מי אמר שהמקום הנמוך ביותר בעולם הוא ים המלח? יש עיירת חוף אנגלית נמוכה יותר. שם על הטיילת נטפלת אשה צעירה לעוברים ושבים, מנופפת בשטרות ומתחננת שיקבלו על עצמם משימות. "עשרה פאונד אם תראי את החזה", "עשרים אם תמצא מי שיסכים להתנשק איתך דקה ברציפות". אחר–כך, בשביל עוד שטר או שניים, יציע בן–זוגה משימות רציניות יותר - למשל, קרב חזייה בחזייה במשיכות גומי, והשיא הוא בהתפלשות בחול, כשהמשתתפים מרוחים בדבש, בחרדל, בשפכים או בהכל יחד.

זהו משחק המשימות "ווּדְגָ'ה? קוּדְגָ'ה?" שרץ בטלוויזיה הבריטית ונמכר גם לערוצי השעשועים שלנו (כאן יכולים לקרוא לו "תתחרפן או תשתפן"). משחק בסיסי שמציע ריגוש אחד: תשובה לתהייה מי תפשיל את הסווטשירט ומה ירטוט מתחתיו.

בעוד הצוות הזה מטריד אנגלים בחוף קודר, צוות אחר מטריד צרפתים בשאנז אליזה ביום קודר. "אקסקיוּז מי, ווּדגָ'ה קאם טוּ ישראל פוֹר אֶ וֶוקיישן?". אחד מהצוות גילה תושייה, לבש בגד–ים ומסיכת צלילה וצעד הלוך ושוב בחזית סוכנות החופשות. ב"ווּדגָ'ה קוּדגָ'ה" היה מקבל על כך בערך עשרים פאונד. ב"השגריר", סדרת הפריים–טיים המובילה בישראל, הבחור הצוללן מסומן כעתודה של יזמות ומנהיגות וייתכן, אם ימשיך להבריק, שיזכה בפרס הגדול: לייצג את ישראל כעובד בארגון יהודי כלשהו בניו–יורק. אם יודח יקבל אינטרנט מהיר, חופשה וזכות להזדמנות שנייה כ"חביב הקהל".

"השגריר" הוא משחק מגוּיָר, משחק טלוויזיית–הישרדות שמרחיק הרבה לכת מקודמיו. סדרה שאפתנית יותר מ"מקור ההשראה" שלה, "המתמחה" של רשת אן.בי.סי. גם "השגריר" כולל בתפריט שלו את מושכי הקהל ההכרחיים: נעורים, יצרים, תחרות, בגידה, צביעות, התייפייפות, סלבריטאות, שמחת מנצחים ותוגת מודחים, וכל אלה הם תשתית להפעלה אקטיבית של הצופים ככל שהמשחק מתחמם. אבל שלא כמקורות שמהם העתיק או שאב השראה, השגריר עוטף עצמו בדגל הלאום.

זהו החידוש הגדול של שידורי "קשת", יוצרת "השגריר", שכלול יצירתי ומבהיל שעל–פיו אם טלוויזיה יכולה לייצר כוכב–זמר, למה לא לייצר מדינאי? ב"קשת" ראו את הנולד. הבינו שהיום אין די במישהי שתרים את החולצה או במישהו שיצליח לחלץ את הרפסודה התקועה, שיקפוץ מראש המנוף או שתלעס תולעים. אין די בגאון–טמבל אלוף טריוויה או בצוותי משימות ומרדפים. בואו נבנה "שגריר" אחד שיעשה את כל אלה (ובעצם, למה לא לייצר בעתיד שופטים או רופאי טלוויזיה - "רק אחד ישתתף בניתוח אמיתי, השאר יניחו את הסכין וילכו הביתה").

היומרה לייצר פרחי מדינאות והסברה לאומית באה ממניעים רחבים יותר משכלול התוכנית כשלעצמה. אחרי ארבעים שנות שלטונו של העיתון של המדינה מבקשת "קשת" להשתלט על שארית רוחנו ולהיות לטלוויזיה של המדינה. החידוש האמיתי במשחק הוא על כן הַכֲלתם של הצופים בבית כבעלי עניין. הפעם העיקר זה לא הם, המשתתפים, שמתאבקים שם בזירה בינם לבין עצמם; הפעם זה אנחנו, הצופים, אזרחי המדינה. הם בוגדים שם זה בזה למעננו. ואנו הרי זקוקים ל"טובים ביותר כדי לייצג את ישראל במלחמה על דעת הקהל העולמית", כדברי הפתיח חמור–הסבר של "השגריר".

"קשת" הולכת עד הסוף. בוראת מציאות טלוויזיונית מאופרת ונוצצת בהשוואה למציאות הממשית. על–פי הנוסחה של "קשת" אין עוד צורך במערכות המקצועיות המבוססות על הכשרה, חניכות, הקניית ידע, עבודת שטח, צבירת ניסיון וקידום הדרגתי כדי להתמודד עם האתגרים שהמציאות מזמנת. המיון, התחרות, ההדחה בעולם הממשי, שהם רק מעט מן הכלים בארגז הגדול של החיים המקצועיים, הועצמו והואדרו עד גרוטסקה, לכלל מהות וערך. "קשת" מגייסת מועמדים, כביכול מטעם המדינה, ממיינת, בוחרת, מלבישה בעור הנכון ומתעמרת בהם במשימות מביכות. שישרדו ויתחבקו או שיודחו בדמעה.

