מעברים של עיתונאים מכלי תקשורת אחד למשנהו הם תופעה של השנים האחרונות. המוביליות הזו לא היתה מקובלת בעבר: פעם, ברוב המקרים, העיתון שבו היה עיתונאי מתחיל ככתב זוטר הוא גם העיתון שבו היה מסיים את הקריירה שלו ככתב או כעורך בכיר. התחרות בין כלי התקשורת, שהופכת עזה יותר ויותר, המעבר מחוזים קיבוציים לחוזים אישיים, והמגוון הקטן יחסית של עיתונים ארציים, גורמים ליותר ויותר עיתונאים לחשוב על שינוי מקום העבודה מסיבות כלכליות. יש גם מניעים אחרים למעבר ויש עיתונאים שעושים יותר מאשר לארוז את תכולת המגירות שלהם בעיתון בארגז, ולהעביר את הארגז לעיתון אחר. לפעמים, בעל כורחם, הופכים העיתונאים, מעצם המעבר, לנשק במאבק לא להם, מלחמה על רייטינג ועל כסף בין העיתונים, שנראית לפעמים ממש כמו התגוששות בבוץ: לא רק שאינה אלגנטית, אלא שגם אף אחד, כולל העיתונאי, לא יוצא ממנה נקי.
ארז רותם ושאול פרץ הם דוגמה למעברים רועשים במיוחד. רותם עבר מ"מעריב" ל"ידיעות אחרונות", ושאול פרץ עשה את הדרך בכיוון השני. אף אחד מהם לא אוהב במיוחד את ההשוואה לשני. פרץ מזכיר, כי בניגוד לרותם, שפוטר מ"מעריב", הוא התפטר על דעת עצמו מ"ידיעות אחרונות". רותם, בניגוד לפרץ, מאז שעזב את "מעריב", לא כתב על נושאים שקשורים למקום ההעסקה הקודם שלו. אבל נראה שבמבט לאחור, אף אחד מהם לא בטוח שהיום היה נוהג באותו אופן.
שאול פרץ היה תחקירן בכיר ב"ידיעות אחרונות" במשך חמש שנים. למעלה מארבעים כתבות תחקיר פרסם בעיתון עד תחילת 97'. המעבר שלו ל"מעריב" לא היה זוכה לתשומת לב מיוחדת, אלמלא התפרסמה ב"סופשבוע" בפברואר 97' כתבה שזכתה לכותרת "זכות הציבור לדעת", ועניינה - "כך בולמים ב'ידיעות אחרונות' תחקירים נגד בכירים ומיוחסים… שאול פרץ חושף לראשונה בפומבי את המתרחש מאחורי הקלעים של' ידיעות אחרונות'". בכתבה מספר פרץ על עשרה תחקירים שעבד עליהם, ושלטענתו לא פורסמו מסיבות שאינן ענייניות. בין התחקירים שהוזכרו - על הרב כדורי ועל "בכיר במשטרה" שחיזר אחרי תלמידת תיכון (שמו של הבכיר לא הוזכר בכתבה, אך בעקבות הפרסום קיבלה הפרשה את הכינוי "פרשת טרנר-שחל"). פרץ סיים את הכתבה במלים הבאות: "הרגשתי שנפשי נקעה מהפסילות ומהצנזורים הבלתי פוסקים. הבנתי שבעיתון כזה אני לא רוצה ולא מסוגל לעבוד. הגשתי את התפטרותי".
"ידיעות אחרונות" טענו בתגובה, ש"השיקול לפרסם או לא לפרסם כתבה הינו בסמכותו הבלעדית של עורך העיתון, ולא תמיד החלטתו יכולה להיות מקובלת על דעת כל הנוגעים בדבר. שאול פרץ לא ביקש כלל לשמוע, טרם התפטרותו, מה היו השיקולים שלא לפרסם את שתי הכתבות האחרונות שהגיש ובחר במקום זאת לנקוט לשון בלתי מקובלת כלפי הממונים עליו… לא התפלאנו לגלות, תוך זמן קצר, כי 'מעריב' ושאול פרץ מצאו את הדרך להתחברות זה עם זה". משה ורדי, אז עורך "ידיעות אחרונות", הוסיף ש"פרץ הוא בוסר מוחלט בעיתונות, והיה צורך להשגיח בשבע עיניים על פעילותו… עצם העובדה שפרץ פרש ממקום עבודתו ועוסק עתה בהשמעת דברי בלע והלשנות על המקום ממנו בא, מדברת בעד עצמה, הן לגביו, והן לגבי האכסניה הנוכחית שלו, עיתון 'מעריב'".
