מדינת קסרקטין

הכותרת הראשית ב"ישראל היום" והכפולה הפותחת בעיתון הנפוץ בישראל (550 אלף עותקי חינם מחולקים מגליון הבוקר) נוגעת לכמה עדכונים מחזית משאבי האנוש בצבא ההגנה לישראל. "המטכ"ל החדש", מכריזה הכותרת שמודפסת בלב שער העיתון ומפנה לכפולה הפותחת, שכולה מוקדשת למינויים החדשים במטה הכללי של הצבא.

בראש כפולת העמודים שורה של תצלומים של קצינים בכירים תחת הכותרת "קדימה, הסתער". "כל המועמדים שנשקלו הם האנשים הטובים ביותר, שעברו מסלולי פיקוד מבצעיים בכל שדרות הפיקוד, בעלי ניסיון ויכולים למלא את התפקידים על הצד הטוב ביותר", מצוטט שר הביטחון אביגדור ליברמן בסיומה של ידיעה מאת לילך שובל על סבב המינויים. "צה"ל ומדינת ישראל יכולים להתגאות שאלו הם האנשים שמפקדים על חיילי צה"ל".

יואב לימור, הפרשן הצבאי של העיתון, חתום על טור אנטי-דרמטי. "סבב המינויים החדש במטכ"ל צפוי להתקבל בטבעיות: בלי סערות מבית, בלי סערות מחוץ", הוא פותח. "ככלל, המינויים שבוצעו הם גם המתבקשים", כותב לימור בהמשך, "[...] המינויים שאושרו לא אמורים לשנות באופן דרמטי את אופיו של המטכ"ל".

אם אכן כל המינויים כל-כך מתבקשים וחסרי השפעה ממשית על אופיו של המטה הכללי בצבא, מדוע להקדיש להם את הכותרת הראשית והכפולה הפותחת? משום שהצבא הוא ערך והעומדים בראשו גיבורים (ופוטנציאל בלתי נדלה לכתבות חג).

ב"ידיעות אחרונות" מידת ההערצה לצבא נמוכה רק במעט מזו של "ישראל היום". כותרת על המינויים צמודה לראשית, לצד תמצית מאמר מאת יוסי יהושוע על עתידו של אביב כוכבי כרמטכ"ל הבא וכותרת נוספת, "צבעונית" ("האם כוכבי יהיה הרמטכ"ל הצמחוני הראשון?"). כל עמוד 2 של גליון יום שישי ב"ידיעות אחרונות", השווה בגודלו לכפולה הפותחת של "ישראל היום", מוקדש לכוכבי ("כוכבי עולה"), שמונה כעת לסגן הרמטכ"ל, וליתר המינויים החדשים.

פרט שמוזכר כמעט באגביות בידיעה של שובל ב"ישראל היום" ותופס חלק מהידיעה של יהושוע ב"ידיעות אחרונות" הופך למוקד תשומת הלב של עמוס הראל, החתום על טור המתפרסם בעמוד 14 (!) של "הארץ", תחת הכותרת "מינוי כוכבי: מכה מקדימה של ליברמן ואיזנקוט לפני דו"ח מבקר המדינה".

לפי הראל, פרסום ההודעה על מינויו של כוכבי לתפקיד סגן הרמטכ"ל כעת הוא "אצבע בעין" למבקר המדינה, שעומד לפרסם דו"ח על מבצע "צוק איתן" ובו ביקורת על תפקודו של אגף המודיעין בראשות האלוף כוכבי. "בזמן שאתה מתמהמה יותר משנתיים בגיבוש הדו"ח הסופי על המערכה בעזה", מתמלל הראל את המסר ששיגרו ליברמן ואיזנקוט למבקר המדינה, "צה"ל כבר הפיק את הלקחים הדרושים לדעתו ונערך למלחמה הבאה. בעינינו, טענותיך נגד כוכבי אינן מבוססות – וגם בשל כך אנחנו מקדימים תרופה למכה ומזרזים את ההודעה על מינויו".

נסים ונפלאות

הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מוקדשות לבחירות לנשיאות ארצות-הברית, שיתקיימו ביום שלישי הקרוב. בשער "ידיעות אחרונות" מוצגת ארצות-הברית כמדינה "קרועה ומשוסעת". הכותרת "מחלקים את אמריקה" מפנה לצמד ידיעות חדשותיות ומבחר טורים במוספי העיתון.

בעמוד 3 כותבת אורלי אזולאי, ככל הנראה העיתונאית הישראלית שדיווחיה הם הנוחים ביותר לקלינטון, כי במטה המועמדת הדמוקרטית "מעודדים מעט מהסקרים" האחרונים, שלפיהם קלינטון התאוששה מהחלטת ראש ה-FBI לפתוח מחדש בבדיקת פרשת האימיילים. יחד עם זאת, אזולאי מציינת כי יתרונה של קלינטון שברירי.

"קרקס אמריקאי" היא הכותרת הראשית של "מעריב", המתנוססת מעל תצלומיהם של שני המועמדים, קלינטון ודונלד טראמפ. שמואל רוזנר מדווח בכפולה העשירית של העיתון על רשמיו מעצרת בחירות שערך טראמפ בפלורידה. "זה היה אירוע נלהב, אופטימי", הוא כותב. רוזנר מתרשם שבקהל האוהדים של טראמפ יש אנשים טובים, אדיבים, אך גם הם עלולים להפוך בין רגע לקהל מוסת שמגדף את התקשורת על-פי הוראותיו של מנהיגם.

גם שליח "ישראל היום" לארצות-הברית, עורך חדשות החוץ של העיתון ומי שמסומן להיכנס בעתיד לתפקיד העורך הראשי, בועז ביסמוט, היה השבוע בעצרת של טראמפ בפלורידה. אתמול אפילו הפכה אבחנה שלו, שלפיה לעצרת הגיעו שחורים, היספנים ונשים, לכותרת הראשית של העיתון. הבוקר האבחנה מוצאת את מקומה בשולי כתבה מאת ביסמוט המתפרסמת במוסף "ישראל השבוע" ומסכמת את מצב הבחירות עד כה (אמ;לק: הכל אפשרי).

