ביום שלישי, 21.7.98, הופיע המקדמון ב"ידיעות אחרונות": ראיון בלעדי ומיוחד עם נחום מנבר. האיש, שרק לפני ימים ספורים נגזר דינו ל-16 שנות מאסר בעוון בגידה, התראיין לכתב גיא פלג, שהכין את הכתבה עבור המוסף "7 ימים".
הפרסום המוקדם ב"ידיעות אחרונות" חולל מהומה רבה בבית "מעריב": כיצד השיגו המתחרים את הראיון המיוחל. חצים רבים הופנו אל הכתבת המשפטית, דורית גבאי, שהיתה ידועה בקשריה הטובים עם הנפשות הפועלות בפרשת מנבר. לעורך העיתון נותרה אפשרות אחת להשיב מלחמה: לקיים ראיון עם האסיר גם מטעם "מעריב" ולפרסם אותו במוסף השבת של העיתון, המכונה "התוספת האדומה". השימוש בדרך הזאת (כפי שיוכח בהמשך) שכיח בשני העיתונים, ומתאפשר בגלל הפרשי הזמן בין סגירת המוספים לסגירת עמודי האקטואליה של ימי שישי. מוספי "7 ימים" ו"סופשבוע" מודפסים כבר בימי שלישי, ואילו התוספות האדומות (מוספי האקטואליה) מודפסות ביום חמישי. ל"מעריב" נותרו אפוא שתי יממות כדי להדביק את המתחרה.
הלחץ החל. במשרדו של אבי ריכטמן, פרקליטו ומקורבו של נחום מנבר, התקבלו הודעות רבות מעיתונאי "מעריב". עורך העיתון, יעקב ארז, השאיר הודעות לעורך-הדין שיתקשר אליו בהקדם. עורך "מוסף השבת", אבי בטלהיים, שהיה אחראי באותו שלב על השגת היעד, שוחח עם עורך-הדין ריכטמן וביקש ממנו שיסדר לכתביו ראיון עם האסיר. ריכטמן השיב בשלילה מנומסת והסביר כי הבטיח את הראיון ל"ידיעות אחרונות". "מעריב" לא ויתר.
מי שנדרש להכין את הכתבה היו דורית גבאי והכתב אורי ארזי שבא כעזר לה. ב"מעריב" הוחלט, שאם תיווכו של עו"ד ריכטמן בלתי אפשרי, יש להשתמש במתווך אחר. האח צבי מנבר נמצא ראוי.
ב-24.7, יום שישי, היה נראה כאילו עיתונאי "מעריב" אכן עמדו במשימה. בעמוד הראשי של העיתון הופיעה ההפניה ל"מוסף השבת". בשער המוסף הופיעה ההפניה: "נחום מנבר מדבר. בראיון מיוחד ל'מעריב' מדבר מנבר על השופט סטרשנוב, על עורכי-דינו זכרוני ופנינת ינאי, על פרס ונתניהו וגם על רון ארד".
הכתבה נפתחה בציטוט של מנבר: "אני עדיין בשוק, אבל אני יודע שאצא מפה מהר... לא נעשה כאן משפט צדק. זה היה משפט פוליטי... השופט סטרשנוב פשוט החליט להרשיע אותי...". דברים אלה של מנבר היו אולי דרמטיים, אך לא טריים. עיתונאי "מעריב", לאחר שבכותרות הענק וההפניות הודיעו על ה"ראיון המיוחד", נאלצו להודות מיד לאחר הפתיח הדרמטי הזה כי: "את הדברים האלה אמר בהתרגשות נחום מנבר, במהלך שיחות שהיו בינינו מהכלא, לפני שבועות אחדים".
בהמשך הכתבה הופיעה הפסקה הבאה: "על ינאי אמר השבוע מנבר ל'מעריב', באמצעות אחיו, צבי...". כאן חשף "מעריב" בפני קוראיו לראשונה את הדרך שבה רואיין מנבר כביכול. אם כי את עזרתו של צבי מנבר לא ייחסו בעיתון לכל הציטוטים. כך, למשל, כתוב בהמשך: "על הטיפול של עו"ד זכרוני בו, אמר מנבר השבוע...". כאן המקום לציין כי "ידיעות אחרונות", שפרסם את הראיון עם מנבר, לא טרח כלל לציין שהוא בוצע באמצעות התכתבות בתיווכו של עו"ד ריכטמן. קוראי "ידיעות אחרונות" נותרו עם הרושם שהשיחה התנהלה עם האסיר באופן ישיר.
