היבריס אינו מושג זר לקוראי "ידיעות אחרונות". המונח הזה מופיע לא פעם על דפי העיתון הזה כשהוא בא לתאר את התנהגותם של אנשים ידועי שם. ראשי מדינה (אהוד אולמרט, אהוד ברק, למשל), אילי הון (לב לבייב, למשל) וגם סופרים ומשוררים (דויד אבידן, למשל) אובחנו על-ידי כותבים ב"ידיעות אחרונות" כמי שלוקים בהיבריס – ביהירות אטומה, בגבהות לב, בזחיחות דעת שמקורה בתחושה מופרזת של כוח. בדרך כלל לא קשה להזדהות עם התיוגים האלה שמצמיד העיתון למושאי סיקוריו בהקשרים שהוא דן בהם.

היבריס היא חולשה אנושית רווחת. בני-אדם נקלעים לא פעם לסחרחורת של חשיבות עצמית שגורמת להם לאבד את הצפון. הקללה הזו פוגעת גם בעיתונאים ובמו"לים של כלי תקשורת. "ידיעות אחרונות" נגוע בה זה שנים: הוא מלא מעצמו, מתעלם מחובתו המוסרית לתת דין וחשבון על התנהלותו, מסרב להגיב לשאלות המופנות אליו. השבוע הגיעה שחצנותו לשיא חדש: עורכי העיתון סירבו להופיע לדיון בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות והם גם הודיעו כי לא ימלאו אחר הוראתו – לפרסם מעל דפיו את פסק דינו.

לבית-הדין הוגשה תלונה על-ידי שרה נתניהו שנסבה על האופן שבו פירסם העיתון את הידיעה על התביעה שהגישה נגדה ליליאן פרץ, מי שניהלה את משק ביתה בקיסריה. "ידיעות אחרונות" נימק את סירובו להתייצב לדיון בכך שבית-הדין פטר את המתלוננת מהצורך להופיע בעצמה לדיון, להשמיע את טיעוניה ולהיחשף, פנים אל פנים, לעמדה של נציגי "ידיעות אחרונות". במקום זאת התיר בית-הדין לנתניהו להיות מיוצגת על-ידי פרקליטה. הנהגת "ידיעות אחרונות" ראתה בכך "משחק מכור" – וסירבה להשתתף בו. זה נימוק מקומם: הוא אומר, למעשה, שחברי בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות רקחו מלכתחילה קנוניה כדי להרשיע את "ידיעות אחרונות". הוא מחשיד את חברי בית-הדין בהטיה מכוונת, זדונית, בשירותה של רעיית ראש הממשלה. עורכי העיתון, שמי כמותם אמור להיות קשוב לניסוחים ולמשמעותם, לא היססו להשתמש בביטוי הזה – השאוב מהחצר האחורית, האפלה, של ליגות הכדורגל – כדי להכתים את הכרעתו של בית-הדין.

נוכח זאת, דנו חברי בית-הדין בתלונה במעמד צד אחד ופסקו שהתנהלות העיתון במקרה זה היתה בלתי תקינה וסטתה מכללי האתיקה, בעיקר בכך שלא איפשרה לשרה נתניהו להגיב על הידיעה לפני פרסומה. בית-הדין הורה לעיתון (וכן לעיתונים נוספים) לפרסם את הכרעתו. עורך "ידיעות אחרונות", שילה דה-בר, הודיע לעובדיו כי אין בדעתו להיענות לפסיקה.

המשפט החותם את הודעתו של דה-בר משקף את הלך הרוח השורה בבית "ידיעות אחרונות". "נתנחם בכך שיהיו כלי תקשורת אחרים שיפרסמו את הדברים", כתב העורך לעיתונאיו, בנימה שיש בה סרקזם וגם בוז. כמו אמר להם: "אנחנו יודעים באיזה עולם אנו חיים. מתחרינו יעשו מטעמים מהפסיקה נגדנו". אך יש גם קריאה אחרת למשפט הזה: "שיקפצו כולם. אנחנו עושים מה שבא לנו".

הנהגת "ידיעות אחרונות" עדיין לא הפנימה שעליה, כמו על כל ארגון ציבורי, להיות שקופה. היא אינה מחילה על עצמה את כללי המשחק שהיא תובעת ממושאי סיקורה. היא אינה תופסת שתגובתה על התלונה שהגישה שרה נתניהו נגד העיתון אינה ראויה ברמה העקרונית ואינה משכנעת ברמה המעשית.

כלי תקשורת אמור לגלות יחס הוגן למושאי סיקורו; עליו לתת למידע שהוא מפיץ לדבר בעד עצמו – ולהיות מוכן לברר את אמיתותו בכל פורום. עליו גם להיזהר מלהיקלע למצב שבו הוא הופך לצד מול מושא סיקורו, בוודאי שעליו להימנע מלהצטייר כמי שמנצל את השליטה שבידיו כדי לסנן את המידע העוסק בתפקודו מול מי שהוא מדווח עליו.

"ידיעות אחרונות" לא שמר על הכללים האלה; הוא מופיע בפרשייה הזו כמי שנרתע מלקיים את הבירור עם שרה נתניהו וכמי שמתנשא עליה וגם על מועצת העיתונות. הגישה הזו אינה רק פסולה מבחינה עקרונית, היא גם מזיקה במישור המעשי: מעל דיווחיו העתידיים של העיתון על שרה נתניהו ירחף מעתה והלאה חשד של הטיה.

כשם שאי-אפשר לבטל לחלוטין את השגתו של "ידיעות אחרונות" על ההנחה שעשה לאשת ראש הממשלה בית-הדין לאתיקה בכך שהתיר לה להגיש את עצומותיה באמצעות שליח, כך יש לקחת בחשבון שהיו לעיתון נימוקים בעלי משקל להימנע מלבקש את תגובתה ערב הפרסום. אלא ש"ידיעות אחרונות", השבוי בהיבריס, בחר לא להציג את עמדותיו בפני הפורום המיועד לכך – והעדיף, במקום זאת, להפגין כלפיו זלזול ואגב כך גם להתייחס לשרה נתניהו כמו אל יתוש שניתן לנער מהכתף באבחת אצבע ואגודל. מי יגיע למעלתם של הכוחנים הגדולים מרחוב מוזס.