לכתבה במוסף "ישראל השבוע" נלווה תצלום של ביסמוט בעצרת בפלורידה, אותו תצלום שהתפרסם אתמול בעמודי החדשות של "ישראל היום". אולי לא רצו במערכת העיתון למנוע ממי שפספס במקרה את גליון החינם של יום אתמול ליהנות מהתצלום של ביסמוט. בכל זאת, יצא תצלום יפה. מי שבמקרה פספס את שני הגליונות עם התצלום, זה של אתמול כמו גם זה של הבוקר, מוזמן לגלוש כעת לעמוד המרכז עבורו את כל צילומי ביסמוט ב"ישראל היום" מאז שהחל העיתון לצאת לאור.

הידיעה המרכזית במדור ה"יהדות" של "ישראל היום" נושאת את הכותרת "המקובלים הבטיחו לטראמפ: 'אתה הנשיא הבא'". יהודה שלזינגר מדווח כי "הרב רוני הכהן מגן-יבנה, שניבא בעבר שגלעד ארדן יכבוש את המקום הראשון בפריימריז של הליכוד, שדוד ביטן יתברג במקום ה-16 ושיוסי בכר ינצח בבחירות לראשות עיריית בת-ים בפער קטן", תחזיות שכולן התגשמו, ניבא כעת כי טראמפ ייבחר לנשיא ארצות-הברית.

שלזינגר אינו מזכיר תחזיות של הרב רוני הכהן מגן-יבנה שלא התממשו. אולי לא היו כאלה. מכל מקום, הכהן מצוטט בידיעה כמי שאמר כי "בליל שבת אני מקבל מסרים בחלומות וכבר לפני כמה חודשים קיבלתי מסר שטראמפ יהיה הנשיא הבא. ראיתי את הדמות שלו ולא ידעתי אפילו מי זה. רק אחר-כך גיליתי מי הוא. בחלום ראיתי אותו כמנצח של הבחירות האלה. גם כשאמרו לי שהוא ירד בסקרים לא הייתי מודאג. יש איתו נסים ונפלאות. דברים שהם נגד הטבע, המפלגה שלו לא רצתה אותו, היו בעיות איתו. הוא נופל וקם. כתבתי לו מכתב שבנבואה ראיתי שהוא יהיה הנשיא. הוא מנהיג מאוד ענייני, קשוח. זה לא משנה. הוא יהיה הנשיא הבא, נקודה".

במוסף "כלכליסט" שראה אתמול אור התפרסם ראיון שערך אורי פסובסקי עם יאניס ורופקיס, שר האוצר לשעבר של יוון, שמזהיר כי הילרי קלינטון צפויה להתחיל עוד מלחמה אם תיבחר לנשיאה, אולם טראמפ הוא פשיסט. "הביקורת שלי נגד הממסד", אומר ורופקיס, " היא שהוא חותר תחת עצמו באופן קדחתני, וכך יוצר מרחב לעלייתם של הדונלד טראמפים, המארין לה-פניות והוויקטור אורבנים (ר"מ הונגריה; א.פ), של העולם".

בהמשך טוען ורופקיס כי ההתנגשות בין המנהיגים הפשיסטים והגזעניים לבין הממסד היא "אמיתית ומזויפת באותו זמן", משום ששניהם "מזינים זה את זה" ו"מחזקים זה את זה". "בסופו של דבר", הוא קובע, "הם שותפים שלא במתכוון".

הכיסוי הנרחב ביותר לבחירות בארצות-הברית מופיע הבוקר בעמודי החדשות של "הארץ". "96 שעות לפני ההכרעה", כותב חמי שלו בטורו, "אנחנו עומדים בפני סכנה ממשית שטראמפ ייבחר כנשיא". לדבריו, זהו מצב "בלתי נתפס". בין היתר מזכיר שלו את התקשורת האמריקאית ככלי עזר לקמפיין של טראמפ.

אף שרוב המאמרים ביקורתיים כלפי טראמפ, כותב שלו, הדיווחים החדשותיים השוטפים משפיעים בהרבה על עיצוב השקפת העולם של הציבור, ואלה דווקא מסייעים למועמד הרפובליקני. "כשם שהכיסוי החדשותי ברוב אמצעי התקשורת בישראל, רווי הדיווחים הבטחוניים אם לא הלאומניים, משרת בעיקר את הימין, כך רשתות החדשות והטלוויזיה בארה"ב, תאווי הסנסציה והרייטינג, הפכו לסוללי הדרך העיקריים של טראמפ, אם חס וחלילה יזכה, לבית הלבן".

"איפה הנטר ס' תומפסון כשצריך אותו", תוהה רון מיברג בטורו שבפתח מוסף "מעריב". "[...] בכל תקופת הבחירות האינסופית הזאת לא קראתי ולו טקסט אחד שגירד את קרסולי תומפסון". בהמשך הטור קובע מיברג כי התקשורת האמריקאית "החמיצה לחלוטין את עומקה של תופעת טראמפ".

קרבות רחוב חמים

הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת ליחסים בין הרשות השופטת והמבצעת. "עימות חריף על מינוי שופטים לעליון: נאור מקפיאה את המגעים עם שקד", נכתב מעל דיווח מאת שרון פולבר ויהונתן ליס. לפי דיווחם, נשיאת בית-המשפט העליון שיגרה אתמול מכתב שבו הודיעה על הקפאת המגעים למינוי ארבעה שופטים חדשים לעליון. בלשכת השרה, לעומת זאת, הבהירו כי הוועדה למינוי שופטים תמשיך בעבודה כרגיל.