מיהם השליחים למשימה הלאומית? צעירים שיכלו אולי להצטיין בבתי–הספר לצוערים, אבל כאן הלימוד נחסך מהם ובתמורה הם חויטו עד גיחוך, נצבעו בבלונד עסקי עשוי מדי, צוידו בתיקי מסמכים ללא מסמכים, הושבו בתנוחה קפואה בטרקליני ישיבות יוקרתיים–להגזים. משתתפים שכולם עור. "סְקִין", כפי שמכנים את הציפוי העיצובי למצגי תוכנות מחשב. אבל זהו עור שאין מתחתיו בשר. כל הצוותים הללו אינם אלא הֶקבצים חלולים של שחקנים המתחרים זה בזה, נערות–קייטנה בסקין של לארה קרופט או נערים בסקין של וול סטריט. מי יעז להעיף את מהרטה האתיופית מוקדם מדי, כשהמדינה כה זקוקה לסקין האקזוטי שלה? אפילו לא ה"וועדה".

מהו השיעור שמלמד "השגריר"? שהכל אפשרי אם לובשים את העור הנכון? שהחלטות גדולות מתקבלות בסוויטות יקרות? שלא יכולה להיות דיפלומטית מבוגרת או רטוריקן נכה? שהפֶן שלָך והג'ל שלךָ קובעים את גורלכם יותר ממעשיכם?

למרות הפתיח הבומבסטי, המטרה המוכרזת ב"השגריר" איננה תיקון העולם אלא ציפויו. כאילו די בחן הנעורים כדי לחפות על המציאות הפוליטית המורכבת כל–כך. כאילו די באנגלית טובה כדי לכסות על קושי מדיני ממשי ולפטור מהתמודדות איתו. כאילו די בקסמה של רטוריקה תיכוניסטית לבסס אמיתות מול קהל ספקני. "ישראל לא לקחה שום דבר מן הפלסטינים", אמרה המתחרה עופרה והודחה. במה חטאה? היא השתמשה במלים נבובות לא פחות מאחרות. טשטשה וטייחה לא פחות מאחרים. במה גרוע הסקין המילולי שלה מזה של חבריה?

"קשת" מציעה תשובה ישראלית הולמת לדמותו של דונלד טראמפ ב"המתמחה". היא העמידה ועדה. גייסה את הסקין של יעקב פרי, מי שהיה פעם ראש שב"כ אמיתי, והשאילה את קולו ועורו לדמותו של ראש ועדת החכמים שחורצים את גורל המתחרים. כך גויסו לוועדה גם נחמן שי, דובר אמיתי לשעבר, ורינה מצליח התורמת סקין של עיתונאית. פרי האמיתי מכיר את מרתפי השב"כ ושי התנסה בחרדת חדרי המלחמה ומצליח יודעת מציאות מדינית מהי. שלושתם מודעים בעליל לפער הרחב בין המציאות לבין הבדיון, אבל הם עושים זאת במלוא הרצינות, משחקים את המשחק בכובד ראש מופרז, הרה גורל, מעניקים לשעשוע הנלעג הכרה מקצועית. בלעדיהם "השגריר" לא ייתכן.

אילו נכשלו חבריו של הצוללן ממדרכת השאנז אליזה ומכרו חבילת נופש אחת פחות משמכרה קבוצת הבנות, היה הצוללן הנועז מוטס חזרה לוועדת החקירה של פרי. וגם אילו נכשל והוטס, הוא לא היה פוגש באולם הוועידות של מלון המלך דוד בצוללנים אחרים, מן השייטת האמיתית, שנכשלו במשימתם. האמיתיים נחקרו בוודאי בחדר כעור של מתקן צבאי. פרי יכול היה לכאורה לשבת בוועדת החקירה שדנה בשאלה מדוע ירו לוחמי השייטת למוות במבוקש הפצוע בג'נין, אבל מסיבותיו שלו הוא בחר להשכיר את דמותו למשחק, לומר למתחרה הנבוכה, המבוזה: "את נאלצת להחזיר את התיק וללכת הביתה". להחזיר את התיק משמעו להתקלף מן העור ולחזור להיות סתם צעירה מוצלחת, בוודאי כשרונית, אולי מדינאית בעתיד. מה צריכים חיילי השייטת האמיתיים ללמוד מן "השגריר": לגלגל אחריות מאחד לשני, ללכלך על השלישי, העיקר שמישהו אחר יודח וייענש?

"הנה ביטוי שמטריד אותי, 'מציאוּת'. מה פה מציאותי? האם מי מכם ראה אי פעם מישהו תלוי מגומיית באנג'י ואוכל עכוזי שוורים?" שאל ג'רי סיינפלד במונולוג האיחוד ששודר לאחרונה. ועל המקרה הישראלי אין אלא להוסיף: האם ראיתם פעם מישהו שאוכל עכוזי שוורים לתפארת מדינתנו?

חנוך מרמרי הוא העורך לשעבר של "הארץ"

גיליון 54, ינואר 2005