ב-18 בינואר 1953 דנה ממשלת ישראל בתכנים שהתפרסמו בעיתון "קול העם", בטאונה של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הממשלה לא אהבה את העמדות שהביע העיתון. היא סברה ש"קול העם" נותן גיבוי למדיניותה של ברית-המועצות ומשמש מעין גיס חמישי אידיאולוגי לתפיסותיה בישראל.
הממשלה כעסה במיוחד על שתיקתה של מק"י – אם לא הזדהותה ממש – עם מסע הרדיפות וההסתה של המשטר הסטליניסטי נגד היהודים, שהגיע לשיאו באותם ימים במשפט הרופאים. למעשה ביקשה הממשלה להתערב בתכנים שמופיעים מעל דפי "קול העם". הלך הרוח של חברי הממשלה וראשה תורגם לצו שלטוני – שר הפנים הורה על סגירת העיתון לעשרה ימים. בג"ץ, שנדרש לעניין, הודיע כי לא יתערב בהחלטת הממשלה.
Freedom of speech (צילום: AttraversoLAria, רשיון cc)
כעבור חודשיים פירסם "הארץ" ציטוט מפיו של אבא אבן, שגריר ישראל בארצות-הברית, שאמר כי במקרה שתפרוץ מלחמה בין ברית-המועצות לארצות-הברית, תעמיד ישראל לרשות ידידתה האמריקאית 200 אלף חיילים. "קול העם" ועימו "אל-איתיחאד", בטאונה של מק"י בערבית, פירסמו מאמרים שקראו לאבא אבן לצאת למלחמה לבדו ותקפו את נכונות הממשלה "לספסר בדם אזרחי המדינה".
שר הפנים סגר שוב את "קול העם" וגם את "אל-איתיחאד". כשעלה העניין לדיון בכנסת, אמר השר ביהירות שהעיתונים רשאים לפנות לבג"ץ. הם קיבלו את ההמלצה – ובג"ץ הוציא תחת ידו פסק דין מכונן שקבע מאז את יחסי העיתונות והשלטון בישראל, כשהוא מעניק לחופש הביטוי ערך גבוה שעל השלטון להתחשב בו. צו הסגירה בוטל.
כשם שלפני 57 שנה היתה האווירה במרחב הציבורי בישראל קלאוסטרופובית, כך גם היום. אז ריחף על המדינה, ועל תחושתם הסובייקטיבית של אזרחיה, האיום שהטיל הגוש הסובייטי, וכיום גורמים לכך איראן, העולם הערבי וסכנות קיומיות, אמיתיות או מדומות, אחרות.
כמו ב-1953, גם היום רוצה השלטון להתערב בתכנים שמופיעים בכלי התקשורת. חרף הזמן שחלף, חרף תמורות העתים, חרף עולם המושגים שלכאורה השתנה, חרף התפתחותן של טכנולוגיות תקשורתיות השמות לאל את יכולתו של השלטון לצנזר, או למחוק לחלוטין, מסרים עיתונאיים – פועל זה מכוחה של דינמיקה המובנית במעמדו, ובאווירה הציבורית שבה הוא משייט, כדי להגביל את חופש הביטוי.
חנוך מרמרי עמד על כך אתמול כשדן בהצעת החוק החותרת להגביל את חופש הגישה של עיתונאים למשפחות מוכות אסון. אני מבקש להוסיף על כך בהקשר ליוזמה פרלמנטרית אחרת, המבקשת לכפות בחוק על התקשורת לפרסם תגובות, ואם לא עמדה בכך – להטיל עליה קנסות.
הצעת חוק לתיקון פקודת העיתונות (מתן זכות תגובה) התש"ע–2010 היא מעשה ידיהם של חברי-הכנסת ישראל חסון (קדימה), אריה אלדד (האיחוד-הלאומי), יריב לוין (ליכוד) וציון פיניאן (ליכוד). בדברי ההסבר החסודים שלהם מצהירים הארבעה, בין השאר: "לא תמיד ראוי להתייחס לשלטון כגורם שרק מגביל את חופש העיתונות ופוגע בחירות הביטוי. הוא יכול לשמש גם גורם שיעצים חירות זו ולעתים מתעורר הצורך לפיו המדינה צריכה להגן על התקשורת מפני עצמה". כפתור ופרח. ארבעת הח"כים האבירים נחלצים להרחיב את חופש הביטוי ולהציל את התקשורת מפני מלכודות שכרתה לעצמה. לשם כך הם מציעים נוהל מפורט: מתי, איך ובאיזה היקף תפרסם התקשורת תגובה על מידע שהיא מפרסמת, ומתי, איך ובאיזה היקף יפרסם מושא הסיקור את תגובתו בדיעבד – אם היא נמנעה ממנו מלכתחילה.