מוקד המחלוקת בין נאור לשקד בהצעת חוק פרטית של ח"כ רוברט אילטוב להחלשת מעמדם של השופטים בוועדת המינויים. לפי ההצעה, די יהיה ברוב רגיל של חמישה מתוך תשעה חברי הוועדה כדי לבחור שופט. בכך יתאפשר לחברי הוועדה למנות שופטים חדשים בלי תלות בקולותיהם של שלושת השופטים המכהנים שחברים בה. למרות שהצעת החוק פרטית, כתבה נאור לשקד, לא הסתייגת ממנה. בשלב זה שיבצה נשיאת העליון במכתבה את הביטוי שהפך לכותרת ודימתה את הנחת הצעת החוק ל"הצבת אקדח על השולחן".

המסר של נאור לשקד, כותב עידו באום בטור פרשנות נלווה, "חריף ואינו אופייני". לפי באום, "האמת על המשילות ועל האקטיביזם של בית-המשפט העליון הפוכה לחלוטין מכל מה שמציירים שקד ועמיתיה לדרך. [...] השופטים כבר מזמן לא עשויים מעור אידיאולוגי אחד. ספק אם אי פעם היו כך. מספרם של השופטים שניתן אולי לטעון שהם אקטיביסטים באמת הוא זעום. מספרן של ההחלטות ה'אקטיביסטיות' של העליון הולך ופוחת".

גם הפרשן הפוליטי של העיתון, יוסי ורטר, מקדיש חלק מטורו השבועי לעימות בין נאור לשקד. "האקדח של שקד ממילא ריק מכדורים. הצעת החוק של אילטוב נולדה מתה. אין לה רוב בכנסת", מנחם ורטר את קוראיו בני-האור. "[...] שקד, שהיא פוליטיקאית מיומנת, יודעת זאת. ועדיין היא בחרה לאותת לנשיאה נאור ולחבריה בעליון שהמהלך המדובר מוצא חן בעיניה. [...] מדוע עשתה זאת? התשובה טמונה, אולי, בחזיתות אחרות. סוגיית עמונה, למשל, המונחת לפתחה של נאור. על שקד ויו"ר מפלגתה, נפתלי בנט, מופעל מכבש לחצים מהימין האידיאלוגי והמתנחלי 'לעשות משהו', להציל את המאחז הבלתי חוקי, אם לא במסלול הפרלמנטרי, אזי במשפטי".

העימות המשפטי זוכה לתשומת לב נרחבת גם ביתר עיתוני הבוקר.

ב"ישראל היום", שאחד מעקרונותיו המוצהרים הוא "לשמור על שלטון החוק" ושהשרה שקד אינה נמנית על חביביו, לא תופסים צד. הסיקור מאוזן, ניטרלי, סתמי כמו הסיקור של העיתון ברוב הסוגיות שאינן קשורות ישירות לאינטרסים של ראש הממשלה נתניהו ובני משפחתו.

בתחתית הכפולה השנייה, אחרי ידיעה מסכמת על המשבר, מתפרסמים שני מאמרים. בעד ונגד. "גם לרוב יש זכויות", קובע חיים שיין, "ואי-אפשר לשעבד אותן לאקטיביזם של מיעוט". שיין מבקר את הניסיון של בית-המשפט העליון להעביר לאורך השנים את מדינת ישראל תהליך של משפטיזציה, ומבקר את סגנונה של נאור. "גם ויכוח חריף ככל שיהיה לא מצדיק שימוש של נשיאת בית-המשפט העליון במינוחים מתוך קרבות רחוב חמים", הוא כותב.

לצד המאמר של שיין מתפרסמת דעתו של מרדכי גילת. מבחינתו, לא רק שהצעת החוק שהגיש אילטוב היא "אקדח על השולחן", אילטוב עצמו הוא "האקדוחן" של השרה שקד, ובאמצעותו השרה "שלפה והצמידה את האקדח לרקתם של שלושת נציגי העליון בוועדה למינוי שופטים" ואיימה עליהם להתיישר לעמדתה או להפסיד את השפעתם בעתיד. במוסף "ישראל השבוע" מרחיב גילת ומוסיף ביקורת רבה, ובלשון חריפה, על השרה שקד.

"ידיעות אחרונות", הנוטה חסד לשרת המשפטים שקד ופחות למערכת המשפט, מקדיש לעימות הנוכחי את כל הכפולה השנייה (גרסת הסדינים). "בשורה התחתונה שתיהן מבינות היטב שיהיו חייבות להתפשר", כותבת טובה צימוקי בטור המתפרסם מעל תזכורת כי היא זו שחשפה את המחלוקת על זהות השופטים הבאים. לדעתה, נאור הפגינה במכתבה "היסטריה מוקדמת ומוגזמת".

בטור נפרד טוען בן-דרור ימיני כי נאור "נקטה צעד שכל כולו הפרה חמורה של עקרון הפרדת הרשויות", כששלחה את מכתבה לשקד. לדבריו, אם הצעת החוק של אילטוב היא אקדח על השולחן, המכתב של נאור לשקד הוא "תותח על שולחן הכנסת".

משלוח יד

זאב קליין, חזי שטרנליכט ואיציק סבן מדווחים ב"ישראל היום" שהפיקוח על הבנקים בבנק ישראל עשוי לדרוש מבנק הפועלים לבטל את ההסכם שנחתם עם עובדת הבנק שהאשימה את המנכ"ל לשעבר ציון קינן בהטרדה מינית, הסכם המכונה ב"ישראל היום" פעם אחר פעם "הסכם השתקה". ייתכן, מוסיפים השלושה בידיעה, כי הפיקוח יאלץ להחזיר את כספי הפיצויים המוגדלים שאושרו למתלוננת ושולמו לה – 4 מיליון שקל (שקיבלה בנימוק שעבדה במדינה שבה קור מקפיא וללא קהילה תומכת).

עיתונאי "גלובס" שי ניב, שהכריז השבוע על קבלת פנים בוערת לשלדון אדלסון, אם אכן ינסה לרכוש את השליטה בעיתון הכלכלי, פותח את טורו ב"גלובס" בבנקים הישראלים, ששולטים בחלקים נרחבים מהשוק הישראלי באמצעות השליטה בחובותיהם.