לא רק מתוך "ידיעות אחרונות" ביקרו את פרץ. הגישה אליו היתה כמו למרגל שחצה את הקווים ומסכן את נפשו במלחמה לא לו – המלחמה הגדולה בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב". גם ב"מעריב" לא כולם היו שלמים עם פרסום הכתבה. היא היוותה מעין שלב חדש, קפיצת מדרגה במלחמה: מעבר משימוש בכדורי גומי לשימוש באש חיה. עם זאת, רוב האנשים שהיו בסוד הבאתו ל"מעריב" לא מאמינים שהמהלך הותנה בפרסום סיפורים אפלים על המתרחש ב"ידיעות אחרונות".
פרץ מודע לטענה שמטיחים בו: אם מדובר בלכלוך נורא כל-כך שמסתיר "ידיעות אחרונות" כל השנים, מדוע הוא, שאול פרץ, שתק כל הזמן? פרץ אומר בתגובה, שפעל כשהרגיש שכבר לא נותרה לו ברירה אחרת.
שאול פרץ מסרב לדבר על האכסניה הנוכחית שלו, אבל הוא לא מכחיש: עזיבת "ידיעות אחרונות", פרסום הכתבה האמורה ב"מעריב" והתגובות שקיבל הם עדיין בבחינת פצע פתוח. "היה לי חשוב להגיד למה התפטרתי מ'ידיעות'. לא הייתי עובר ל'מעריב' סתם ככה. חשבתי שלפחות המערכת העיתונאית תגבה אותי, אולי תעשה 'פולו-אפ' על חלק מהדברים שפרסמתי באותה כתבה ב'מעריב'. במקום זה, כולם קראו לי בוגד".
אתה לא חושב שהיית נאיבי?
חשבתי שכללי המשחק הם אחרים: שאם אתה טוב במקום אחד, ייקחו אותך גם למקום אחר. היום אני מבין שנשרפתי בעולם העיתונות. אני חלוק עם עצמי: מצד אחד, אני גאה שהלכתי עד הסוף עם ההחלטה שלי, ומצד שני, יכול להיות שבאמת הייתי נאיבי.
יכול להיות שניצלו אותך, שהפכת לכלי במשחק שגדול עליך בכמה מידות?
למראית עין זה נראה ככה. אבל אני רציתי לפרסם את הכתבה לא פחות מ"מעריב", אולי אפילו יותר. לא היתה לי ברירה אלא לפרסם אותה ב"מעריב", כי רוב כלי התקשורת קשורים ל"ידיעות" באיזשהו אופן. שלא תביני לא נכון – "מעריב" היו מאוד דקדקנים לגבי הכתבה, כל מה שפרסמתי עבר בדיקה. היו דברים שעידנו. עובדה ש"ידיעות" לא תבעו דיבה.
גם אם לא הוגשה תביעת דיבה, נשאלת השאלה מה המשמעות האתית של הכתבה שפרסם פרץ? משה רונן, איש "ידיעות אחרונות", העוסק באתיקה עיתונאית, מאמין שאין בעיה אתית עם מעשהו של פרץ, שכן העיתונות מעודדת אנשים לגלות לה מידע פנימי על מעשים בלתי כשרים המתרחשים במקום עבודתם, וגילויים אלה הם נשמת אפה של העיתונות. כך גם אם המקור הוא העיתונאי עצמו. גם פרץ מצדיק בכך את עצמו: "אנחנו מדרבנים את המקורות שלנו לא לשתוק, לספר לנו על שחיתויות. במה אנחנו, העיתונאים, שונים מהם? אבל כשמישהו מאתנו מוציא את הכביסה מלוכלכת החוצה, אז הוא מלשן ובוגד. זהו מוסר כפול".