בהמשך הכתבה ב"מעריב" חזרו הכתבים להשתמש בארכיון. "בשיחות אחרי הרשעתו", הם כתבו, "תהה מנבר שוב ושוב בקול רם: 'כולם סחרו... אנחנו קיבלנו מהם הזמנות, דרך מדינה שלישית'". תחת ציטוט זה (דברים שאמר מנבר לאחר ההרשעה, בערך חודש לפני מועד הראיון) הופיעה שאלה מודגשת (כפי שבדרך-כלל מופיעות שאלות הכתב בראיונות): "מי זה אנחנו?", מתחת לה הופיעה תשובת האסיר. הקורא ודאי לא שם לב כי מדובר במידע מיושן ולא ב"ראיון מיוחד", כפי שהובטח לו בכותרות. בהמשך הראיון הפסיקו הכותבים לציין מה נאמר השבוע ומה נאמר לפני חודש. הכתבה המשיכה בסגנון של שאלות ותשובות.
הבעיה בראיון שהתפרסם ב"מעריב" איננה מתמצית באופן הצגתו לציבור. השאלה המרחפת מעליו היא, האם בכלל התקיים? האם ביומיים שעברו מרגע פרסום המקדמון ב"ידיעות אחרונות" ועד לפרסום הראיון ב"מעריב", הלך צבי מנבר אל אחיו עם השאלות שהגישו לו צמד הכתבים, מסר לו אותן כדי שיענה עליהן וחזר עם תשובותיו בכתב, או בהקלטה? (שכן הדברים המיוחסים לו בראיון מובאים בתוך מרכאות). לכאורה, רק שני אנשים מסוגלים לספק תשובה מהימנה לשאלה ושניהם עונים בשלילה. הראשון הוא האסיר עצמו. נחום מנבר נענש על-ידי שירות בתי-הסוהר, בעקבות הראיון (בכתב) שהעניק ל"ידיעות אחרונות". כאסיר שיושב בכלא, היה אסור לו לדבר עם עיתונאים ללא אישור מיוחד. כעונש נמנעו ממנו לתקופת מה הביקורים ושיחות הטלפון, שקצובים לו על-פי התקנון. מבירור שערכתי בשירות בתי-הסוהר עולה, כי העונש הוטל עליו לא בגלל הפרסום ב"מעריב". דוברת השירות אמרה כי ככל הידוע לה מנבר כלל לא התראיין ל"מעריב". ביקשתי ממנה שתבדוק את הדברים עם האסיר עצמו. לאחר שעשתה זאת, מסר שירות בתי-הסוהר את התגובה הבאה: "1. לשאלתך: האם האסיר מנבר רואיין באופן אישי על-ידי 'ידיעות אחרונות': על-פי טענת האסיר מנבר, עורך-דינו העביר לו רשימת שאלות והוא ענה עליהן בכתב ותשובותיו אלה פורסמו בעיתון על-ידי הכתב גיא פלג. 2. לשאלתך: האם מנבר רואיין על-ידי דורית גבאי ואורי ארזי באמצעות אחיו: לדברי האסיר מנבר הוא לא רואיין כלל ל"מעריב", לא בתיווך אחיו ולא על-ידי כתבי העיתון".
גם אבי ריכטמן, עורך-דינו של מנבר, שולל את קיומו של הראיון ב"מעריב". "מהרגע שהופיעו הפרומואים ב'ידיעות אחרונות'", הוא אומר, "'במעריב' התחילו להשתולל. היו אלי פניות רבות, אבל הסברתי להם שהבטחתי בלעדיות. אולי הם דיברו עם אח שלו, אבל אח שלו לא דיבר איתו".
משחזורו של הכתב גיא פלג עולה התיאור הבא: לאחר שפורסם המקדמון ביום שלישי, נוצר קשר בינו ובין נחום מנבר. פלג וידא עם מנבר כי הוא מבטיח לו את הבלעדיות לראיון. מנבר הבטיח לו כי בשום פנים ואופן לא יפר אותה. לאחר שביום חמישי יצא המקדמון לראיון ב"מעריב", זוכר פלג את השיחה הבאה: "מנבר התקשר מבוהל. הוא אמר: הם עשו לי מעשה הונאה. לא דיברתי בכלל עם הכתבת. זה מעשה שפל שאין כדוגמתו וזה גרם לי נזק כבד מאוד. הוא נשבע לי שלא דיבר עם 'מעריב'".
ריכטמן: "בשלב ראשון הוא (מנבר) כעס, אחר-כך אמר שבעצם לא אכפת לו, כי אחיו הביע בדיוק את דעתו ועמדתו".
פניתי אל צבי מנבר ושאלתי אותו את השאלה הבאה: האם אכן התקיים הראיון? האם העברת את שאלות הכתבים (של "מעריב") לאחיך והאם החזרת להם את תשובותיו?
צבי מנבר: "אני לא אתן תשובה. כל אחד יבין מה שירצה להבין. אין כאן עניין ציבורי!".
