לפני כחודש התפרסם הדו"ח השנתי של המוסד לביטוח לאומי על "ממדי העוני והאי–שוויון בהתחלקות ההכנסות במשק", או בשמו המוכר "דו"ח העוני", עם הנתונים לשנת 2003. ימים אחדים לפני הפרסום כבר החלו לטפטף ידיעות על ממצאיו הקשים, שזכו להד תקשורתי רם; בעקבות הפרסום הוצפו אמצעי התקשורת בתגובות, ונתוניו של הדו"ח, המציגים החרפה בכל מדדי העוני בישראל, הוצגו תחת כותרות שחורות ומאיימות בעמודים הראשונים של העיתונות הכתובה והאלקטרונית: "מיליון וחצי ישראלים נמצאים מתחת לקו העוני. עלייה במספר העובדים העניים" ("הארץ", 24.11); "אחד מכל ארבעה ילדים - עני" ("מעריב", 23.11); "העניים החדשים" ("ידיעות אחרונות", 23.11), וכיוצ"ב. הכותרות הפנימיות, הכתבות והטורים האישיים הביעו זעזוע ודאגה, ו"הסיפורים האנושיים" פרטו לפרוטות, תרתי משמע, את המציאות החברתית שמסתתרת מאחורי המספרים המופשטים שבדו"ח.
איור: בתיה קולטון
למרות שבצדק התלונן חגי חיטרון על הטיפול התקשורתי המתלהם והצדקני בסוגיה, וטען שמפגן החמלה הצעקני שחרר את אנשי החדשות מ"דיון ציבורי רציני" בבעיה ("הארץ", 24.11), החטיאו קטרוגיו נקודה חשובה: הסיקור בעיתונות, למרות אופיו הדמגוגי, ניסח עמדה ברורה, גם אם פשטנית, של ספק וביקורת כלפי המדיניות הכלכלית של האוצר, קדם–ההנחות הניאו–ליברליות שלה, ומה שנראה כהכפפה מאולצת והרת אסון של כלכלת ישראל למודל מיובא שאינו מתחשב בתנאים הפוליטיים שבהם זו מתפקדת. "ידיעות אחרונות" הדגיש את השפעתו ההרסנית של הקיצוץ בקצבאות למעוטי יכולת: "אתי, אם לשבעה מירושלים: עד לפני כמה חודשים התקיימתי בכבוד, אבל הקיצוץ בקצבאות הרס אותי. עכשיו אני קונה רק לחם וגבינה, ואין כסף לחימום" (23.11); "הארץ", באמצעות סיקורה המצוין של רותי סיני, פנה במודע נגד טענותיו של נתניהו שעבודה, ועוד עבודה בשכר זעום, היא הדרך למיגור העוני: "יותר ויותר ישראלים נעשים יותר ויותר עניים בשנים האחרונות - לא בגלל שהם מקבלים קצבאות... בניגוד לטענת האוצר, גם העבודה לא הצליחה לחלץ את העניים מהעוני" (24.11); ו"מעריב" תיאר את ההשחתה המוסרית והדה–הומניזציה שכופה העוני על קורבנותיו: "כדי לקנות אוכל לילדיה, ע' החליטה לגנוב... אני מגעילה את עצמי, אבל אין ברירה" ("מעריב", 23.11). את הסיקור אף ליוו תחזיות קודרות לעתיד קודר עוד יותר, שהדגישו את מה שנראה היה כסירובם של עורכי החדשות לתמוך בגרסה המרגיעה של האוצר, שלפיה עליבותם של רבים כל–כך היא תופעת לוואי הכרחית, כמעט חיובית, של תהליך "הבראה" ו"צמיחה" בלתי מורגש אמנם, אבל ממשי בהחלט, שעתיד לפקוד את כולנו אם רק נתאמץ מספיק.
עד כאן טוב ויפה. אבל זה לא מספיק. השיח החדשותי סביב דו"ח העוני נוטה להתמקד בסימפטומים של העוני, ולא בסיבות המבניות לקיומו או בכלכלה המדינית המייצרת אותו. ניתוח מסוג זה הוא מתפקידם ובתחום אחריותם של הפרשנים הכלכליים, ומקומו הטבעי במוספי הכלכלה, שאמורים לשמש אכסניה לפענוחה של המציאות הכלכלית עבור הציבור הרחב. אולם נדמה שבמוספי הכלכלה לא שמעו על זה. הידיעה על ממדי העוני בישראל הגיעה אליהם כמו שמועה רחוקה ולא אמינה, או פיסת רכילות מרושעת, ורובם בחרו פשוט להתעלם ממנה. מסתבר שלפחות בכל הנוגע לסוגיית העוני, העיתונים מקיימים בתוכם חלוקת עבודה סמויה, כמו בין שתי ידיים שאינן משגיחות זו במעשיה של זו: בעמודי החדשות מדברים על העוני ובמוספי הכלכלה מדברים על ההון; בעמודי החדשות נרעשים ומתקוממים ומתווכחים על יעילותה וצדקתה של תוכנית נתניהו, ובמוספי הכלכלה - אם שתיקה והשתקה פירושם הסכמה - פשוט תומכים בה.