"ככל שהתקשורת חלשה יותר כלכלית, הביקורת שלה על הבנקים רפה יותר", כותב ניב. "חשיפת מערכת 'עובדה' השבוע על תשלום המיליונים מצד בנק הפועלים לעובדת שהאשימה את המנכ"ל לשעבר ציון קינן בתקיפה מינית, למשל, היא אירוע נדיר למדי. התקשורת ובעלי ההחזקות בתקשורת זקוקים לאשראי, למחיקת חובות ולעתים להתעלמות מחובות, ויש מי שגובה את המחיר".

"גלובס", זה המקום להזכיר, נשלט בשנים האחרונות על-ידי אחד מבעלי החוב הגדולים ביותר במדינה, איש העסקים אליעזר פישמן. לאחרונה החליטו הבנקים שאינם יכולים עוד לגלגל את חובות המיליארדים של פישמן, והגיע הזמן לגבות. בדרך ביקש בנק לאומי מבית-המשפט לממש את השיעבודים שיש לו על מניות פישמן בחברה ששולטת בעיתון.

"המעורבות של הבנקים בתקשורת לא בוטה ושקופה כמו זו של ראש הממשלה נתניהו וחייליו הנאמנים", מוסיף שי בטורו. "היא בעיקר מתוחכמת יותר. פה חסות, שם תוכן שיווקי, ואם לא יזכירו לנו את החוב גם אנחנו לא נזכיר אותו. כשהמצב מידרדר ובעל המדיה מאבד את השליטה, הבנק ששולט בחוב ידאג לשלוט בתנאי המכירה ובעיקר בזהות הרוכש, שכבר ידאג בעתיד למנת ליטופים ולאייטמים מפרגנים".

יהודה שרוני, שבעבר כיהן כפרשן כלכלי בכיר בכלי תקשורת החייב עשרות מיליוני שקלים לבנק הפועלים, מתייחס הבוקר בקצרה לפרשת קינן החדשה בטורו שב"מעריב". נשיא בית-הדין הארצי לעבודה לשעבר סטיב אדלר, מזכיר שרוני, מונה כבורר ודחה את התלונה של העובדת. "מדוע בכל זאת התפוצץ הסיפור בעיתוי הנוכחי?", שואל שרוני, "ככל הנראה למישהו המקורב מאוד למתלוננת היה אינטרס להציף את האירוע במסגרת מסע נקמנות נגד קינן". שרוני אינו נוקב בשמו של האדם שאליו הוא רומז.

שרוני גוזר מסקנות מפרשת קינן, לשני הצדדים. מצד אחד, הוא כותב, "מי שנקלע אפילו למקום הנידח בעולם, חייב לחשוב פעם, פעמיים ועשר פעמים לפני משלוח יד". מנגד, מוסיף שרוני, "רצוי שהנשים המוטרדות יתלוננו בזמן אמת". לדבריו, "כשלאחר תשלום הכסף חוזרים להתלונן זה נשמע ציני ובעייתי לא פחות מעצם ההטרדה".

"הפרקטיקה של הטרדה מינית", כותבת צפי סער במדורה שבמוסף "גלריה" של "הארץ", "היא לא רק תוצר של חרמנות גברית, היא גם כלי רב-עוצמה שנועד להשאיר את הדברים על כנם, את הסדר על מקומו. הגברים למעלה, ליד ההגה, והנשים אי שם למטה. פירוק הסדר הזה הוא משימה חשובה לחברה, ואולי גם הסיבה בגינה קשה כל-כך לחסל את התופעה הזאת. כי אף על-פי שגברים כבר לא יכולים להגיד 'לא ידעתי שאסור' – היא ממשיכה להתקיים".

עד שזה ייגמר

בן כספית פותח את טורו ב"מעריב" בסיפור נוסף על התפרצות זעם של רעיית ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו (התביעה שהגישה נגדו בשנת 2008 על סיפור קודם שפרסם ב"מעריב", אגב, עודנה מתנהלת).

לפי כספית, ביום ראשון שעבר חגג ראש הממשלה בנימין נתניהו את יום הולדתו באירוע שכלל בין היתר את שלומית ברנע-פרגו, היועצת המשפטית במשרדו. "כשבני הזוג נתניהו הגיעו", כותב כספית, "הבחינה בה רעיית ראש הממשלה הגברת נתניהו, והתבייתה עליה 'כמו טיל מונחה', בלשונו של אחד הנוכחים. היא ניגשה ליועצת המשפטית של המשרד והתנפלה עליה בגערות רמות, ארוכות ומפורטות, לעיני כל". לפי עיתונאי "מעריב", קצפה של נתניהו יצא על ברנע-פרגו בשל חוסר נכונותה לאשר לה הוצאות שונות או ליווי צמוד של צלמי לשכת העיתונות הממשלתית.

"אחד מעדי הראייה סיפר ל'מעריב' השבוע", מוסיף כספית, "שאף אחד לא ניסה להרגיע את הגברת נתניהו או להרחיק אותה מהמקום. כולם פשוט התרכזו בעניינים אחרים ובנקודות דמיוניות בחלל, עד שזה ייגמר".

בסיום הפרק על שרה נתניהו בטור, אחרי שכספית תוהה כיצד קרה שהסיפור הזה, שהתרחש מול עדים רבים, לא יצא החוצה במשך קרוב לשבועיים, מעניק "מעריב" את זכות התגובה למשפחת נתניהו: "בן כספית רודף את רעיית ראש הממשלה באופן זדוני ואובססיבי כבר מעל 20 שנה. מיותר לציין שכל תיאור של כספית לגבי מקרה כלשהו, הנוגע לשרה או לבנימין נתניהו, הינו מעוות מן היסוד על-ידי השנאה הבלתי נלאית שלו לראש הממשלה ולרעייתו".