במלים אחרות, את יכולת ההתערבות בתכנים המתפרסמים בתקשורת האמריקאית, שבית-המשפט העליון בארצות-הברית נזהר מלהעניק לממשל, זוממים ארבעת הח"כים הנאורים מישראל לנכס לשלטון בירושלים. ועל מה הם מסתמכים? על הנוהג הרווח באירופה.
הנה כך מנומקת הצעתם הלמדנית: "מזה שנים מתנהל במדינות רבות שיח אקדמי ופוליטי ער על היבטים שונים של התערבות חקיקתית בתחום התקשורת. ברקע כמה מהדיונים הללו עומדת שאלה מהותית: מהו, בעצם, חופש הביטוי, ויותר מכך – למי הוא שייך". הארבעה מתיימרים להצביע על רמת חופש הביטוי בצרפת, גרמניה, דנמרק והונגריה(!) כדגם התומך בהצעת החוק שלהם. אלא שזו, במידה לא קטנה, אחיזת עיניים.
אם יואילו הארבעה להציג לכנסת ולציבור הרחב תמונה יותר מלאה (הנה קישור למאמר העוסק בכך, שממנו, כך נדמה, שאבו הם, באופן סלקטיבי, את אסמכתותיהם) יתבררו שני דברים:
א. מדינות דמוקרטיות רבות, בעיקר אלו השואבות את מסורת החקיקה שלהן מבריטניה (כמו למשל ארצות-הברית), נמנעות מלכפות באמצעות החוק את זכות התגובה.
ב. המדינות הדמוקרטיות שכללי המשחק שלהן נקבעו בזיקה לתרבות הפוליטית הצרפתית, הגרמנית והספרדית אכן מעגנות בחוק את זכות התגובה, אבל אצל רובן תקפים חוקים מפורשים ונורמות קונסטיטוציוניות, המקדשים את חופש הביטוי ואת חופש העיתונות. בוודאי שזה המצב בגרמניה, צרפת, ודנמרק, שארבעת הח"כים מביאים אותם כמופת למחוקק הישראלי.
במלים אחרות, לפני שח"כים מיתממים באים לכנסת כדי להצר את צעדיה של העיתונות הישראלית בשמו של חופש העיתונות, הם מתבקשים לא להוציא דברים מהקשרם. במדינות מפותחות, לחופש הביטוי מעמד נכבד המסוגל להתחרות בערכים חשובים אחרים כמו צנעת הפרט וכבוד האדם. במדינות מפותחות, עקרונות חופש הביטוי העיתונאי מובטחים בחוק ובתרבות התקשורתית הנגזרת ממנו. בישראל, מה צר, חופש העיתונות הוא ממזר: המחוקק לא פרש עליו את כנפיו, והוא מתקיים רק בזכותה של פסיקת בית-המשפט העליון. זו אמנם מטרייה בעלת ערך, אבל היא גם חשופה לכל רוח עוועים של המחוקק והממשלה.
מי שהגה וכתב את פסק הדין בענין "קול העם" היה השופט שמעון אגרנט, לימים נשיא בית-המשפט העליון. זה לא היה מקרה. פסק הדין המהפכני התאפשר רק בזכות עולם המושגים הליברלי, הנאור, שהביא עימו אגרנט, יליד ארצות-הברית ומי שהתחנך על ברכי המסורת המשפטית האמריקאית, זו שחרתה לדורי דורות את התיקון הראשון לחוקה, הקובע את מעמדו הרם של חופש הביטוי. בישראל של ראשית שנות החמישים הגישה הזו לא היתה מובנת מאליה. היא אינה מובנת מאליה גם היום, ותעיד על כך סדרת הצעות החוק המבהילות שעלו לאחרונה בכנסת שמטרתן להגביל את חופש הביטוי בתקשורת.