ארז רותם צמח ב"מעריב" וראה בו את ביתו, כפי ששאול פרץ ראה ב"ידיעות אחרונות" את ביתו. רותם התקדם יפה במערכת החדשות של העיתון, תפקידו הראשון היה הכתב לענייני משפט - תפקיד מכובד לעיתונאי מתחיל. אחרי חמש שנים, ברעש גדול, הוא פוטר. בפברואר 97' פנה לפרקליטת המדינה, עדנה ארבל, וביקש למסור לה מידע בפרשת מינוי היועץ המשפטי לממשלה. הוא טען כי יש בידו מידע המצביע לכאורה על כוונתו של עופר נמרודי לפעול למינויו של עורך-הדין דן אבי-יצחק, סניגורו של נמרודי בפרשת האזנות הסתר, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. רותם אף העיד במשטרה בעניין זה. על עיתוי הפיטורים קיים ויכוח: ב"מעריב" טענו כי רותם פוטר לפני שפנה לפרקליטת המדינה, וכי "במערכת 'מעריב' הובעה כבר תקופה ארוכה אי שביעות רצון מתפקודו של רותם… פיטוריו עשויים להסביר את המניע שלו להפיץ סיפורי כזב". רותם טען, בכתב-ההגנה שהגיש לבית-המשפט, שפוטר רק לאחר שפנה לפרקליטת המדינה: "לא היה לי ספק שאחרי שהייתי אצל פרקליטת המדינה, לא אוכל להמשיך להיות עובד 'מעריב'". בכתב-ההגנה ובתצהיר שהגיש לבית-הדין לעבודה הוא טוען שתאריך הפיטורים שלו הוא לאחר הפנייה לארבל, ושהיו לו שיחות עם רכז הכתבים של העיתון גם אחרי התאריך שבו טענו ב"מעריב" שכבר היה מפוטר.
ההשערה הרווחת ב"מעריב" היא ש"ידיעות אחרונות" לקח את רותם כחלק מהמאבק נגד "מעריב", והסיכום היה שהסיפור הפנימי שהיה בפיו על המו"ל שלו לא יפורסם ב"ידיעות אחרונות" דווקא, אלא בערוץ השני (כפי שבאמת קרה), ורק מאוחר יותר יפרסם "ידיעות אחרונות" כתבת המשך בעניין זה. רותם טען באוזני חבריו שהחשדות אלו מגוחכים, כמו גם הטענות ש"ידיעות אחרונות" שילמו לו בעבור חשיפת המידע שבידו. מכתב-ההגנה ומהתצהיר שהגיש ניתן לראות, שעיקר טענותיו של רותם אל "מעריב" נוגעות לאופן המגמתי שבו טיפלו שם בכתבותיו על פרשת האזנות הסתר. רותם טען שהתלבטותו החלה כבר אז, ולכן החליף את תחום הסיקור שלו והפך לכתב צבאי. אולם קו השבר היה, ככל הנראה, פרשת בר-און, ואז הגיעו ההתלבטויות לקצן. רותם הבין, כך סיפר לחבריו, שאינו יכול להיות חלק מ"מעריב". הוא שקל במשך תקופה אם לעזוב בשקט את העיתון, או להוציא החוצה את שידוע לו, ולאחר שהתייעץ עם חברים ובני משפחה, החליט להתייצב אצל פרקליטת המדינה.
ב"מעריב" אומרים היום שגם ב"ידיעות אחרונות" לא רצו את רותם במערכת החדשות. אבי לן, עורך מוסף האקטואליה היומי ב"ידיעות אחרונות", אומר שלפרשת עזיבתו של רותם את "מעריב" לא היתה השפעה על ההעסקה שלו במוסף. "יחסי האמון עם רותם נבנו במהלך העבודה. אלו הם יחסים נרכשים. אין לכך שום נגיעה לאופן עזיבתו את 'מעריב'".
"מעריב" הלכו עם רותם עד לבית-המשפט כדי למנוע ממנו לעבור ל"ידיעות אחרונות". ב"מעריב" טענו שבחוזה ההעסקה של רותם קיים סעיף המגביל אותו מלעבוד בעיתון המתחרה במשך שנה לאחר פקיעת החוזה. רותם טען כי מדובר בתביעה קטנונית. גם ב"מעריב" יש עיתונאים שחושבים שמדובר בהתנקמות בעיתונאי שירק לבאר שממנה שתה. בסופו של דבר הושגה פשרה, שלפיה לא יוכל רותם לסקר במשך חצי שנה את התחומים שעליהם כתב ב"מעריב".
פרשת פיטוריו של איתן רבין מ"הארץ" ומעברו ל"מעריב" מעוררת אף היא את תיזת שכיר-החרב. מה שאומרים על פרץ ב"ידיעות אחרונות" ועל רותם ב"מעריב", אומרים גם על איתן רבין ב"הארץ". אלא שכאן עומד מו"ל העיתון, עמוס שוקן, מאחורי התיזה. בשתי הזדמנויות הביע שוקן את דעתו, כי רבין פועל כשכיר-חרב של נמרודי: בראיון אצל רזי ברקאי ב"מה בוער" ובראיון אצל דן מרגלית ב"ערב חדש", יום לאחר שנחקר במשטרה. שוקן לברקאי: "אתה יודע כמה זה חשוב לעופר נמרודי להראות ש'הארץ' מעורב בפרשיות פליליות? אתה יודע כמה זה שווה לו? חבל שלבו לא כבד עליו שעשה את העבירות האלה שאיתן רבין נשכר כדי להטיל בנו".