ידיעה בדבר צעקותיה של שרה נתניהו על היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה מתפרסמת גם בתחתית עמוד 6 של "ידיעות אחרונות", בחתימת איתמר אייכנר. בנוסף מציין אייכנר כי באותו האירוע גערה נתניהו בשרה גילה גמליאל כשזו התקרבה לראש הממשלה, משום שחשבה שבכוונתה לשבת בכיסאות ששמרה לבניה, יאיר ואבנר. "הילדים שלי יושבים כאן", אמרה נתניהו לגמליאל, שהשיבה שלא התכוונה לשבת במקומם. "בסופו של דבר", כותב אייכנר, "יאיר ואבנר כלל לא השתמשו בכיסאות האלה".

בשונה מ"מעריב", ב"ידיעות אחרונות" לא מתפרסמת תגובת בני הזוג נתניהו. במקום זאת נכתב כי "לשכת ראש הממשלה סירבה למסור תגובה עניינית לידיעה".

"גורמי שמאל, קומוניסטים ממש"

בכל עיתוני הבוקר למעט "הארץ" מדווח על הצעה שעלתה אמש בישיבה הראשונה של הצוות המשותף לבחינת עתיד השידור הציבורי: לבטל הן את תאגיד השידור והן את הרשות.

ב"ישראל היום" מדווחים מאיה כהן, מתי טוכפלד וחזי שטרנליכט כי היה זה ראש אגף התקציבים באוצר, אמיר לוי, מנציגי השר משה כחלון, שהעלה הצעה לסגור את ערוץ 1, בדומה להצעה שנדונה על-ידי לוי כבר בשנת 2003, כשבראש משרד האוצר ישב בנימין נתניהו. "הנוכחים בדיון לא שללו את ההצעה על הסף", מדווחים כהן, טוכפלד ושטרנליכט, ומוסיפים כי "מקורביו של כחלון הבהירו כי לוי הציע את ההצעה שלא על דעתו של כחלון". בהמשך מובהר כי לוי הציע לסגור את הטלוויזיה הישראלית אך להשאיר על כנו את הרדיו, שנחשב כלכלי יותר.

ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מדווחים על ההצעה, בחילוף תפקידים. במקום שנציגו של כחלון יציע לסגור את השידור הציבורי בישראל, נתניהו מוביל את המהלך.

"לקראת סוף הפגישה", מדווחים ב"ידיעות אחרונות" יובל קרני, איתמר אייכנר ועמיחי אתאלי, "הצטרף במפתיע ראש הממשלה, שהתעניין בפרטי הדיון". השלושה נסמכים על גורם המעורה בפרטים, שאמר כי בשלב זה אנשי האוצר ביטלו את התוכנית לשיקום רשות השידור מסיבות כלכליות, ואז ראש הממשלה פנה אל לוי ואמר: "מה דעתכם על ההצעה שקידמנו בשנת 2003?".

"לוי המופתע", נכתב בהמשך הדיווח, "השיב: 'שר האוצר לא מכיר הצעה או תוכנית כזו, ולכן אנחנו לא יכולים לדון בכך ולקבל החלטות'". גם מנכ"ל משרד האוצר, כך מדווח, לא התלהב מהרעיון של נתניהו, והסביר כי ההצעה מ-2003 אינה רלבנטית במציאות שבה יש כבר תאגיד נוסף עם מאות עובדים המחכה לעלות לאוויר.

בעיתון "גלובס" שחולק אמש למנויים התפרסמו ממצאי סקר דעת קהל שערך מכון סמית, ולפיו 61% מהציבור בישראל אינו מתעניין בעתיד השידור הציבורי. סגן עורך העיתון, אלי ציפורי, שבשבועות האחרונים הבהיר פעם אחר פעם כי אין כלל צורך בשידור ציבורי, התייחס בטורו לממצאי הסקר וטען כי "העובדה שהסיקור התקשורתי [של תאגיד השידור] התנפח לממדים כאלה עצומים היא לא בגלל שמתבצעת 'התנקשות' בדמוקרטיה, כפי שאחד מאנשי החונטה הגדיר זאת (והתכוון אולי להשוות להתנקשות ברבין) ולא בגלל שיש לתאגיד או לרשות השידור השפעה כה רבה, אלא רק בגלל דבר אחד: בגלל שזה מעניין את הברנז'ה התקשורתית בלבד, ויחד איתה את הברנז'ה הפוליטית".

התקשורת אמנם מקדישה בשבועות האחרונים לשידור הציבורי תשומת לב עצומה, הרבה יותר מאשר לפנסיה התקציבית או תקציב החינוך שציפורי מזכיר כנושאים חשובים יותר, אולם התקשורת אינה פועלת בחלל ריק.

"אני יושב עם נתניהו בקבינט המדיני-ביטחוני", מצטט ב"הארץ" יוסי ורטר את אחד משרי הממשלה. "לפעמים דנים שם בעניינים הכי רגישים שנוגעים בחיי אדם. באמת ענייני חיים ומוות, נושאים אסטרטגיים, לאומיים. אבל שום דבר לא מוציא ממנו מידה דומה של להט ועניין ואנרגיות ומחויבות טוטאלית כמו התאגיד המקושקש הזה".

במלים אחרות, התקשורת מתעסקת באופן בלתי מידתי בעצמה גם מפני שזה מה שהיא אוהבת לעשות, אבל גם משום שראש הממשלה מתעסק בה באופן בלתי מידתי.

