אסור לכתוב בגוף ראשון. כך הרהרתי, ביני לביני. הרי מחר, כאשר הדברים יתפרסמו, כולם יפנו לעברך באצבע: "לך זה קרה? באמת, לא האמנו". אתה תחייך לעבר המכרים, החברים ובני המשפחה, ותמשיך במשחק שכפית על עצמך. "סתם", קרוב לודאי אשיב בחיוך, "אתה יודע, זה בשביל הסיפור"...

לא כאן המקום, וכנראה גם לא השעה, לתאר מה מרגיש אדם המקבל מכתב פיטורים, בגיל שישים, לאחר כמעט 43 שנות עבודה. זאת אני משאיר בין כותלי ביתי ומצפין בלבי פנימה.

אמצעי התקשורת מרבים בחודשים האחרונים לעסוק באבטלה ובמצב הכלכלי הקשה. מראיינים מובטלים "תורנים", ובניגוד לעבר - כאשר "חגיגת האבטלה" בתקשורת נמשכת כמה שעות - אנו עדים לגל בלתי פוסק של דיווחים. ככל הנראה המצב אכן קשה מנשוא.

בניגוד לעבר, כאשר יצאתי ללשכות שירות התעסוקה, או "לשכות העבודה" בשמן ההיסטורי, ככתב "מעריב", לראיין ולהביא "צבע", הפעם אני עומד בתור כאחד המובטלים. מותיר מאחור עשרות שנות עבודה ובית חם. כן, עד כמה שהדבר יישמע באוזנכם לא הגיוני ובלתי מתקבל על הדעת, שדווקא אני - זה שפיטרו אותו מהעבודה בגלל סיבות שאיש לא יבין אותן - כותב זאת: "מעריב" היה בשבילי ה כ ל. במיוחד מקום עבודה מעניין, אשר מעולם לא הרגשתי בו דקה אחת של חוסר עניין.

נחזור לאותם רגעים שבהם אמור אני להתייצב, כעבור כמעט 43 שנים, בשירות התעסוקה. לבקש עבודה. הרגשה מוזרה. בלשון המעטה. המקום מוכר לי מעבודתי כעיתונאי. ביקרתי במקום הזה, בשירות התעסוקה הירושלמי, פעמים רבות. כתבתי על מובטלים. כתבות שגרמו לי כאב רב. אין זה מהדברים הקלים לראיין גברים ונשים מבוגרים, הבאים ללשכות העבודה.

לא תיארתי לעצמי, גם לא בחלומותי השחורים, שהנה דווקא בגיל שישים אני אהיה אחד מהם, מהמובטלים. הנה, התחלתי לדמיין לעצמי, בעוד כמה דקות יבוא כתב צעיר לראיין אותי: "איך אדוני מרגיש? בן כמה אדוני? כמה זמן אתה מחפש עבודה?" ועוד כל מיני שאלות מרגיזות נוספות. בדיוק אותן שאלות בנאליות, פחות או יותר, שנהגתי לשאול כעיתונאי.

בכניסה לבניין עומדים אנשים רבים. ממתינים, בדיוק כמוני, לפתיחת הדלת הראשית. כמו בכל משרד ממשלתי המכבד את עצמו, גם כאן, בשירות התעסוקה, ניצבים אנשי ביטחון. בודקים כל אדם, ובעיקר כל תיק. שירות התעסוקה, אני מנסה לחייך לעצמי, רוצה למנוע כותרות בעיתונים בנוסח: "אתמול הם הפסידו את מקום עבודתם והיום את חייהם"...

איור: גיא מורד

החיוך שלי נעלם כאשר הבחנתי בבניין האפור הניצב מולי. הסיוט הופך למציאות. לאחר בדיקה קפדנית של שני אנשי ביטחון, אני מוצא את עצמי בתוך הבניין: לאן עכשיו? פקידה, חמורת סבר, מחזיקה בידה שפופרת ומשוחחת עם חברתה על המסיבה של ליל אמש. אני ממתין בשקט לסיום השיחה. הפקידה מבחינה בי ושואלת לרצוני. מבלי שתעיף מבט לעברי. "אני בפעם הראשונה כאן ואני רוצה לשאול...".
הפקידה הפסיקה את שטף דיבורה והצביעה, בבוהן, כלפי מטה. ומבלי להמתין לתגובתי, אם בכלל הבנתי את תנועות הפנטומימה שלה, המשיכה בשיחה כאילו הרחיקה מעליה זה עתה עוד יתוש טורדני.