ובכל אופן, האם התקיים הראיון?
יש כל מיני טכניקות של ראיון. אם אני אפילו מתרגם תנועות של מישהו, גם זה ראיון. יש כל מיני אפשרויות להבין את העניין, אפילו על-ידי עיניים. טכניקת הראיון לא חשובה, חשוב הנושא. העיתונות היא בסך-הכל כלי שרת".
המקרה הקיצוני הזה, על כל חומרותיו, ממחיש תופעה רווחת בתחרות הקשוחה שמנהלים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". העורכים והכתבים, מלבד דאגתם להביא הישגים לעיתונם, עושים הכל כדי לשבש את הישגיהם של מתחריהם. לעתים באופן מגוחך, לעתים, כפי שנוכחנו, באופן הפוגע באמינותם.
▪ ▪ ▪
המשותף לשלושת המקרים הבאים הוא שהם מבוססים על כתבות תחקיר שפורסמו ב"מעריב". שלוש הכתבות עסקו בבעיות קשות וכואבות. שתיים מהן נגעו באופן ישיר בבטיחותו ובבריאותו של הציבור. כל אחד משלושת הפרסומים השפיע לזמן מה על סדר-היום הציבורי, למרות השתדלותו הרבה של העיתון המתחרה למנוע זאת.
ביום רביעי, 22.12.95, הודיע "מעריב" על תחקיר, מאת משה זונדר, שיפורסם ב"סופשבוע" ונושאו: ליקויים בטיחותיים חמורים ב"אל על". המוסף הודפס יום לפני כן ולכן יכולים היו עורכי העיתון המתחרה לקרוא בו ולגלות ש"בחברת התעופה הלאומית של ישראל פועלים זה שנים רבות על-פי קונספציה, שישראלי-יהודי אינו מהווה איום בטחוני. בעוד שרוב חברות התעופה בעולם נוהגות לעכב המראות, אם מתברר שבבטן המטוס נמצאות מזוודות של נוסעים שלא עלו לטיסה, ב'אל על' נוטלים סיכון מחושב וממריאים. חלק מנקודות הביקורת הבטחונית של 'אל על' בשדות תעופה בחו"ל מאוישות בבודקים בטחוניים בלתי מיומנים...". כתבת התחקיר היתה גדושה בחשיפת ליקויים חמורים נוספים.
ב"ידיעות אחרונות" החליטו כי עד הפצת מוסף "מעריב" בעיתון בסוף השבוע יש לתת מענה ולהמעיט מערכו של הגילוי. ואכן, כבר למחרת התפרסמה במוסף היומי של ידיעות אחרונות, "24 שעות", כתבת-נגד על פני חמישה עמודים, מאת שלמה אברמוביץ', כתבי עזר ופרשנים. הכתבה, שכותרתה: "'אל על' על הכוונת", הציגה את החברה כמי שנפלה קורבן למשמיציה. כותרת המשנה חידדה את המסר: "בחברת 'אל על' חוששים שגל הפרסומים על צמצום מספר המאבטחים ועל ליקויים באבטחת המטוסים יתרום לירידה במספר הנוסעים הישראלים. האם הפרסומים נגד חברת התעופה הלאומית הם חלק מההיסטריה שהתעוררה בעקבות רצח ראש הממשלה? האם חברות אזרחיות שנאבקות על זכיונות האבטחה מנצלות את הפאניקה הציבורית? 'אל על': 'האבטחה שלנו היא הטובה בעולם'".
הכתבה ניסתה לסתור בכל מחיר את הממצאים של "מעריב", ש"אל על" דבקה בקונספציה שאזרח ישראלי ששירת בצבא איננו מסוכן, וכך נכתב בה: "בעקבות רצח רבין שונתה הנחת היסוד המבצעית של 'אל על', שלפיה אזרח ישראלי ששירת בצבא אינו מסוכן". בכתבה ניתנה בימה נרחבת לדוברי "אל על" שהסבירו על "השיטה שנבחנת מחדש". אלכס פישמן פרסם מסגרת שכותרתה: "מקור בטחוני בכיר: האבטחה של 'אל על' - הכי טובה שיש". פישמן הציג לאותו מקור שתי שאלות. הראשונה: "האם יש בעיה כלשהי עם איכות כוח האדם שמאייש את מערך האבטחה בחו"ל?", והמקור ענה לו: "קשקוש. זו הנבחרת הטובה ביותר שיש לנו". השאלה השנייה היתה: "האם יש בעיה עם איכות הסלקטורים בנתב"ג?", ותשובת המקור: "החבורה הזאת עוברת מערכת בקרה וסינון מהטובות שיש... אי אפשר להעלות על הדעת תרגולות יותר טובות ממה שאנחנו מבצעים". שתי השאלות לא היו תמימות. שתיהן עסקו בסוגיות שהודגשו בתחקיר של זונדר. הכוונה היתה ברורה: לפגוע עד כמה שניתן בתחקיר של "מעריב", יום לפני פרסומו.