"הסיפור החם ביותר שמתרוצץ במערכת הפוליטית, בדרגים הגבוהים ביותר שלה, כולל בלשכות שרים, הוא כל-כך פנטסטי שאין מנוס מלספרו, אבל ללא פרטים מזהים", כותב ורטר בהמשך טורו. "הוא נוגע לעיתונאי בכיר שעובד ברשות השידור. בחודשים האחרונים הוא היה בקשר עם תאגיד השידור הציבורי. בינו למנהלי התאגיד נתגלעה מחלוקת לגיטימית על תנאי העסקתו ושכרו. העיתונאי מיודד עם אדם שקרוב מאוד לראש הממשלה. הוא פנה אליו בטרוניה, וביקש שיסייע לו. המקורב פעל כפי שפעל, וכך נולדה הצעת החוק של ביטן לסגירת תאגיד השידור ולשיקום רשות השידור, הצעת חוק שנתניהו כנראה יזם והגה, תפס עליה בעלות ביום שני בכנסת, ונאלץ לבלום את סוסיו בלחצו של שר האוצר ויו"ר כולנו (אגב, בלשכתו של כחלון משבר התאגיד נקרא על שמו של העיתונאי)".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה מקיפה מאת עודד שלום ורז שכניק על המאבק בתאגיד השידור. בין היתר מסופר שם סיפור דומה להפליא לזה שמביא ורטר, רק עם שמו של העיתונאי.

"עודד שחר ישב אז מול בכירי התאגיד והסביר להם מדוע הוא חייב להמשיך להיות הפרשן הכלכלי המוביל של גוף השידור הציבורי החדש", מדווחים שלום ושכניק על סמך עדותו של אחד מעיתונאי תאגיד השידור. "[...] בתאגיד החליטו שלא להחתים את שחר, גם אחרי שהבינו ממנו שהוא לא מתכוון לשנות את סדר עבודתו. המסר שלו היה: אני יושב באולפן ומדבר, אל תצפו ממני לעשות כתבות', נזכרים שם, 'צריך לקחת בחשבון ששחר הוא שיאן השכר ברשות השידור. בהתחשב בכל הגורמים האלה, החלטנו לוותר על שחר'.

"הפרשן הכלכלי של ערוץ 1 זעם. לטענת גורם בתאגיד, הוא הבטיח לחסל חשבונות. 'מאותו יום הבנו שהוא יושב על האוזן של נתניהו, לא פחות', אומר אותו גורם. 'אנחנו יודעים בוודאות שהמסר שלו לנתניהו וחבורתו היה אחד: 'גונבים לכם את התאגיד. מכניסים לשם גורמי שמאל, קומוניסטים ממש'. זו היתה הנקמה שלו בנו והוא הצליח, למרבה הצער. הטפטופים שלו, כמו של אחרים, הכניסו את ראש הממשלה לפרנויה, הוא הבין שהתאגיד לא יהיה שלו'".

"רק ימין שלא יודע למשול ממנֶה מנהלים כמו אלדד קובלנץ וגיל עומר – מכל האנשים במדינה – שיחוללו עבורו את השינוי שכה ייחלנו לו בתקשורת", כותב דרור אידר במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" ומתעלם מהעובדה כי לא הימין מינה את מנכ"ל תאגיד השידור ויו"ר הוועד המנהל שלו, אלא ועדת איתור בראשות השופט בדימוס עזרא קמא. זו בדיוק היתה מהות החוק, להפריד בין הפוליטיקה לדרג המנהל בשידור הציבורי.

בפתח המוסף כותב הפרשן הבכיר בעיתון דן מרגלית כי בנימין נתניהו "נקלע למאבק בלהט בלתי מידתי" בכל הקשור לתאגיד השידור. "הוא כמו אחוז בולמוס להגיע ליעדו", מוסיף מרגלית. לדבריו, נתניהו ניצח בכל הקרבות האחרונים שלו, לאורך תקופה ארוכה, ו"תוצאות כאלה מחזקות את תחושתו, שהכל מצליח; שהוא יכול לכולם; שהרוב המכריע ינהה אחריו אם יוביל מהלך ואם יחזור ממנו".

"הניסיון בכל הדורות מלמד", מוסיף מרגלית, "כי זה מצב בעייתי לכל מנהיג, יהיה מוצלח ככל שיהיה".

כרגיל ב"ישראל היום", כשהפרשן הבכיר שלהם מעז למתוח ביקורת על ראש הממשלה, חייבים לקרוא את גוף הטור שלו כדי להיתקל בה. ידי העורכים דואגות להעלים כל זכר לביקורת על נתניהו, ולמעשה כל זכר לנתניהו, מהכותרת של הטור, מכותרות הביניים, מכיתובי התצלומים ומהלידים. הבחירות בארצות-הברית הופכות לעניין החשוב ביותר, וזהבה גלאון ומשה שחל נהנים מתצלום וציטוט מודגש. העיקר שנתניהו לא יבלוט.

עורך "ישראל השבוע" הוא גונן גינת וסגנו הוא עמר לחמנוביץ', אולם האחריות לעבודת העריכה האנטי-עיתונאית שממנה סובל טורו של מרגלית מאז שהחל למתוח ביקורת גלויה על נתניהו היא בראש ובראשונה של העורך הראשי עמוס רגב, בין אם הוא מגיע במיוחד לדסק המוסף השבועי כדי לצנזר ולטהר את המסגור בטורו של מרגלית מכל ביקורת על נתניהו, ובין אם הוא רק נותן לכפופיו הוראה לעשות כן.

עשייה עיתונאית ראויה והוגנת

הבולמוס שאחז בנתניהו לגבי תאגיד השידור הישראלי עומד ברקע כתבת השער של מוסף "הארץ", מאת גידי וייץ ונתי טוקר, על "מסע ההשתלטות של נתניהו על התקשורת". השניים מספקים סיכום קולע ועמוס פרטים לסיפור ידוע. כפי שחנה קים הגדירה זאת: "הכתבה של גידי וייץ ונתי טוקר היא אמנם סיכום למה שידוע דה-יורה, אבל עמוסה בגילויים דה-פקטו".

