לפני כחודש ומשהו רגשה הארץ. יום האדמה צוין ביישובים ערביים בישראל, המונים יצאו לרחובות והפגינו נגד האפליה של אזרחים ערבים במדינה, וביניהם היו גם שניים-שלושה שהניפו דגלים של חיזבאללה וכרזות עם תמונותיהם של חסן נסראללה ועימאד מורנייה.
התמונות מילאו את העמודים הראשיים בעיתונים, מהדורות החדשות בטלוויזיה נפתחו בתמונות מהשטח, ובתוכניות האקטואליה נערכו דיונים לאין קץ על מה שעובר על אזרחי המדינה הערבים, איך הם הופכים לגיס חמישי (בעצם, תמיד היו כאלה), תוקעים סכין בגבנו, משתפים פעולה עם הגדולים שבאויבינו, וכך הלאה וכך הלאה. אם היה עדיין מישהו שקם בבוקר עליז ומשוחרר לרגע מפרנויות ומתחושת מצור מחניקה, מבט חטוף בעיתונים הספיק לו כדי ליפול ברוחו ולהביט על כל ערבי ברחוב כעל רוצח בפוטנציה.
חברי-הכנסת הערבים הוזעקו לאולפנים ונדרשו להסביר שוב את הפער בין מה שמתואר כרצונם של המוני האזרחים הערבים מן השורה לחיות וליהנות מכל מה שהמדינה מציעה להם ובין הלאומנות הפלסטינית של הפוליטיקאים שלהם.
צעיר ערבי משליך אבן לעבר שוטרי מג"ב, העיר העתיקה בירושלים, 27.9.09 (צילום: פלאש 90)
כאשר ניסה ח"כ אחמד טיבי להסיט מעט את הדיון לבעיות הקיום של האזרחים הערבים בישראל, לאפליה הקשה נגדם, השתיקו אותו המראיינים בלי גינונים מיותרים. אין לנו סבלנות לשמוע פרטים כאלה, וחוץ מזה, הפרטים ממילא לא משפיעים על התמונה שאנחנו רוצים לראות. חכו, אמר טיבי, ועדת החקירה הפרלמנטרית לעניין קליטתם של ערבים בשירות הציבורי עומדת לסיים את עבודתה ולפרסם את מסקנותיה, ושם תראו על מה אנחנו מדברים. בסדר, אמרו המראיינים, נדבר כשיתפרסם הדו"ח. בינתיים תסביר לנו איך ייתכן שאזרח ישראל מניף דגל של החיזבאללה. הוויכוח גלש במהירות לחילופי צעקות.
כעבור זמן הוסיפו ראשי הציבור הערבי חטא על פשע ונסעו ללוב, ושוב הועלו על המוקד. אחד מחברי המשלחת, ראש עיריית סכנין מאזן גנאים, המזוהה עם קבוצת הכדורגל של עירו, ביקש מהמארח סיוע כספי לקבוצה, והמראיינים התקשו להסתיר את פלצותם. הוא ניסה לומר שלוב כבר אינה מוגדרת מדינת אויב, וכאשר המדינה לא עוזרת, אין לו ברירה אלא לחפש עזרה במקומות אחרים ואין לכך כל משמעות מדינית, אך השיחה יצאה מכלל שליטה.
חיכיתי בסבלנות, כדי שלא להימצא מטילה דופי מראש בעמיתי למקצוע. ואכן, אתמול פורסם הדו"ח של ועדת החקירה הפרלמנטרית, ועל פיו שש שנים לאחר שהממשלה החליטה רשמית להגדיל את שיעור הערבים העובדים בשירות המדינה ל-8%-12% (חלקם באוכלוסייה הוא כ-20%), מסתבר ששיעורם בין עובדי המדינה הוא 6% בלבד.
בכל משרדי הממשלה אין סמנכ"ל או יועץ משפטי ערבי, גם לא במשרד לענייני מיעוטים. במכון הגיאולוגי נמצא רק עובד ערבי אחד מבין 106 העובדים, ובחברת החשמל יש רק 1.3% ערבים. אפילו בכנסת שיזמה את הקמת ועדת החקירה, שיעור העובדים הערבים מגיע ל-1.36%.
הידיעה על כך פורסמה אי-שם במעמקי העיתונים. אפילו ב"הארץ", הידוע בשמאלניותו במה שנוגע ליחסי יהודים-ערבים, היא הגיעה רק לעמ' 5 בפינה, לצד ידיעה גדולה עם תמונה על הפגנות של דרוזים המוחים על גזל אדמותיהם בוואדי מילק ועל חסימת כביש 70. הכותרת כללה את תגובתה של לשכת ראש הממשלה, שעל-פיה "חלק מבעלי הקרקעות חזרו בהם מהסכמתם והקצינו את עמדותיהם". מיותר לציין שלמהדורות החדשות בטלוויזיה הדו"ח של ועדת החקירה הפרלמנטרית לא הגיע, ותוכניות האקטואליה לא שמעו עליו. תמיד יש דברים חשובים יותר.
איני יודעת אם הדובר של אחמד טיבי עשה את מלאכתו נאמנה ודחף את הסיפור כמו שצריך. אין לי מושג אם הוא הזכיר לעורכי תוכניות האקטואליה את הבטחתם לחזור לעסוק בדו"ח לכשיתפרסם. יש להניח שהוא לא עצר את נשימתו בציפייה לטלפון ולהזמנה להתראיין בהרחבה לפחות כמו הזמן והשטח שהוקדשו לסיקור הנפת הדגלים. הבעיה היא לא של אחמד טיבי.
הבעיה היא של מי שמתמסר בקלות רבה מאוד לדיבורים על עימותים והפגנות והנפת דגלים, ונעלם כאשר צריך לדבר על התשתית החברתית, האזרחית, של היחסים בין יהודים לערבים במדינה. זה לא נעים, זה מייגע, טרחני, מלא פרטים, וזה עלול גם חלילה לחייב אותנו, היהודים החושבים עצמנו לליברלים ומתקדמים עם מרכאות ובלעדיהן, לבדוק את עצמנו ואת חלקנו בתמונה הקשה.
ועל זה נאמר, להתראות בפיצוץ הבא, או בהפגנות לציון אירועי אוקטובר 2000, או לכל היותר, ביום האדמה הבא.