בשעת ערב מאוחרת, בלחץ הדדליין המתקרב, מפשפש ראש הדסק בזכרון המחשב שלו ושולף משם את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות. אחר-כך הוא בוחן, יחד עם ראש מערכת החדשות, את הכותרת הראשית שנוסחה זה עתה. אתה בטוח, הוא שואל, שאין בה חריגה מסעיף כלשהו בתקנון האתיקה? בדקנו לגבי סעיף 12? ומה עם 12א'? השעון מתקתק. אין זמן. אבל עכשיו מטלפן העורך הראשי. תבדקו שוב, הוא מצווה מעבר לקו, אם בידיעה שהעביר הכתב לענייני משטרה אין משהו שנוגד את סעיף 12א'(ב). ותציצו שוב גם בפרשנות המשפטית בעמ' 2, תבדקו אם הכללים נשמרים. ואחר-כך נאנח: אנחנו חייבים להיזהר, דליה דורנר יושבת לנו על הזנב.

זו נראית לכם פארודיה? לא פלא. אפילו זבוב על הקיר במערכת עיתון לא זכה לראות תמונה כזו. לא משום שהדברים נעשים בחדרי חדרים, אלא משום שהיא בדיונית לחלוטין. תמצאו לי עורך שיעיד על עלעול בסעיפי תקנון האתיקה ברגעים הלחוצים בדסק.

עניינים שיש בהם בעיה משפטית, כדוגמת חשש להוצאת דיבה, פרסום שם קטינים, ענייני אימוץ וצווי איסור פרסום, מועברים בדרך כלל לבדיקה דחופה של יועץ משפטי. אבל אתיקה? זו נלמדת בכל חוג לתקשורת או בית-ספר לעיתונאות, אבל צוללת לתהום השכחה מיד עם קבלת התואר. היא מקיצה רק לעתים רחוקות, כמעט תמיד לא ביוזמת העיתונאים. רק כשהדואר מביא הודעה ממועצת העיתונות על תלונה שהוגשה נגד העיתון, או כשמתקדרים שוב השמים ובכנסת מעלה עוד ח"כ אנרגטי הצעת חוק שתקבע הלכות ותנגוס בחופש העיתונות.

(צילום: Patrick hoesly, רשיון cc-by)

(צילום: Patrick hoesly, רשיון cc-by)

המציאות הזו היא תולדה של שני גורמים: האחד, יחסם הציני של כמה מממלאי התפקידים הבכירים בעולם התקשורת, מו"לים ועורכים ראשיים כאחד, כלפי האתיקה העיתונאית בכלל, וכלפי מועצת העיתונות ותקנון האתיקה שלה בפרט. הגורם השני הוא אי-ההצלחה של העיתונות בכלל, ושל מועצת העיתונות בפרט, לעגן את סוגיית האתיקה בהוויה היומיומית של העיתונאים. הערכה, אופטימית למדי, טוענת שרוב העיתונאים מכירים את הכללים באופן כללי. האם בדיקה בשטח תאשש את ההערכה הזו? מבחן התוצאה, בקריאת בעיתונים, מותיר ספק רב.

ההתעלמות – ויש מי שיאמר: הצפצוף – על כללי האתיקה מתחילה מלמעלה: ממו"לים ומעורכים ראשיים. קחו למשל את סעיף 15ב' בתקנון האתיקה, שקובע מפורשות: "מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה גילוי נאות של האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו". הסעיף הזה חשוב בעיקר בנוגע לעיתונים שהם בבעלות חברות פרטיות, כ"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"הארץ", שהרי עיתון שמניותיו נסחרות בבורסה חייב לחשוף את קרביו ואת עסקאותיו על-פי חוק, בשל מעמדו כחברה ציבורית.

השכל הישר וסעיף 13א'

דווקא בעידן שבו שוררת בציבור חשדנות, בדרך כלל מוצדקת, באלכסוניםהנסתרים של בעלי ההון, יש חשיבות לשקיפות כזו. בפועל מדובר באות מתה. שום עיתון אינו ממלא אחר הסעיף.

ההתעלמות הבוטה של "ידיעות אחרונות" מהחלטת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות בשאלת תביעתה של העוזרת ליליאן פרץ נגד שרה נתניהו היא עוד תזכורת ליחסם של לפחות כמה מקודקודי התקשורת לאתיקה העיתונאית.