הכתבה מומלצת מאוד לקריאה, גם עבור אלו שבקיאים ביחסי נתניהו והתקשורת, ולמי שעתותיו אינן בידיו מומלץ לקרוא לפחות את תיבת התגובות, שמספרת את הסיפור כולו. הן משום שמוזכרים בה הגילויים המשמעותיים ביותר בכתבה, והן משום שנכללת בה תגובה חריגה ממשרד ראש הממשלה, שמזכירה את העבר הנאצי של החברה שבבעלותה חמישית ממניות "הארץ", תוך הבעת תקווה כי אין קשר בין אותו עבר נאצי לעמדות שמייצג העיתון בשנים האחרונות. מי שמגיב כך לכתבה ביקורתית על יחסיו עם התקשורת רק מוכיח את הטענות שעולות בה.

אם חסר משהו עקרוני בכתבה, הרי שזה מתן תוקף לפרנויות של נתניהו מפני ארנון (נוני) מוזס, בעל השליטה ו"העורך האחראי" של "ידיעות אחרונות". וייץ וטוקר מדווחים כי נתניהו "משוכנע שלמו"ל 'ידיעות' יש כספת עם תיקים על פוליטיקאים, ושבאמצעות התיקים האלה הוא מפעיל את הפוליטיקאים כדי להפיל אותו", כאילו מדובר בדבר שלא יעלה על הדעת. אולם וייץ, מתוקף עברו כתחקירן בכיר אצל מוזס, וטוקר, מתוקף היותו כתב לענייני מדיה, יודעים היטב כי לתיאוריית הקונספירציה שבה מחזיק נתניהו, גם אם אינה מדויקת, יש על מה להתבסס.

אמני כיבוש

היכולת, או הצורך, להחזיק את המקל בשני קצותיו בו זמנית, למתוח ביקורת חריפה על צד אחד אך לזכור כל העת את המניעים הלגיטימיים של הצד שכנגד, עומדת בלב הראיון המעניין שערכה רוית הכט עם אילנה דיין, שמתפרסם גם הוא במוסף "הארץ".

"מצד אחד את מסכימה שהאיש אוסר מלחמה על התקשורת, במילותייך שלך, בצורה חסרת תקדים. מצד שני את דואגת לחמש אותו בהצדקות – המניע ההיסטורי או הפסיכולוגי", אומרת לה הכט בהקשר של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

"המשמעות של האמירה הזאת כפולה", משיבה דיין. "אחת, שאנחנו צריכים גם להסתכל פנימה, לבדוק אם לא היתה פה איזו פסיכיות של שנאת נתניהו שהגיעה לשיא אחרי שנבחר ב-1996. השנייה היא שזה יכול להסביר את הסנטימנט עצמו, אבל לא שולל את הביקורת עליו במקומות שבהם נחצים קווים אדומים".

בהמשך טוענת הכט כי המשמעות השנייה של האמירה היא כמו "להצדיק את הכיבוש בטענה שהישראלים מפחדים מטרור פלסטיני רצחני, שאכן קיים".

"אני, בניגוד אלייך, לא חוששת שאם אבין את הסנטימנט זה יקהה את חוד הביקורת", משיבה לה דיין. "אני מאוד מתעניינת בסנטימנט. קודם כל אני מניחה את הסנטימנט ומבינה אותו ואחר כך הולכת לעיקר. והעיקר זה המעשים שלו".

לקראת סוף הראיון שבה הכט לדיון בכיבוש, ובשאלה כמה צדדים יש למטבע שכזה וכיצד יש לתאר אותו. זה קורה כשדיין אומרת, באמצע שטף דיבורה, כי "מי שחושב שההתנחלויות הן פשע נורא...". הכט קוטעת אותה ושואלת אותה אם היא חושבת כך. זהו רגע יוצא דופן. בדרך כלל שואלים את דיין על סיקור הכיבוש, לא על עמדתה כלפיו.

"אני לא מתעסקת בזה, בטח לא בראיון הזה", משיבה דיין.

"את לא חושבת שלעיתונאי צריכות להיות עמדות גלויות באשר לסוגיה כמו ההתנחלויות?", שואלת הכט, ודיין משיבה: "יש דברים שקורים מעבר לקו הירוק שראוי מאוד לחשוף אותם, לדבר עליהם. מותר לעיתונאי שיהיו לו עמדות בקשר לזה, לא חובה שיהיו לו. חובה שתהיה לו היכולת לזהות עוול במקום שבו הוא קורה".

בהמשך מוסיפה דיין: "צריך לעשות כתבות על מה שקורה במחסומים. אני בניגוד אלייך חושבת שאת הוויכוח הזה צריך לנהל גם מתוך נקודת הנחה שיש חלק בציבור הישראלי שנוסחת ניהול הסיכונים שלו היא אחרת, כולל נתניהו ובנט. חלק מהציבור הישראלי חושב שההתיישבות ביהודה ושומרון היא הערובה להמשך קיומנו. תתווכחי על זה, אחרים יתווכחו. אם אנחנו כעיתונאים נבוא ונסקר את הדבר הזה מתוך עמדה אפריורית שההתנחלויות הן פשע – אנחנו נעשה פשע. זו עמדה שממסכת ומערפלת עשייה עיתונאית ראויה והוגנת".

"יכול להיות שהמצפון שלך בעצם הוא מצפון העבודה?", שואלת הכט, "שזה תחליף למוסר בסיסי שאת מזהה אותו עם נטייה פוליטית?".

"את אומרת בעצם שאין לי מוסר", משיבה דיין. "שזה שאני לא חושפת את הדעות הפוליטיות שלי אומר שאני אדם פחות מוסרי. במקום להתעצבן אני אענה לך: אני חושבת בדיוק להפך".

מי שרוצה לשמוע עמדה ברורה על הכיבוש מוזמן לפנות לראיון שערך נבו זיו עם אברי גלעד, ומתפרסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

"כיבוש זה דבר מחורבן, אני שונא את מה שהוא עושה לנו, שונא. אני שונא את האלימות שזה מכניס לתוך החברה שלנו, את ההשפעות הנפשיות להרבה מהאנשים", אומר גלעד לזיו, "אבל האופציה האחרת היא למות. את זה אני עוד יותר שונא. לעת הזאת הכיבוש הוא הכרח כי לצערי שכנינו, אם הם לא כבושים, הם רוצחים".