בתנועות אטיות והססניות ירדתי למטה. למרתף. למטה, על הספסלים, ישבו כבר אנשים רבים, ממתינים לתורם. אני עושה דרכי, שוב, לקומת הכניסה. היא, הפקידה, עדיין ממשיכה בשיחתה הטלפונית. הפעם אני קצת "מתחצף" ומעז לשאול: "אני בפעם הראשונה פה... את בטוחה שאני צריך להיות למטה... כלומר, אולי אני צריך להצטייד בטופס, או בפנקס כלשהו...". היא מאבדת את סבלנותה. האיש הזה מפריע לה בפעם השנייה בשיחה הטלפונית החשובה. "תרד למטה", פסקה בקול, "וזהו".

בלית ברירה עשיתי דרכי, פעם נוספת, למרתף הטחוב. הבחנתי בצעיר התולש מספר ממתקן המוצב בכניסה. עשיתי כמוהו. המספר 573 התנוסס בגאווה במרכז הפתק הצהוב. מול ספסלי הממתינים לתורם ניצבו חמש עמדות. אף אחת מהן לא היתה מאוישת. תמהתי: למה בדיוק ממתינים.

בעוד אני תוהה עלה בראשי זיכרון מימי הנערות: התייצבות ראשונה בחיי ב"לשכת העבודה", כפי שהיא נקראה אז: הדבר היה בסוף חודש דצמבר 1958. העבודה במפעל הנגרות הקטן, באחת מסמטאותיה של יפו, שבו עבדתי הכבידה על נשימתי. אבק העץ "התיישב" לו בריאותי. ובעיקר: העבודה בפוליטורה לא עניינה אותי.

החלטתי ללכת ללשכת העבודה, במטרה למצוא משהו שונה. בין שני מוטות ברזל עמדו עשרות נערים ונערות. כיוון שהיה יום גשום במיוחד, כל הנערים היו רטובים עד לשד עצמותיהם. באולם רחב הידיים לא היה חימום כלשהו. על הסקה מרכזית לא ידע אז איש.

לאחר המתנה ארוכה הגיע תורי. הפקיד, בעל סבר פנים מאירות - רק מאוחר יותר נודע לי שעלה ארצה, בדיוק כמוני, שמונה שנים קודם לכן, מעיראק - הציע לי שני מקומות עבודה. לא אחת, אלא שתי אפשרויות: אצל יבואני הרכב האחים קרסו, ובעיתון "מעריב". "קח את שתי הפתקאות. תלך, תשמע ותראה מה מציעים, ואז תחליט במה לבחור", הציע בחביבות.

עשיתי כעצתו ומיהרתי, רגלי, לדרך פתח-תקווה בתל-אביב. לא הרחק מלשכת העבודה. "האחים קרסו" היה מקום העבודה הראשון שאליו סרתי. עובד בכיר, שאליו הושטתי את הפתק מן הלשכה, הסביר לי בקצרה במה מדובר: "50 לירות לחודש וטיפים". רק מאוחר יותר הבנתי את מהות העבודה: על עבודתי כשוטף מכוניות אקבל 50 לירות לחודש. בנוסף לכך אקבל טיפים, מבעלי המכוניות, אשר את רכבם אמור אני לשטוף ולמרק...

אמרתי תודה והמשכתי למקום העבודה הסמוך, "מעריב". בכניסה לבנין "הענק" - כך הוא נראה בעיני באותו יום - לא שיערתי לעצמי, שזו תהיה "כניסה כמעט לכל החיים": למעלה מ-42 שנות עבודה בעיתון. פקיד המודיעין ב"מעריב" הפנה אותי ל"מר נהרי".

"מר נהרי" היה מאוד תכליתי: "מדובר בשליחויות. 100 לירות לחודש ורכב צמוד". מיד הבנתי כי עלי לשמור על האופניים, ש"מעריב" מעמיד לרשותי, כעל "רכב צמוד". "אסור להעבירו לאחר", "אסור לקחת אותו הביתה בלא אישור", "אסור לנסוע עליו בחולות" ועוד סוגי איסורים. בו במקום נתתי את הסכמתי לתנאי העבודה המוצעים. מוטב 100 לירות בטוחות מאשר לסמוך על הטיפים של הנהגים הישראלים. טובים חיי הרחוב והנסיעה על אופניים, אמרתי לעצמי, מאשר שהייה בתוך מוסך סגור, לשטיפת מכוניות...

תמונת העבר הרחוק התחלפה, במהירות, למציאות החדשה והעגומה, בבניין שירות התעסוקה בירושלים: רק אחת מתוך חמש העמדות היתה מאוישת. אחד הצעירים, שישב לא הרחק ממני, הסביר בלחש: "היא הלכה לאכול".