"מעריב" פרסם באותו יום ידיעה בעמודו הראשון. הכותרת היתה: "ליקויים באבטחה ב'אל על'". המידע שהופיע ב"מעריב" עורר סערה גדולה. ב"ידיעות אחרונות" החליטו שאם לא ניתן להרוג את הסיפור, אפשר לתפוס עליו טרמפ. וכך, למחרת, שינה "ידיעות אחרונות" את הכיוון. בכותרת מובלטת בעיתון נכתב: "דרישה בעקבות הפרסום ב'ידיעות אחרונות': לבדוק את האבטחה ב'אל על'". בגוף הידיעה היה כתוב ש"ח"כ ניסים זווילי פנה אמש אל יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ אורי אור, בדרישה לכנס כבר בשבוע הקרוב דיון דחוף על הפרסום ב'ידיעות אחרונות' בדבר ליקויי אבטחה ב'אל על'". ראוי להזכיר כי בכתבה ב"ידיעות אחרונות" לא הוזכרו שום ליקויים עכשוויים. ההפך הוא הנכון. הממצאים על ליקויים עכשוויים הופיעו ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות", אם כן, לא זו בלבד שניסו לגמד את ממצאי "מעריב", אלא גם ניכסו לעצמם את גילויו.
אבל עיתונאי "מעריב", שהכירו את כללי המשחק, שמרו את ההפתעה לסוף. ביום שישי, שבו פורסמה כתבת התחקיר במוסף "סופשבוע", פורסמה בעמודי החדשות של העיתון פרשת המזוודה: כתב "מעריב" החדיר מזוודה עם פצצת דמה אל תוך מטוס מבלי שמישהו הבחין בכך. המבצע היה הבסיס היצוק שעליו נשען התחקיר של העיתון. בתחכומם, שמרו אנשי "מעריב" את פרסום הממצא המרעיש לזמן הפצת "סופשבוע". כיוון שהסיפור פורסם בעמודי החדשות, לא היתה לעיתון המתחרה תשובה מידית הולמת. ביום שישי ידו של "מעריב" היתה על העליונה. תרגיל ההסחה של "ידיעות אחרונות" נכשל.
בלית ברירה ביצעו עורכי "ידיעות אחרונות" תפנית נוספת. ביום א', בעמוד הראשון של העיתון, פרסם הכתב דני שדה ידיעה מוזרה למדי. הכותרת היתה: "צפויים עיכובים בהמראות מטוסים מנתב"ג". בגוף הידיעה צוטט דובר "אל על": "לפני כשבועיים, כאשר היה נמל התעופה לחוץ בגלל חוסר בודקי ביטחון, היו טיסות רבות של כל חברות התעופה שהמריאו עם מזוודות של נוסעים, על אף שהנוסעים עצמם לא הספיקו להעביר את כל סידורי היציאה מהארץ ונתקעו בביקורת. אחרי שהנוסעים עברו בדיקה בטחונית, אין כל חשש מהמזוודות, בין אם הנוסע נמצא במטוס ובין אם לא". הכתב ציטט בכיר בשב"כ שאמר: "נגרם נזק. המערכת תשתדל בוודאי בעתיד לסתום את הפרצות שנוצרו עקב התחקיר של 'מעריב'. ולא שיש בזה גילוי מרעיש. כי אין בכך שום גילוי מרעיש". כך אפוא נעה מטוטלת הפרסום של "ידיעות אחרונות". לא נראה שדאגת העיתון היתה נתונה לבטחון נוסעי "אל על"; יוקרתו היתה חשובה לו יותר: כשהצליח לייחס לעצמו את הסקופ של "מעריב", הוצגו אנשי "אל על" באור שלילי; כשנכשל בכך, שב ושיווה להם דימוי חיובי.