ולראיה, דפדוף זהיר יותר במהדורות אותו שבוע של שלושת העיתונים הגדולים מותיר את הרושם, כי מוסף הכלכלה של "הארץ", "עסקים" היומי של "מעריב", ו"כלכלה" ו"ממון" של "ידיעות אחרונות", וכן ערוצי הכלכלה של Ynet ו–nrg, התעניינו הרבה יותר בדו"ח הרווחים של בנק הפועלים לרבעון השלישי, שהתפרסם באותו שבוע, ובהשפעתו על הונה האישי של שרי אריסון. למרות שהיה ידוע לכל שכדי לא לערבב שמחה בשמחה דחה הבנק ביומיים את פרסום הדו"ח על רווחיו האסטרונומיים, רק אחד מבין הפרשנים הכלכליים טרח לאזכר את נתוני הדו"ח ההוא בסיקור הדו"ח הזה ולקשור ביניהם (שלומי שפר, Ynet, 25.11). פרשנים אחרים שבחרו להתייחס לדו"ח, כמו אברהם טל, ניסו לרמוז בידענות שההיסטריה סביב העוני מוגזמת, הנתונים לא אמינים והתחשיבים קלוקלים. לשון החשד וההכחשה ביחס לעוני בלטה לאורך הטור כולו: הידיעות "דלפו או הודלפו" לכלי התקשורת; אין מדובר ב"זינוק" בשיעור המשפחות העניות, כפי שפורסם, אלא ב"זינוקון"; ולנתוני הדו"ח לא נעשה "אימות", ולכן "יש מקום לחשש" שהעניים לכאורה מחביאים "ירושות ופיצויי פיטורין", דירות ברחבי הארץ ("הכנסות זקופות"), שלא לדבר על גידולי גינה למכביר ("הכנסות בעין") - כולם בלתי מדווחים ("הערות לדו"ח העוני", "הארץ" 28.11). גם סבר פלוצקר, בטור שנכתב כחודש וחצי לפני פרסום הדו"ח, האשים את המשפחות העניות באחזקת מוצרי אלקטרוניקה שונים, ובכך שאינן חיות בעוני כהגדרתו המקובלת, דהיינו "מחסור כללי בכל", ולפיכך אינן עניות באמת (Ynet, 1.10). נחמיה שטרסלר נקט גישה שונה, ובמקום לפקפק בעוניים של העניים, הוקדשה פרשנותו רובה ככולה להתרפקות נוסטלגית על ימי הזוהר שלפני מלחמת ששת–הימים, אז "לא היו בישראל קצבאות להבטחת הכנסה ולא חוק שכר מינימום. רוב האזרחים יצאו בוקר בוקר לעבודה, כאשר הם סומכים על עצמם ולא על הממשלה". מי שקלקלו הכל היו "החברתיים", שבשנות השבעים הכריחו את המדינה לחלק קצבאות וגזלו מהעמלים את זכותם לרעוב בכבוד ("הארץ", 23.11). נתניהו לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר. למעשה, הפרשן הכלכלי היחיד שהתריע מראש על ממצאיו המדאיגים של הדו"ח, ואף טען כי שיטת הבדיקה הנהוגה במוסד לביטוח לאומי (המודדת עוני יחסי ולא אבסולוטי) אינה חושפת את ממדי העוני במלוא חומרתם, היה גדעון עשת (Ynet, 21.9). טורו מיום פרסום הדו"ח, "כלכלה שחורה" ב"ידיעות אחרונות", הוא דוגמה לעיתונאות כלכלית שמספקת כלים להתמודדות עם "אמיתותיו" של האוצר, ועשויה להפוך את מגזין "ממון" לרלבנטי ובעל ערך הסברי לציבור הרחב, ולא רק לבעלי הממון.
לא יהיה זה מופרך לומר, אם כן, שמזה זמן רב מוספי הכלכלה בעיתונים הגדולים מקיימים אוטונומיה חלקית ביחס למדורי החדשות, הן מבחינה תמטית והן מבחינת העמדה הננקטת. למעשה, מדיניות כזו של הפרדה עולה בקנה אחד ואף מעניקה לגיטימציה לאידיאולוגיה הכלכלית של הימין, המתחזקת הפרדה מדומה בין החברתי לכלכלי, ומייצרת שיח המנתק בין המדיניות הכלכלית לבין סוגיות חברתיות ופוליטיות: הכלכלי עוסק בתנועות, במגמות ובתנודות של שוק ההון, ובאנשים שמכוונים אותן או רוכבים על גביהן, אבל לא במי שגלי השוק מתנפצים בפרצופו מעשה יומיום. המוספים, המכוונים לאינטרסים של המגזר העסקי, לסגנון החיים שלו ולסוגיות שמעסיקות אותו, אינם טורחים לדבר על העוני אפילו כצדו האחר של העושר. מבחינתם, הדיון בקטגוריות של עושר ועוני הוא אנכרוניסטי, ולמעשה אינו מעניינם. כאשר הפרספקטיבה העיתונאית חופפת לזו של השוק, השוק הוא שקובע את תחום הדיון - והעוני מאבד את מעמדו כמושא, הופך שקוף. דוגמה טרגי–קומית, הממחישה את מעמדו האבסורדי של העוני במוסף שחזונו מתמצה במתן עצות להשקעה נבונה, היא התובנה שמסיימת כתבה אופיינית ששמה "מה לעשות עם הכסף": "דו"ח העוני שפורסם השבוע, שוב מוכיח שאלה שאינם גומרים את החודש לא יעזו לסכן את השקל האחרון שלהם בהשקעה בשוק המניות" (nrg "כלכלה", 26.11).
טל ארבל היא סטודנטית לתואר שני במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל–אביב
גיליון 54, ינואר 2005