רבין מוכן להגיב רק על ההאשמה הזו. השאר, הוא אומר, יתברר בבית-המשפט: "פוטרתי מ'הארץ' ב-25 בנובמבר. לאחר מכן עבדתי ב'ג'רוזלם פוסט' ולאחר מכן ב'מקור ראשון'. רק חמישה חודשים אחרי שפוטרתי מ'הארץ' התחלתי את עבודתי ב'מעריב'. אז קשה לטעון שמדובר כאן בקונספירציה". רבין הוא היום כתב לבתי-דין צבאיים ב"מעריב". זו בהחלט ירידה לעיתונאי ותיק, שהיה כתב צבאי. מבחינתו זאת הוכחה נוספת שאין מדובר כאן במזימה מתוכננת מראש: "עובדה שב'מעריב' לא רצו אותי ככתב צבאי. אם היתה כאן קונספירציה, בטח הייתי מקבל תפקיד טוב יותר ב'מעריב'".
נשאלת שוב השאלה, שהופנתה לרותם ופרץ, ומופנית על אחת כמה וכמה לרבין, שהיה עובד בכיר וותיק ב"הארץ": מדוע רק אחרי 17 שנה הוא יוצא עם טענותיו? רבין ענה לרזי ברקאי בתוכניתו בגלי-צה"ל: "רק בשנתיים האחרונות הגעתי למסקנות האלו. כשאתה במקום עבודה אתה חי בעיוורון מוחלט, אתה נאמן למקום העבודה שלך, אתה מחויב לפרנסה. אני אב לילדים, יש לי אשה שאני צריך לפרנס…".
שלא כמו המקרים הבולטים של רבין, פרץ ורותם, רוב העיתונאים מעוניינים במעבר לכלי תקשורת אחר כדי לשפר את מצבם הכלכלי. כזה הוא המעבר של ראובן שפירא, לשעבר הכתב לענייני פלילים ב"הארץ", והיום ב"מעריב". אחת השאלות הנשאלות במעבר כזה היא מה יכול העיתונאי לקחת איתו למקום העבודה החדש, ומה הוא בבחינת "סוד מקצועי" של העיתון שבו עבד. שפירא: "לי אין שום סודות עסקיים. אני מאמין שעיתונאי הוא בעל מקצוע. הוא מביא את עצמו, הוא אמנם רכש את הכל בזמן עבודתו, במקום מסוים, אבל הידע שייך לו, והמקורות שלו שייכים אך ורק לו. הקשרים והמעמד שרכשתי הם בזכות עצמי, לא בזכות העובדה שהייתי חלק מאכסניה מסוימת". המעבר של שפירא ל"מעריב" היה ענייני לחלוטין. בתקופה שלפני כן סיקר את פרשת האזנות הסתר בהרחבה ולא עשה הנחות לנמרודי. למרות זאת הוא עובד היום ב"מעריב". שפירא אומר שקודם כל החליט לעזוב את "הארץ", ורק לאחר מכן חיפש מקום עבודה אחר, והדבר נעשה בהבנה מלאה. הוא היה חתום על הסכם קיבוצי ולכן לא היה מחויב לתקופת צינון. הוא מתנגד לתקופות צינון של עיתונאים.
המעבר לכלי תקשורת אחר בעייתי הרבה יותר כשמדובר בחוזים חדשים, שרובם חוזים אישיים, המחייבים עיתונאים בתקופת צינון. כיום כמעט בכל עיתון מחייב החוזה האישי לתקופת צינון. זו נעה בין שלושה חודשים לשנה. עיתונאים רבים מוותרים על אפשרות המעבר לכלי תקשורת אחר מחשש שיהיה עליהם לשבות מעבודה במשך כמה חודשים. הרעיון שמאחורי תקופת הצינון הוא לכאורה למנוע מעבר של סודות עסקיים מעיתון לעיתון, ובעצם למנוע "בריחה" של עיתונאים לכל המרבה במחיר. עורכת-הדין מלי ורוצלבסקי, היועצת המשפטית של אגודת העיתונאים, אומרת שכיום הפסיקה בדיני העבודה מכירה בסעיף הצינון לצורך שמירה על סודות מקצועיים ובשם חופש החוזים, וזאת למרות שחופש התעסוקה נקבע בחוק. לגבי עיתונאים הפסיקה מצומצמת, ובדרך-כלל מגיעים לפשרה. כך היה גם במקרה של ארז רותם, שהגיע לפשרה עם "מעריב".