בניגוד ל"ידיעות אחרונות", נהגו ב"הארץ" באחריות ובקולגיאליות. באותו יום ראשון פורסמה בעמוד הראשון של "הארץ" ידיעה של שרון שדה: "הבדיקות ב'אל על' יוחמרו. לא ימריאו מטוסים עם מזוודות ללא בעליהן... כך הוחלט בדיון שהתקיים בסוף השבוע בין גורמי ביטחון, גורמי מודיעין ובכירים ב'אל על', בעקבות תחקיר 'מעריב' שפורסם ביום שישי על סידורי האבטחה שנוקטת 'אל על' בנמל התעופה בן-גוריון". מאמר המערכת של "הארץ" עסק אף הוא בתחקיר "מעריב". "רק תחקיר מאת משה זונדר ב'מעריב'", נכתב שם, "אילץ את 'אל על' להודות שהיתה זו מדיניות החברה לאפשר הטסת מזוודות מהארץ בלי שבעליהן זוהו. כתבי העיתון הצליחו לשגר לאירופה, ללא ליווי, מזוודה ובה מטען דמה. הוא היה עלול להיות מטען חבלה". בצד המאמר הראשי פרסם "הארץ" באותו יום מאמר בחתימת שרון שדה, שהדגיש את חשיבות התחקיר וגם בו לא נשכח הקרדיט לכתב ולעיתון. לא זו בלבד, אלא שהפרשן לענייני ביטחון של "הארץ", זאב שיף, כתב מאמר על הנושא בעיתונו ובאופן חריג פרסם מאמר דומה גם ב"מעריב".
פניתי אל כתב "ידיעות אחרונות", שלמה אברמוביץ', כדי לקבל את תגובתו. אברמוביץ' ציין כי יש לו "הרבה מה לומר בנושא", אלא שהוא חייב לקבל את אישורו של אלון שליו, עורך עיתונו. פניתי אל מערכת "ידיעות אחרונות" כדי לקבל את האישור. אחרי יומיים של המתנה אמרה לי מזכירת המערכת, כי אברמוביץ' בכלל אינו מעוניין להתראיין בנושא ולכן אישורו של שליו איננו רלבנטי.
▪ ▪ ▪
גישת "ידיעות אחרונות" בעניין התחקיר על "אל על" היתה שכלול רע של הגישה שנקט בפרסום קודם - פרשת החלב העמיד של "תנובה". לאחר שתי ידיעות מקדימות באמצע השבוע, פרסם "מעריב" ביום שישי, 1.9.95, תחקיר ענק של רונאל פישר, שגילה כי "תנובה" מחדירה סיליקון אל תוך החלב העמיד. התחקיר עורר סערה ציבורית שנמשכה שבועות מספר כשבכל יום נולדה ממנו התפתחות חדשה.
בשלב ראשון, המדיניות של "תנובה" היתה הכחשה גורפת של ממצאי התחקיר. ואילו "ידיעות אחרונות" בחר באותו שלב להתעלם כליל מהנושא. שם סברו, כנראה, שקוראיו הספורים של "העיתון של המדינה" אינם מתעניינים בשאלה אם החלב שלהם רעיל או לא.
בפועל עוררו גילויי "מעריב" המולה ציבורית גדולה. יומיים לאחר פרסום התחקיר, כבר דרשה הרשות להגנת הצרכן לפתוח בהליכים משפטיים נגד "תנובה". "מעריב" פרסם צילומים מקלטת, שבה מתועד הנעשה במפעל.
ב-4.9 הודיעה "תנובה" כי היא מורידה את החלב העמיד מהמדפים. ב"ידיעות אחרונות" ראו כי הם אינם יכולים להוסיף להתעלם לחלוטין מהפרשה ולכן החליטו לפרסם את המידע, אבל עם תוספות והסתייגויות מוזרות. כך, למשל, הדגישו שם את עמדת מנהלי תנובה שאמרו: "החלב שלנו נקי ונוכיח זאת על-ידי בדיקות בכל מעבדה בעולם". משרד הבריאות צוטט ב"ידיעות אחרונות" כמי שאומר: "בהלת שווא". ההסתייגות המעניינת יותר מפרסומי "מעריב" היתה בדיווח הבא: "מדיווחים המגיעים מהחנויות והמנהלים עולה כי הציבור לא נכנס לבהלה ולא הסתמן גל החזרים של חלב עמיד מתוצרת 'תנובה'. ב'היפרכל' הגדול בהרצליה-פיתוח, שם מתגוררת אוכלוסייה אנגלו-סאקסית בעלת תודעה צרכנית גבוהה, החזיר במשך יום אתמול רק צרכן אחד חמש קופסאות חלב עמיד. ב'היפרכל' בקניון איילון לא הוחזרה אפילו קופסה אחת". מכל הטענות הקשות של הרשות להגנת הצרכן נגד "תנובה" בחרו ב"ידיעות אחרונות" להזכיר דווקא את המשפט הבא: "ברשות להגנת הצרכן טוענים כי מינהל התרופות והמזון האמריקאי מאשר שימוש בחומר הזה, במינונים זעומים, למוצרים כמו ריבות".
