זמן קצר אחרי שסיים ראש ממשלת ישראל ושר התקשורת, בנימין נתניהו, להרצות על הישגיו בפני כמעט כל מערכת חדשות מסדר גודל בינוני ומעלה, שבה התקשורת להתעסק באחד הנושאים החביבים עליה בשנים האחרונות: היא עצמה, ובמקרה זה תאגיד השידור הציבורי החדש.
נתניהו טוען שהוא חושש שתאגיד השידור הציבורי – גוף שאת הקמתו יזמה ממשלה בראשותו – יאויש ב"אנשי שוברים-שתיקה". שרת התרבות, מירי רגב, סבורה שאין טעם בשידור ציבורי אם הממשלה לא שולטת בו. ח"כ דוד ביטן, המקדם הצעת חוק לסגירת התאגיד, סבור שהשתלטו עליו שמאלנים.
לצד העיסוק בנסיונות ההשתלטות הממשלתיים, האמירות הללו ואחרות גם הציתו מחדש את הדיון בנטיותיהם הפוליטיות של עיתונאי ישראל – שחלקם, לפי דיווח ששודר לא מזמן בערוץ 10, אף נכנסו ל"רשימה שחורה".
למרות אווירת החירום שאחזה בחלקים מהתקשורת, האם ייתכן שאת כלל הציבור המהלכים האלה לא מאוד מעניינים? עמית סגל, כבר לפני שלושה חודשים, גרס שזה אכן כך, וגם הציע סיבה: "במשך שנים צועקים כאן המזרחים והימנים, הדתיים והחרדים, ומי לא, על כך שקולם מושתק באולפנים. מי שלא טרח להקשיב אז שתל את העץ שעליו הבשיל כעת פרי הביאושים".
התקשורת המיינסטרימית בישראל אינה ימנית, אבל היא גם לא שמאלנית. היא משרתת את הזרם המרכזי בפוליטיקה ובכלכלה הישראלית, והוא בתמורה מזין אותה בחזרה
סגל הוא לא איש התקשורת הראשון או האחרון שמצהיר על חשיבותה של תקשורת פלורליסטית, כזו המשקפת נאמנה את מגוון הדעות והזהויות בחברה הישראלית. מבחינתו, האדישות הציבורית כלפי הידרדרות חופש העיתונות בישראל כרוכה בכשלונה של התקשורת לבנות מערכות בעלות מגוון אנושי המייצג את כלל החברה בארץ. אבל איכשהו, במקרה שלו וגם אצל אחרים, בדרך כלל נשמט מרשימת המושתקים מגזר גדול, כזה שכבר התרגלנו לשים מחוץ למשוואה: אזרחי ישראל הערבים.
בואו נעשה ניסוי. קחו כל מערכת עיתונאית של כלי תקשורת מהזרם המרכזי וספרו כמה עיתונאים דתיים או בעלי עמדות ימניות מוצהרות יש בה. כעת נסו לספור כמה עיתונאים ערבים עובדים במחיצתם. לא סתם כשמתעמקים מעט בדרישות למגוון דעות מתגלה כי בדרך כלל מדובר בשם קוד לשילוב של עוד עיתונאים "ימנים" או "דתיים" שישמיעו את קולם וישפיעו על האג'נדה. לעתים קרובות, "איזון" הוא שם מכובס להטיה.
סגל קובל על כך שהקולגות שלו, במשך שנים, "זלזלו והתנשאו והדירו והרגישו נהדר בפאנל של שישה דוברים ומגיש עם אותה הדעה", "נהנו להקשיב לשכפולים של עצמם מגישים את כל התוכניות מבוקר ועד ערב" ו"נלחמו במגיש ימני אחד שזיהם להם את גלי האתר". לדבריו, "מי שנשא את שם חופש הביטוי ככסות לקידומו של סדר יום אחד ואחיד הביא על כולנו את הצרה הנוכחית, שבה פוליטיקאים מרגישים שיש להם כרטיס חופשי להשתלט ולסגור, לפטר ולאיים".
אם התקשורת כה שמאלנית, מדוע שולטת כאן כבר כל-כך הרבה שנים ממשלה ימנית? או שהתקשורת בעצם אינה כה שמאלנית, או שהיא לא באמת משפיעה על החברה. ואם היא לא משפיעה – אז מה זה בעצם משנה?
איכשהו, מרשימת המגזרים המושתקים מושמט בדרך כלל מגזר גדול שכבר התרגלנו לשים מחוץ למשוואה: אזרחי ישראל הערבים
התקשורת המיינסטרימית בישראל אינה ימנית, אבל היא גם לא שמאלנית. היא משרתת את הזרם המרכזי בפוליטיקה ובכלכלה הישראלית, והוא בתמורה מזין אותה בחזרה. זו תקשורת שתמיד תגנה קיצוניות. כמעין התגלמות של יאיר לפיד, תקשורת הזרם המרכזי תמיד תתעסק בבירור והגדרה של מה נחשב היום קיצוני ומה התברג בקונצנזוס, מה חושב הרוב ומה כבר הפסיק להיות פופולרי.
רוב הציבור בישראל – או שמא הזרם המרכזי של הציבור בישראל – עדיין צורך את רוב החדשות שלו מכלי תקשורת מהסוג הזה. לכן כנראה קל לנו לפספס את מה שקורה מחוץ לזרם המרכזי, בתקשורת המגזרית – זו שממנה בוקעות חלק גדול מדרישות האיזון.
קחו למשל את שר הפנים, אריה דרעי, שבדיון על עתיד השידור הציבורי האשים את התקשורת הכללית באי-העסקת חרדים. הוא לא שאל כמה עיתונאים חילונים, או ערבים, מועסקים ב"יום ליום", "יתד נאמן" ושאר כלי התקשורת החרדיים. ובכלל, עד כמה משקפות מערכות "בשבע" או "מקור ראשון" את המגוון האנושי בחברה הישראלית?
איזון כפוי אולי נשמע כמו פתרון פלא לירידת האמון בתקשורת, אך הוא במקביל חותר תחת אותו אמון: עורך עשוי לחשוב, למשל, שכתב ממוצא אתיופי יסקר טוב יותר מחאה של יוצאי העדה, אך צרכן תקשורת ביקורתי לא יאמין שהוא מסקר אותה ללא משוא פנים, דווקא בגלל הזהות המגזרית בין המסקר והמסוקרים.
לדרישה לאיזון פרסונלי יש עוד בעיה: מבעד לכסות הפלורליסטית, מדובר למעשה בניסיון לצבוע כל כתב ועורך בצבע מגזרי שממנו ייגזרו שיבוציהם, היקף החשיפה שיינתן להם, סוג המידע או הדעה שמצפים מהם למסור לציבור, וגם עצם העסקתם. התוצאה היא רידודו של העיתונאי לכדי ההשקפה או הרקע המיוחסים לו – ולמעשה, הפיכתו לאיש מקצוע משוחד ומוגבל, שאין לקחת את דבריו ככאלה המייצגים קביעה בלתי תלויה. משמעות הדבר היא חיסול יכולתו לשים עצמו בנעלי הזולת.
שי זילבר הוא כתב קול-ישראל לענייני חינוך