 3 חודשים כדי להכניס משקיע", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "אי.די.בי תבקש מהמוסדיים 100 יום למציאת משקיע", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "הערכות: המוסדיים יתנו לדנקנר 'מרווח נשימה'", נכתב בכותרת הראשית (אחת משתיים) של "גלובס". שלושת העיתונים הכלכליים מקדישים כמה עמודים לנעשה באי.די.בי, ובהם דיווחים, מאמרים ופרשנויות. העמודים המוקדשים לדיווח ב"גלובס" וב"דה-מרקר" ממותגים בלוגו "משבר באי.די.בי".

הסיקור עצמו מגוון. בעוד שב"דה-מרקר" קבע אתמול איתן אבריאל כי נוחי דנקנר אינו מוכשר, מאף בחינה, להיות "המפרק" של אי.די.בי, קובע היום שי שלו ב"גלובס", במאמר שתמציתו מופיעה על השער, כי "לרוב מחזיקי האג"ח ברור כנראה שדנקנר הוא שצריך להמשיך להוביל את העגלה החוצה מהבוץ", ומוסיף עקיצה אופיינית: "כדי שזה יקרה, אסור לאפשר לגורמים פופוליסטיים לחבל במאמציו, ובכך להמיט אסון על הקבוצה ועל נושיה". ברם, למרות האופן המקוטע שבו העורכים בוחרים לצטט את שלו בציטוט שבכפולה הפותחת, המאמר עצמו מציב לא מעט סימני שאלה סביב הקביעה על אודות דעתם, כנראה, של רוב מחזיקי האג"ח.

העיתונים מדווחים גם על תגובת שר האוצר. "שטייניץ מרגיע: 'הנזק לפנסיות – פחות מפרומיל", נכתב בכותרת ידיעה של אדריאן פילוט בכפולה הפותחת של "גלובס", ואילו ב"דה-מרקר", תחת הכותרת "ושוב שטייניץ מרגיע", כותב רותם שטרקמן כי "שר האוצר, שבתחילת הקדנציה שלו עלה לרגל לארוחת צהריים עם נוחי דנקנר במשרדי אי.די.בי, קיבל אתמול הזדמנות לבשר שהכל ממש יופי טופי עם הפנסיה. שטייניץ צודק – אבל גם טועה בגדול. ההפסד של הציבור עצום, אבל פשוט כבר קרה". ואכן, בשבוע האחרון כבר דיווחו העיתונים הכלכליים כי הבנקים כבר הפנימו את חלק הארי של החוב במאזן ההפסדים שלהם.

בסך-הכל, קורא מתעניין שיבחר היום ב"גלובס", "דה-מרקר" או "כלכליסט", יקבל תמונה מלאה למדי של המציאות הנוכחית, העגומה, של קונצרן אי.די.בי ושל בעל השליטה בו נוחי דנקנר. "גלובס" אוהד יותר וביקורתי פחות, "דה-מרקר" ו"כלכליסט" מקיפים ונשכניים יותר, אולם קווי המתאר של הקטסטרופה ברורים כך או כך.

המשבר ב"מעריב"

בימים רגילים ניתן היה לסכם כאן ולומר כי מול הטיפול המקצועי של שלושת הכלכלונים, בולט הטיפול החסר, המוטה והעלוב של שני המוספים הכלכליים "ממון" ("ידיעות אחרונות") ו"עסקים" ("מעריב") – ואכן, גם היום עושים שני המוספים כל שביכולתם כדי להסתיר מהקורא המתעניין את מצבו של אגד החברות הגדול ביותר בישראל. למעשה, "ממון" מתגייס ומקדיש את העמוד הראשון והפניה בשער לראיון מפרגן עם מנהל אחת החברות החשובות שבתאגיד הזה, מנכ"ל שופרסל איציק אברכהן, ולשתי ידיעות שכותרותיהן הן "אין חשש לכספי המבוטחים" ו"נוחי דנקנר מינה 'אחראית חוב'". ב"עסקים" פשוט מתעלמים מהאירוע הכלכלי החשוב של השנה ("כלל-ביטוח חברה רווחית, יציבה ובעלת הנהלה חזקה", נכתב בכותרת ידיעה של רותם סלע בעמ' 4, היחידה המזכירה את עצם קיומו של משבר באי.די.בי).