לאחר הדיווח הזה הופסקו ידיעות המעקב ב"ידיעות אחרונות" למשך שבוע נוסף. עורכי העיתון מנעו מקהל הקוראים את הידיעה שוועדת הכלכלה בכנסת דנה בפרשה. הם גם לא סיפרו שמשרד הבריאות פתח בהליכים משפטיים נגד "תנובה", בעקבות הודאתם של ראשי החברה כי הם משתמשים בסיליקון תעשייתי לניקוי מערכות הייצור של החלב העמיד. גם הדרישה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית על פרשת הסיליקון היתה בעיני עורכי "ידיעות אחרונות" לא ראויה לפרסום.
ב-11.9.95, חלה ההתפתחות המכריעה בפרשה. "תנובה" הודתה במה שעד אז הכחישה נחרצות - הוספת סיליקון לחלב. מנהל המחלבה הושעה מיידית. לאחר יותר משבוע של הכחשות הודה מנכ"ל "תנובה", יצחק לנדסמן, כי החברה הוסיפה את החומר לחלב דל השומן. למעשה, זו היתה הודאה כפולה: בתקלה בריאותית ובהסתבכות בשקרים.
עורכי "ידיעות אחרונות" לא יכלו להתעלם מההתפתחות הדרמטית. בעמוד 11 של העיתון הצניעו את הידיעה על התקפלות "תנובה". כמה מפתיע: הידיעה הבליטה את תירוציהם של מנהלי "תנובה" שטענו שלא ידעו דבר על מה שהתרחש במחלבה. הידיעה גם כללה את דברי משרד הבריאות ש"חזר ואמר כי פרט לעבירה על החוק, אין סכנה בשתיית החלב, שלו הוסף הסיליקון". לשם השוואה: באותו יום פרסם "ידיעות אחרונות" בהבלטה יתרה, בעמוד 9, ידיעה על תרופת הרזיה שיש להיזהר ממנה.
למחרת הבינו כנראה גם ב"ידיעות אחרונות" ששוב אין הם רשאים להתעלם מחומרת הממצאים שנחשפו ב"מעריב". לפיכך ניסה העיתון לפרסם סקופים משל עצמו, כמו למשל: "סיליקון התגלה אתמול גם בגלידה של 'טנא נוגה'", או כעבור יומיים: "אלפי ביצי 'תנובה' שאוחסנו ברישול נפסלו למאכל אדם".\
▪ ▪ ▪
בפרשת מנות הדם של האתיופים כבר ידעו ב"ידיעות אחרונות" ששיטת ההתעלמות לא מועילה. לכן מרגע שפורסם התחקיר בעניין זה ב"מעריב" עסק בו גם העיתון המתחרה, אף כי ניסה בתחילה לגמד אותו. גם במקרה זה פורסם הסיפור במוסף "סופשבוע", גם כאן הוא שווק באמצעות ידיעות מקדימות, וגם כאן בחר העיתון המתחרה לנצל את הזמן שנותר עד הפצת התחקיר בגליון יום שישי של "מעריב" כדי להתמודד על הבכורה.
הכותרת במוסף "24 שעות" של יום חמישי היתה: "אנחנו משמידים גם מנות דם של הומוסקסואלים". כותרת המשנה היתה: "לא רק תרומות דם של אתיופים מושלכות לפח האשפה. אתמול התברר, כי מבחינתו של בנק הדם, אין הבדל בן אתיופי להומוסקסואל. האם בנק הדם ממלא את תפקידו נאמנה, או יוצר סטיגמה שלא לצורך?". בגוף הידיעה כתבה הכתבת רחל סופר: "אתמול נכתב ב'מעריב' שבנק הדם שיקר לאתיופים ולא סיפר להם שאין כל כוונה להשתמש בתרומות הדם שלהם. ד"ר אמנון בן-דוד, בשיחה אתמול, ביקש להבהיר שלא כל מנות הדם של האתיופים מושמדות, ושראשית בודקים את סוג הדם. אם מתברר שהוא דם נדיר, מקפיאים את המנה למשך חצי שנה. במקרה כזה, אם ניתן לבדוק את התורם שוב והוא בריא, משתמשים במנה".
הכתבה כללה שאלות למומחים שתשובותיהם יצרו את התחושה כי לא כצעקתה וכי הבעיה מוכרת מזמן וכמוה גם הדילמה. הכתבה גם ניסתה להעתיק את נקודת הכובד שסימן "מעריב" - מהאתיופים לאוכלוסיות אחרות - ולכן טיפלה בתרומות דם של חרדים, הומוסקסואלים, חולים ועוד. גם בסוגיה זו פתח "ידיעות אחרונות" את דפיו לרווחה להבאת גרסאותיהם של נפגעי התחקיר ב"מעריב". כך, למשל, צוטט ד"ר צבי בן-ישי, יו"ר ועדת ההיגוי העליונה לנושא האיידס וסגן מנהל בית-החולים רמב"ם: "אני לא מבין על מה המהומה. האם יותר נכון לבקש מאתיופים, שעומדים בתור לתרום דם, להסתלק מהמקום?".