אני מפנה ראשי לצד שמאל, מנסה לתפוס דמות מוכרת לשוחח. הכל כדי לשבור את הקיפאון הנורא, ואת מצב הרוח הקודר שהחל להשתלט עלי: אתה בפעם הראשונה כאן? שאלתי את שכני, חובש הכיפה. הוא נענע את ראשו בחיוב, מבלי לומר מלה. נראה בעליל, כי גם עבורו, בדיוק כמוני, המעמד הנוכחי חדש בשבילו וקשה מנשוא. בעוד עיני ממשיכות לחפש "מכר" כלשהו מגיח במדרגות עובד נוסף. "חמישה נרשמים יכולים לעלות אתי לקומה השנייה", הוא קורא. בעוד כל הנוכחים תוהים לפשר הקריאה, אני מחליט לקום ולהתייצב מולו. מה כבר יכול להיות? במהירות עלינו, חמישה מובטלים, לקומה השנייה. נכנסתי לחדרו. הוא הציג עצמו בשם שהרבני.

"אני מבין שאתה בפעם הראשונה כאן". עניתי בחיוב. כאשר שמע את מספר השנים שבהן הייתי עובד "מעריב", השיב במחמאה: "לא שאלתי על הגיל שלך...". ולאחר מכן המשיך: "מה לעשות: ככה זה בחיים. אתמול היית מנהל סניף ’מעריב’ בירושלים, וקיבלת עובדים לעיתון, והיום אתה בשירות התעסוקה". לא עניתי. מיהרתי ליטול מידו את הפנקס החדש, שילווני בכל חודשי ביקורי בשירות התעסוקה. דבר שיבטיח לי את דמי האבטלה.

למחרת קראתי בעיתון שמספר המובטלים במשק גדל. הפעם לא אני כתבתי את הידיעה, כפי שעשיתי במשך שנים רבות. בחודש הבא, בנתונים החדשים, כבר אופיע ברשימת המובטלים במשק. ללא שם וכתובת. רק מספר. אדם בלא שם. רק עם עצמו הוא חי.

מה עושה אדם מובטל? מחפש עבודה, כמובן, לא רק בלשכת העבודה. כשפוטרתי, דבקה בי במהירות הרוח האופטימית ששררה סביבי. כולם הרי אמרו לי: "אתה, במעמדך, בנסיונך ובקשריך, בוודאי לא תתקשה למצוא מקום עבודה חדש".
ואכן ההתחלה דווקא בישרה טובות: הרבה מאוד הצעות עבודה. אחדים אף מיהרו לנקוט לשון מליצית: "חיכינו לך הרבה שנים..."

ההמשך, בלשון המעטה, היה פחות מרנין. אמת, המיתון, "המצב", פגעו קשות באותם גופים, ממשלתיים ופרטיים, אשר היו אמורים להעסיקני. לעתים הרגשת כיצד הם מתקשים להשיב את פניך ריקם: "קיצצו לנו את התקציב. צריך להמתין כמה חודשים"; "תתקשר בשבוע הבא, נראה מה יהיה"...

פגשתי לא פחות משבעים(!) בעלי תפקידים, במהלך חודשי האבטלה שלי שבהם התעניינתי במקום עבודה חדש. "החברים", במרכאות, לא אכזבו. מראש לא היו מהם ציפיות; החברים, בלי מרכאות - אלה הקרובים באמת, ואלה, איך לא, תמיד אותם חברי ילדות, הוסיפו להתקשר. להתעניין. לעודד. הם לא מחכים למפגשים של יום שישי.

הפוליטיקאים לא אכזבו אותי, כי אני מכיר אותם מקרוב. הם לא מיהרו להשיב לשיחות הטלפון, כפי שעשו עד חודש מאי 2001. דובריהם של אחדים מהם אף אמרו לי בגלוי: "תבין, אתה כבר לא רלבנטי בשבילם". ערפאת, אתה לא לבד. ואז נזכרתי בדברים שאמר עורכו לשעבר של "מעריב", שלום רוזנפלד: "ביום שבו תחדל לכהן בתפקידך (כעיתונאי; ב.מ.), מסיבה זו או אחרת, כל עדת החנפנים, כל המשחרים לפתחך, כל הרודפים אחריך כדי שיזכו בעזרתך בשתיים-שלוש שורות ובצילום בעיתון, כל המדליפים לך בדל מידע, בבחינת ’שלח לחמך על פני המים’, או כתחמושת במאבקים בין סיעתיים או תוך סיעתיים - כל אלה יהיו כלא היו ביום שלא יהיה להם עוד צורך בך".

ברוך מאירי היה למעלה מארבעים שנה עיתונאי ב"מעריב". בתפקידו האחרון היה ראש סניף "מעריב" בירושלים.

גיליון 37, מרץ 2002