"אני לא בעד לכבוש", מוסיף גלעד בהמשך, "אני שונא להסתכל על מישהו מלמעלה או להגביל את תנועתו של מישהו, שונא את זה שילדים בני 18–19 צריכים לעמוד במחסומים ולפתח עור של פיל אל מול קשיים אנושיים, אבל אם לא נעשה את זה ישחטו אותנו".

כשגלעד מדבר על "ילדים בני 18–19" שעומדים במחסומים, מן הראוי להבהיר, הוא מתכוון לחיילי צבא ההגנה לישראל, לא לפלסטינים. בהמשך מרחיב גלעד בעניין זה ואומר: "אני חושב שזה שאנחנו שולחים ילדים בני 18–19 לאזורי עימות עם אוכלוסייה אזרחית זה פשע. אנחנו צריכים להגיד את האמת לעצמנו: נכפה עלינו כיבוש. אנחנו לא רוצים אותו למעט חלקים קטנים מאיתנו שנהנים מכיבוש. צריך לקיים דיון פתוח ואמיתי שאומר, 'אוקיי, נגזר עלינו להיות כובשים בארצנו, איך אנחנו מנהלים את הדבר הזה'".

"איך?", שואל זיו, וגלעד משיב: "צריך לשלוח אנשים מבוגרים בשירות קבע ייעודי. גייסות הכיבוש. שיהיו מושכלים פסיכולוגית, רגשית, שיהיו להם כלים עשירים, אנשים שיודעים לטפל בסיטואציות". "אמני כיבוש?", תוהה זיו, אולי בהומור, "כן!", משיב גלעד. "אנשים שזו תהיה העבודה שלהם ושיביאו יותר חמלה ופחות קיצוניות, אחרת אנחנו שורטים את הילדים שלנו, אחר-כך אנחנו מתפלאים שהם נהיים אנשים מופרעים על הכביש, במועדונים, באלכוהול, בסמים".

עוד כמה דעות ועמדות על התאגיד

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן מעניק ראיון קצר ליהודה שרוני, הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב". "אני מניח שנושא תאגיד השידור העסיק אותך השבוע עד מעל לראש", אומר לו שרוני. "דווקא לא", משיב ניסנקורן, ובהמשך מוסיף תשובה שמזכירה מאוד את העמדה הרשמית של נתניהו עד לפני כשבועיים: "בעניין התאגיד אני מעדיף בשלב זה שלא להתבטא, אלא רק לומר שאני לא מעורב כרגע בשום צורה בכל הסאגה שהתרחשה בימים האחרונים סביב גורל התאגיד".

ב"מעריב" מקדיש קלמן ליבסקינד, שחתם לאחרונה בתאגיד, את מרבית טורו כדי להתפלמס עם נתניהו ולהסביר כי הטענות שלו ושל מקורביו על תאגיד שמאלני הן מוטעות מהיסוד. בסיום טורו הוא מבקר את תומכי התאגיד, בראש ובראשונה את ארגון העיתונאים והמכון הישראלי לדמוקרטיה, אך גם גופים אחרים ובהם אתר זה, וטוען כי הללו "לא יצאו מעולם ממרחב הנוחות שלהם".

אגב, בסקר דעת הקהל שערך "גלובס" התברר כי 47% מהציבור דווקא בעד הקמת תאגיד השידור החדש ורק כרבע חושבים שצריך לסגור אותו ולשקם את רשות השידור. שאלה על האפשרות לסגור הן את התאגיד והן את רשות השידור לא נכללה בסקר.

ענייני תקשורת

יניב קובוביץ מדווח ב"הארץ" כי "כוכב ריאליטי נחקר לאחרונה במשטרה לאחר שעיתונאית הגישה נגדו תלונה בטענה כי הפיץ תמונות אינטימיות שלה ששלחה לו בעבר, וכעת הוא סוחט אותה באמצעותן".

ב"גלובס" משתף סגן עורך העיתון אלי ציפורי את קוראיו בהתרשמותו מאופיים של עיתונאים בעלי חשבונות טוויטר ("נרקיסיסטים, מאוהבים בעצמם עד כלות, נפוחים מחשיבות עצמית, שיכורים מכוח, עיוורים לדעות אחרות"), אך הפעם אינו נוקב בשמם, אולי בשל הבקשה שהעבירו השבוע אנשי ועד העיתון למנכ"ל, על-פי דיווחו של נתי טוקר. בהמשך מתנצל ציפורי על שייחס לשמעון שיפר בטעות הורות להדר שיפר, אך מדגיש כי הטיעון העקרוני בטורו (נפוטיזם ואליטיזם בגלי-צה"ל) נכון. ירון דקל, מפקד התחנה, חולק עליו.

ב"מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן כי ארי שביט ביטל את השתתפותו באירוע שארגנו הנדבנים דורין ואלן גיינספורד. במוסף "7 ימים" מעניקה דניאל ברין, העיתונאית שטענה כי שביט תקף אותה מינית, ראיון לאיילה אור-אל. "הוא יצר איתי קשר במייל, אבל עדיין לא התכתבנו בינינו", היא אומרת על שביט.

במוסף "תרבות וספרות" מפרסם דן לאור את חלקו השני של מאמרו על "הכל על כפר קאסם" חוברת מחתרתית שיצאה לפני 60 שנה, בעקבות הטבח הישראלי בכפר. "החוברת 'הכל על כפר קאסם'", כותב לאור, "אף שגם כיום הקריאה בה קשה, מתגלה בדיעבד כשעתה היפה של העיתונות הישראלית. עצם תכנונה של החוברת נועד מלכתחילה לעקוף את מגבלות הצנזורה ולקדש את העיקרון של חופש המידע. במיוחד נזקף ההישג לזכותו של אורי אבנרי, שהיה ראש חץ במאבק הבלתי נלאה נגד הממסד והצנזורה בעניין כפר קאסם".