בסופו של דבר, לאחר פרסום התחקיר המלא של רונאל פישר ב"מעריב", היכתה פרשת תרומות הדם של האתיופים גלים. נוסף לגילוי העיקרי (השמדת מנות דם של אתיופים), הוצגו בכתבה אמירות גזעניות ומתנשאות, דעות קדומות ויחס מזלזל כלפי בני העדה.
רונאל פישר: "בפגישה עם בכירים ב'ידיעות אחרונות', אמר לי אחד מהם שלאחר פרשת הסיליקון, 'ידיעות אחרונות' למד את הלקח והבין שהוא לא יכול להתעלם מפרשות כאלה. הקורא של 'ידיעות' צריך לדעת את אותם הדברים שהקוראים של 'מעריב' יודעים. הלקח שלמדו ב'ידיעות אחרונות' הוא שאתה לא יכול להתעלם מהעניין. הדרך היא לכתוב לצד העניין. להפוך את העניין לשלך".
פישר מודה כי במחלה הזו לוקה גם העיתון שלו. "כל אמצעי התקשורת, ללא יוצא מהכלל, חוטאים בחטא הקדום והנורא של ניסיון לא לדווח על פרשות שעיתונים אחרים חושפים. הביקורת שלי בעניין זה לא פוסחת גם על 'מעריב'. אני מציע לכל עורך של אמצעי תקשורת בישראל שילך עם הצד האמיתי ולא יערוך חשבונות מיותרים בינו לבין המתחרים שלו".
▪ ▪ ▪
בסיקור ענייני ביטחון מתחילה התחרות בין העיתונים במשוכת הצנזורה. בסוף אוגוסט פורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבתה של שוש מולא על יחידת "הגדעונים". מדובר ביחידת מסתערבים משטרתית, שקיומה היה ידוע לעיתונאים שנים רבות, אך הצנזורה מנעה מהם לפרסם עליה מידע. לאחר מאבקים ממושכים של מולא ועורכיה בצנזור, ולאחר שהיא ועורכיה הוכיחו לצנזורה כי מידע על אודות היחידה התפרסם כבר בדרכים עקיפות וכי גם יחידות המסתערבים של צה"ל נחשפו זה מכבר לציבור, השתכנע הצנזור ואיפשר למוסף לפרסם את כתבתו.
בניגוד לטיפול המקובל בסיפורים בלעדיים, ויתרו, משום מה, ב"ידיעות אחרונות" על פרסום ידיעה מקדימה באמצע השבוע. הוויתור לא מנע מ"מעריב" לדעת על הכתבה הממשמשת ובאה. כתבי המשטרה של "מעריב" התרעמו על כך שהצנזור התיר את הפרסום לכתבת המתחרה לפני שהם היו מוכנים לכך. שוב, רווח והצלה באו "למעריב" בעמודי האקטואליה של יום שישי. שוב עמדו בפני הכתבים שעות ספורות בלבד להכין כתבה שתתחרה בזו של שוש מולא.
במקרה זה לא היה מדובר בהשגת יש מאין. העובדות היו ידועות וכל שנדרש מהכתבים היה להציג לקורא את הידוע להם. שלושה כתבי משטרה בכירים ומנוסים של "מעריב" נרתמו לביצוע המשימה: יעקב גלנטי, יוסי לוי ואבי זילברברג. השלושה עשו את עבודתם ביעילות ובמהירות. הפגיעה ב"ידיעות אחרונות" היתה חדה. לא זו בלבד שהם נצמדו ל"ידיעות אחרונות" בעיתוי הפרסום, אלא ש"מעריב" פרסם ידיעת מקדמון כבר ביום חמישי.
שוש מולא: "אני עובדת על הסיפור, נפגשת עם לוחמים. עברתי על כל המקומות שבהם הוזכרה היחידה בצורות שונות. ליקטתי את כל הסיפורים. המגמה שלי היתה להראות לצנזורה שממילא כולם כבר יודעים. הכתבה עצמה היתה מורכבת ומפורטת. אחרי כל ההשקעה, אחרי כל המאבק עם המטה הארצי, הרגשתי כאילו נקטף לי משהו. זאת לא עיתונות (הכתבה ב'מעריב'; ב"ק). לא היתה עבודה שם. כל מי שראה את הכתבות, ראה שהיה שם מחטף".
יעקב גלנטי: "הסיפור על 'הגדעונים' מוכר וידוע. מזה שנים שאנחנו מבקשים לכתוב על היחידה, והצנזורה מונעת כל אפשרות, והנה בקומבינות שונות, אישרו ל'ידיעות' את הסיפור. אם תשים לב הכתבה שלנו שונה לחלוטין. הסיפורים הם שונים לחלוטין. בסך-הכל מדובר בתקלה שפתאום נתנו לסיפור לצאת ולא ידענו מה קורה. לא התקשנו להעמיד את הסיפור. שלושתנו מכירים את היחידה".