אולם זהו אינו יום רגיל. זהו יום שבו ההישגים הרגילים של העליבות וההטיה העיתונאית מתגמדים מול עוד מופע אימים של "מעריב", שנדמה שלקראת סגירתו האפשרית, ראשיו עושים כל מאמץ להוכיח שהוא, אכן, ארטיפקט בתחום העיתונות הישראלית, ולחבל בעבודתם של העיתונאים העובדים בעיתון בתנאים לא תנאים.

כך, חצי מעמוד השער של העיתון מופקע היום לטובת מתקפה מתלהמת על עיתון אחר, שאפילו אינו מתחרה עסקי של "מעריב". זו גם מתקפה עילגת, המובלת על-ידי עיתונאים, עם או בלי מרכאות, שראשיהם נוטפי חמאה אחרי תקופה ארוכה שבה רתמו את המוניטין שלהם, עם או בלי מרכאות, לשירותו של בעל הון השם ללעג את עצם הרעיון של עיתונות חופשית.

"מה האינטרס האמיתי מאחורי המתקפה של כנופיית 'דה-מרקר' על 'מעריב' ו-IDB", נכתב בכותרת על השער, המנוסחת בבריונות המעידה רק על בעליה (במקרה של עמוד השער, הוגן להניח כי מדובר בניר חפץ, העורך הראשי שהוצנח על העיתון לפני כשנה). מתחת לכותרת מתפרסמות תמצית של ארבעה מאמרים והפניה לכפולת הדעות (עורך: אליק מרגלית, שהוגן להניח כי איש לא שאל לדעתו בדבר תוכן הכפולה שעליה הוא חתום), המוקדשת כולה למתקפה על עמוס שוקן וגיא רולניק, שתמונותיהם מתנוססות במרכזה.

בכך מפקיע "מעריב", לא בפעם הראשונה ולא בפעם השנייה, מהקוראים שעוד נותרו לו את עמודי העיתון כדי לנהל מעליהם מלחמה שאינה נוגעת להם כמלוא נימה.

לא רק שהיריבות של נוחי דנקנר עם "הארץ" אינה נוגעת לקוראים, היא גם אינה נוגעת לכותבים. לבן כספית, יהודה שרוני, בן-דרור ימיני ושי גולדן אין משרות באי.די.בי, הם אינם דירקטורים או מנהלים באחת מהחברות הרבות המאוגדות תחתיה, אינם נהנים מטיסה במטוס הפרטי של התאגיד, ממשכורות המיליונים שהוא מחלק לקרובים לצלחת או מהטבות אחרות של מועדון האלפיון העליון. כספית, שרוני, ימיני וגולדן הם שכירים הנמצאים הרחק למטה בטבלת השכר של התאגיד (גם אם הרחק מעל לשכר הממוצע של הקולגות העובדים לצדם ב"מעריב") ומי שעלולים להיות מפוטרים בכל רגע, ללא מצנחי זהב או אופציות למימוש.

על רקע זה, ההתגייסות הפבלובית שלהם להגנה על האינטרסים של בעל הבית המקרטע אינה יכולה אפילו לזכות בתואר המפוקפק של עשייה לביתם. מדובר באינסטינקט שכדי להבינו דרושה השכלה רפואית, לא פסיכולוגית.

"החלילן מהמלין", מכנה שרוני את רולניק ומאשים אותו, את שוקן ואת "דה-מרקר" בשלל עבירות, כולל סחטנות, "רמיסת כללי האתיקה" וקשרים עם נאצים ("אבל כל אלו מתגמדים בהשוואה לעיסוק האובססיבי ב'מעריב'", הוא מוסיף. תחי הפרופורציה).