"סודות עסקיים", תקופת צינון וכל החוקים הנוקשים האלה יפים אולי לעוסקים בתעשיית היי-טק, אומרים עיתונאים בתרעומת, אבל במקצוע העיתונות, לא רק שהמשכורות נמוכות, והמעברים לשיפור המצב האישי קשים, מה שרכשת כעיתונאי - הוא שלך, ואין לו קשר לעיתון שבו עבדת. על-פי ההנחה המקובלת, מסביר משה רונן, עיתונאי לא צריך לגלות את מקורותיו, גם לא לעורך, והמשמעות היא, שהמקור שייך לעיתונאי.
במקרים רבים העיתונים אינם תומכים בגישה זו ותובעים את העיתונאים העוזבים אותם בבית-הדין לעבודה. המקרה הראשון שבו נתבע עיתונאי לעמוד בתקופת צינון היה בשנת 93'. יואב אפטוביצר, כתב לענייני חינוך ובריאות במקומון "ירושלים" של רשת "ידיעות תקשורת", קיבל הצעה לעבור לעיתון המתחרה, "כל העיר". הוא היה חתום על תקופת צינון של שלושה חודשים. אפטוביצר: "אתה צעיר ותמים, אתה כל-כך שמח שמציעים לך סוף-סוף לחתום על חוזה, שלא אכפת לך על מה אתה חותם. אחר-כך זה מתנקם בך". רשת "ידיעות תקשורת", לאחר ניסיון, שלא הצליח, לשכנע את אפטוביצר להישאר בעיתון בכל זאת, הגישה נגדו תביעה בבית-הדין לעבודה. ב"כל העיר" דווקא חתרו לפסיקה עקרונית, אבל בסופו של דבר הגיעו עורכי-הדין לפשרה, בלי להגיע לעיקרון עצמו.
כך היה גם במקרה של גלית חמי, כתבת כלכלית ב"הארץ" שביקשה לעבור ל"ידיעות אחרונות". "הארץ" טען כי חמי הגיעה לעיתון חסרת ניסיון, ובמסגרת עבודתה נחשפה למקורות מידע של העיתון. חמי, בשיתוף עם אגודת העיתונאים שהצטרפה להליך המשפטי, טענה שמדובר בפגיעה בחופש הביטוי וחופש התעסוקה. בצורה מעשית, אומרת עורכת-הדין ורוצלבסקי, רצינו שהפסיקה תקבע שמקור עובד עם עיתונאי מסוים על בסיס של קשרים אישיים, ולא עם עיתון. "זה שעיתון החליט שהמקור שלו, לא אומר שזה במציאות ככה. בפועל זה לא פרקטי". בסופו של דבר, גם במקרה של גלית חמי, השאלה העקרונית לא הוכרעה משום שהושגה פשרה שקבעה לחמי תקופת צינון מינימלית.
עורך-הדין יוסי ארנון, שייצג את אפטוביצר במשפט, אומר כי מבחינה חוקית, כל מקרה נדון לגופו ואין על כך תשובה חד-משמעית, בגלל הניגוד בין חופש העיסוק למחויבויות שמקבל העיתונאי על עצמו בחוזה שעליו הוא חותם. "קשה לעצור מישהו שעובר מעיתונות כתובה לעיתונות אלקטרונית, גם אם חתם על חוזה המחייב אותו לתקופת צינון. השאלה היא, כמה אינפורמציה של הלקוח לוקח עמו העיתונאי. העיתונאי לא יכול לקחת רכוש של מישהו ולעשות בו כרצונו, אם הוא חתום על הסכם. מצד שני, אי אפשר לחייב עיתונאי להעביר את מקורותיו למי שמחליף אותו. כמו כן, אי אפשר לפקח על עיתונאי, אם הוא משתמש או לא משתמש במקורות המידע שלו ממקום עבודתו הקודם". המצב היום, אומר ארנון, הוא נזיל, ולעיתונאי היום יש סיכוי להגיע לפשרה על צמצום תקופת הצינון.
רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת
גיליון 17, נובמבר 1998