אכן, ההבדל בין הכתבות ניכר. מלבד חשיפת המבצעים הישנים וההיסטוריה של היחידה, כתבתה של שוש מולא עסקה יותר בפרטים הקטנים ובאינטריגות הפנימיות במשטרה. זו הסיבה שבכירים במשטרה מאוד לא אהבו אותה.
▪ ▪ ▪
הדרכים לטרפד את גילויי היריב אינן מצטמצמות לניצול הפרשי השעות בין הדפסת המגזינים השבועיים לבין מוספי השבת. הנה דרך מקורית אחרת: בסוף אוגוסט פרסם "ידיעות אחרונות" ראיון בלעדי עם רוני ליבוביץ', ה"אופנובנק". הראיון, כך מסתבר, נקנה בכסף.
שבוע לפני כן פרסם "מעריב" ראיון עם חיים פנחס, "שוגון", השוטר שלכד את ליבוביץ'. הראיון ב"מעריב" הציג עמדה קשוחה כלפי ה"אופנובנק". כותרת הכתבה היתה: "צוחק כל הדרך אל הבנק". מטרתה היתה ברורה: להדגיש שליבוביץ' עומד להתראיין תמורת תשלום. כותרת המשנה הבהירה את המסר: "אחרי סדרת מעשי השוד הנודעים והמתוקשרים בהיסטוריית הפשע הישראלי, יצא השבוע רוני 'האופנובנק' ליבוביץ' לחופשי. מי שמכיר את ליבוביץ' יודע כי הופעותיו בתקשורת סגורות מראש ולא בחינם...".
מי שיודע לנצל היטב את מלחמת העיתונים הם אנשי יחסי הציבור. הם יודעים להבטיח בלעדיות, אך לדאוג שלא לאבד את קוראי העיתון המתחרה. אחד המקרים הבוטים לשימוש בשיטה היה כשעירית לינור זכתה לראיונות במוספי שני העיתונים לרגל צאת ספרה החדש. הבטחת הבלעדיות ל"7 ימים" לא הועילה. בשני העיתונים היא הופיעה בשער.
העורכים מלאים בסיפורים על הפרת הבטחות לבלעדיות מצד אנשי יחסי ציבור, אך נסיים בהצגת מקרה בלתי שגרתי מלפני כחודש. ב"ידיעות אחרונות" היו בטוחים שראיון פרובוקטיבי עם דן שילון, לרגל הוצאת ספרו, נמצא בכיסם. להפתעתם התברר שעוד לפני שהספר הגיע לחנויות, התפרסמה עליו כתבה ב"סופשבוע", פרי עטו של רון מיברג. שילון, שהיה במשך שנים אחד מנושאי ביקורתו המועדפים של מיברג, הפך לפתע ליקירו. כך היה כתוב במשנה לכותרת: "באמצעות עותק שהגיע לידיו לפני חודשים ספורים, ואחרי שקרא אותו בעניין, קובע רון מיברג, בפליאה ובצער מסוימים, כי 'דן שילון - בשידור חי', ספרו האוטוביוגרפי והשערורייתי למפרע של דן שילון, הכריח אותו לשנות את דעתו המקצועית הלא חיובית על שילון: האיש, המיתוס והאימפריה". למרבה הפלא, הכתבה ב"מעריב" היתה הרבה יותר אוהדת לשילון מזו שהתפרסמה שבוע אחר-כך ב"7 ימים", תחת הכותרת הביקורתית: "נמאסנו עליו". האם יש קשר בין העובדה שעותק הספר הגיע למיברג ובין אופי הכתבה?
בכתבה הסביר מיברג: "לפני שמסר את כתב-היד להוצאת 'ידיעות אחרונות'... ביקש שילון את חוות דעתם של כמה מחבריו ומכריו הקרובים. לגיטימי. אחד מהם, לא אסגיר כאן את שמו, בחר לתת לי לקרוא את הספר לפני הדפסתו. לכן אני יכול לכתוב עליו לפני שהחלה הפצתו המסודרת". בבניין "מעריב" אומרים שהכתבה פורסמה בברכתו של דן שילון, גם אם לא היה זה הוא שמסר למיברג את כתב-היד.
אי אפשר למנוע את התחרות העזה בין שני העיתונים. הבהלה לסקופים היא אחד המנועים המרכזיים של התקשורת. הצרה היא שבמלחמה המסחרית נטרפים כללי המשחק ונפגעת האמינות המקצועית.
ברוך קרא הוא בוגר לימודי תקשורת
גיליון 17, נובמבר 1998