לפי שרוני, הבעיה החריפה ביותר של "דה-מרקר" היא "חופש העיתונות", משום שרולניק, העורך הראשי, "מטפטף את האג'נדה ואת תובנותיו בתדרוכים שוטפים של עורכיו". אם כן, מעתה אמור: ישיבות מערכת הן "תדרוכים". שרוני, המשרת במאמריו באופן בוטה ומגונה את האינטרסים של הבעלים של העיתון, אינו רשאי להטיף בנושאי חופש העיתונות. נראה שגם את דרך העבודה של מערכת עיתונאית הספיק כבר לשכוח.

"התובע, השופט והתליין" היא כותרת מאמרו של כספית. כספית טוען כי ב"הארץ" מנסים כל הכוח להביא לסגירתו של "מעריב". אתמול, בתוך סיקור שהתפרש מעמוד השער ועד לעמ' 12 ב"דה-מרקר" והוקדש למשבר באי.די.בי, הוקדשו שלושה עמודים לנעשה ב"מעריב" – אחזקה של אי.די.בי שלה חלק משמעותי בתהום הפיננסית שהתאגיד נפל אליה ("מעריב" צבר הפסדים של 300 מיליון שקל עבור דסק"ש, חברת אחזקות של אי.די.בי. ההפסד הרבעוני הכולל של אי.די.בי עומד על 1.27 מיליארד שקל). זהו נפח סיקור הנמצא בהחלט בתוך גבולות ההיגיון, לא כזה ש"אם 'הארץ' היה מעביר ל'מעריב' את כמות הנייר שהקדיש למאמץ שלו להמית את 'מעריב' היינו ניצלים כבר מזמן", כפי שכותב היום כספית.

מה עוד שכספית כנראה לא קרא אפילו את מה שנכתב ב"דה-מרקר". "מה שאי-אפשר היה למצוא בכפולת ה'שאלות ותשובות' ב'דה-מרקר' הוא אזכור העובדה הפשוטה שאת 'הארץ' מחזיק היום שלדון אדלסון, שממית את התקשורת החופשית", הוא כותב, והדברים אף מופיעים על השער וכציטוט מודגש בלב המאמר עצמו. אלא שאיתן אבריאל דווקא כתב גם כתב על כך באותה כפולה:

"'הארץ' גם הוא נהנה, בעקיפין, מהנכונות של דנקנר ואחרים להנשים את 'מעריב'. אם 'מעריב' היה נסגר, אדלסון היה עשוי לרכוש בזול את בית-הדפוס שלו מכונס נכסים, ולהפסיק להדפיס מאות אלפי עותקים מדי יום בבית-הדפוס של 'הארץ'". בהמשך גם מותח אבריאל ביקורת מרומזת על מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. האפשרות שעיתונאי יתייחס (ועוד בביקורתיות!) לבעלים של העיתון שבו הוא עובד, מעל דפי העיתון, היא כנראה מציאות בלתי נתפסת עבור בן כספית.

את החצי השני של מדור הדעות תופסים, כאמור, מאמריהם של בן-דרור ימיני ושי גולדן. גם הם מוכיחים גמישות מופלאה ביחס לעובדות, גם הם ממחזרים אותן טענות פרנואידיות, אולם כאן הדברים נקראים אחרת, כמעט מרגיעים. אצל ימיני מתקפה על "הארץ" היא נושא חוזר קבוע, והעילה הנוכחית נדמית כתירוץ בלבד; לגולדן, עד לא מזמן בעל טור ב"דה-מרקר" ומשרה ב"הארץ", זיהוי פטמותיהם של מוקדי כוח הוא הרגל נושן, ובעל הפטמה הנוכחית הוא נשא בלבד. אם כן, שגרה.

"אגרות החוב של אי.די.בי אחזקות נפלו בעד 8%", נכתב בכותרת סקירת המסחר של "דה-מרקר". נו, כנראה שגם המשקיעים לא קוראים "מעריב".

כספית באושוויץ

"עימות חזיתי בין נשיא העליון לבין שר המשפטים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "השופט גרוניס פוסל את תוכנית הדגל של השר נאמן: 'הצעת חוק בוררות חובה היא פגיעה בעצמאות המערכת", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לדיווח של נועם שרביט.