הרי לא עורך העמודים שגה כשלא השאיר מקום למסגרת "תגובה" ולא דרש מהכתב להביא את גרסת משפחת נתניהו. גם אם היה עורך בדסק שהזכיר את הכלל הבסיסי, ברור שזה נפל קורבן, יחד עם קוראי העיתון, להחלטה מגבוה להתעלם מן השכל הישר וגם מסעיף 13א' בתקנון האתיקה, הקובע: "בפרסום שעניינו הליכים משפטיים אזרחיים, יציגו העיתון והעיתונאי את עמדות כל הצדדים. אם הוגש כתב הגנה, יינתן לו פרסום הולם. אם טרם הוגש כתב הגנה, תינתן ברגיל לנתבע אפשרות לפרסום הוגן לעמדתו".

עיתונים הם גופים הייררכיים. יש בוס שמקבל החלטות כאלה. אבל מה עם סגל העובדים, הכתבים והעורכים, שנדרשים להפעיל שיקול דעת ואחריות באלף ואחת החלטות עיתונאיות מקצועיות? משום כך חשוב להחדיר את סוגיית האתיקה לדי.אן.איי המקצועי של העיתונאים. למקם את האתיקה לצד ערכים כבלעדיות ומיידיות. לא כזיכרון עמום מתקופת הלימודים והציונים, אלא כמעין נורת אזהרה, שתהבהב בתודעתם כל אימת שיתקרבו לקווים האדומים של הטוב והרע, המצוי והרצוי.

זו אינה משימה פשוטה, בעיקר בימים הקשים העוברים על העיתונות. צוות העובדים מתחלף בקצב מהיר, רבים מהכתבים והעורכים הם פרולטריון עיתונאי עם שכר נמוך וחשש מתמיד מפיטורים. אתיקה-שמתיקה היא הדבר האחרון שמטריד אותם שם, על קווי הייצור ובחדרי המכונות של תעשיית החדשות.

מה שמסבך את העניין עוד יותר הוא שהגוף שאמור לקדם את האתיקה, מועצת העיתונות, תלוי בין היתר בחסדי המו"לים, המהווים שליש ממנו. תקציבה של המועצה מוגבל והיא נדרשת לסיוע של גורמים אחרים כדי לממן, למשל, השתלמויות מקצועיות בנושאי אתיקה. ולמרבה הצער, המועצה היא גוף פסיבי, שרק מקבל תלונות על הפרות אתיקה מהציבור, ואיננו יוזם פעולות כאלה. לשם כך יש צורך בגוף ציבורי חיצוני, שיעקוב אחרי העיתונות מדי יום ויתריע על הפרות אתיקה.

אבל הקשיים אינם פוטרים את המערכת כולה – מו"לים, כתבים ועורכים ואנשי מועצת העיתונות – מלנקוט צעדים ממשיים להגברת נוכחות סוגיית האתיקה בהוויה העיתונאית הישראלית. בהשתלמויות ובדיונים ובהפצה יעילה ומשמעותית יש להפוך את התקנון למסמך שתוכנו ומשמעותו יהיו נוכחים לנגד עיניו של כל עורך וכתב.

תליית תקנון האתיקה על קיר הדסק (אפשר מצדי גם בפינת הקפה) יכולה להיראות אולי כאקט של נאיביות במאורת הזאבים התקשורתית. זה יכול להיות צעד זעיר אולי, אבל סמלי. כמוהו גם הפצת ניוזלטר שבועי של מועצת העיתונות בסוגיות אתיקה לתיבת הדואר האלקטרוני של כתבים ועורכים. טפטוף תודעתי כזה לא יהפוך באחת את סדרי העולם, אבל ינער קצת את האבק מן הכללים בפרט, וממושג האתיקה בכלל. גם כאשר יחרגו מהתקנון, יהיו העיתונאים מודעים לכך שחצו קו אדום כלשהו.

פעולה כזו חיונית ודחופה: האתיקה היא הליבה המקצועית של העיתונות. בלעדיה נותר המוסד העיתונאי חלול מתוכן, ביזנס לכל דבר ועניין, עירום מזכויות היתר שמקנה לו החברה. לקלות הדעת שבה מתייחסים מקבלי החלטות בעיתונות לכללי האתיקה כעניין טורדני ומיותר עלול להיות מחיר יקר. ככל שהאתיקה הולכת ונעלמת מן השיח המקצועי ומכללי העבודה העיתונאית, כך מתרבים הפוליטיקאים המבקשים להחליפה ברגולציה באמצעות ספר החוקים.

בסופו של יום יגברו מי שמבקשים לעגן את הכללים בחוק, ותתרחב סמכות המדינה להחליט מה יגיע לידיעת הציבור, ואף יוטלו על עברייני התקשורת עונשי מאסר וקנסות. זו תהיה שעה קשה לעיתונאים, ועוד יותר מכך יום מבשר רע לדמוקרטיה.