"סיכום חשאי בין נשיא העליון לשופטת הפירוקים: תפרוש מכס השיפוט בחודשים הקרובים", מדווח יובל יועז ב"גלובס" תחת הכותרת "אלשיך: 'במשך 200 ימים שותים את דמי יום-יום'". הידיעה ממותגת בלוגו "פרשת אלשיך: הסוף".

עוד ב"גלובס", עמ' 25 מוקדש לפרשה בתפר שבין משפט לתקשורת, על רקע משפט השחיתות הגדול בישראל. "הפרקליטות ביקשה להרחיב צו איסור הפרסום על פרטי עד המדינה בפרשת הולילנד", נכתב בכותרת הגג לדיווח של חן מענית, תחת הכותרת "ש"ד: 'הרדיפה התקשורתית פוגעת קשות בי ובנכדי. הנבזים האלה מרשים לעצמם הכל'". בגרון חנוק מחה עד המדינה בפני בית-המשפט על הפרסומים על אודותיו בתקשורת. "הפרקליטות התייחסה לתחקיר הצפוי בעניינו ב'כלבוטק': 'לא ניתן להשאיר את עד המדינה חשוף לדברים שיופיעו בקולו הרועם של רפי גינת'. ההחלטה תינתן עד יום רביעי", נכתב בכותרת המשנה.

"אם לא יאסור השופט את המשך הפרסומים, קיים חשש שהעדות לא תימשך, וקיים חשש שהדבר גם ירתיע בעתיד עדים מלחתום על הסכמי עד מדינה עם הפרקליטות", מדווח מענית כי כך אמרו בפרקליטות לשופט, וזה הגיב כי "ממילא באינטרנט מופיעים כל פרטיו של עד המדינה". מענית מצטט גם את העד עצמו. "דוגמה אחת לכך היא הפרסום של בן כספית בתוכנית ברדיו, שבו הוא אמר שבכלל לא הייתי בזמן השואה במחנה ריכוז כלשהו. הוא אמר שהוא אומר את זה ממקורות מוסמכים. אני יכול להגיש רשימה של יד-ושם של 61 בני משפחה שלי שהיו בשואה, כולל שם של בן משפחה שמת בזרועותי. הנבזים האלה מרשים לעצמם הכל. יש לי גם אישור שהייתי במחנה השמדה, ושמתוך 2,000 איש שהגיעו, רק 176 איש נותרו בחיים".

עוד מדווח מענית כי התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ בדרישה שיעצור את הפרומואים לתוכניתו של גינת בשל עבירה על חוק הסוב-יודיצה.

ענייני תקשורת

"יגאל סרנה בטורו על התמודדות מעמד הביניים ('ידיעות אחרונות', 31.8) מציין כי עלות טיטולים לשני תינוקות היא כ-1,000 שקל לחודש", כותב נסים יעיש, אילת, במכתב המתפרסם במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות". "ובכן, חבילת טיטולים עולה כ-70 שקל ויש בה כ-50 יחידות. בהנחה שמחליפים טיטול כל שלוש-ארבע שעות ביממה, חשבון פשוט מצביע על עלות של כ-250–300 שקל, וכפול שתיים הגענו למקסימום 600 שקל. כתבה אוהדת למחאה חברתית זה חשוב, אך גם חשוב לבדוק את 'היציאות' לפני שמפרסמים".

"לוי הציג את העימות שלו עצמו עם רהב כמפגש חזיתי בין עקרונות – הצדק מול השחיתות, האמת מול השקר, קול העם מול שופר הטייקונים", כותב מורן שריר בטור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"הארץ" על פרק בתוכנית "פנים אמיתיות" של אמנון לוי בערוץ 10, שבמהלכו רואיין היחצן רני רהב. "אבל הבחירה ברהב – לא בדיוק בחירה, אני מניח שיצחק תשובה לא הסכים להתראיין – הציגה את לוי כשווה כוחו לא של הטייקון, אלא של הסממן. כלומר, הסגנון של הטייקונים מול הסגנון של אנשי המחאה. וכך נחשפה האמת לא על רני רהב, אלא על אמנון לוי".