אחד הדברים היותר עצובים בכל מה שקורה בסיפור המהלך לביטול התאגיד הוא העובדה שראש הממשלה ואנשיו הצליחו להסית הדדית ולסכסך בין העיתונאים והעובדים המעולים ברשות השידור, לבין העיתונאים והעובדים המעולים בתאגיד. מהלך קלאסי של הפרד ומשול. או כפי שהציעו לי ניסוח משופר בטוויטר: "סכסך ומשול, דוקטרינת נתניהו".

אני רוצה להניח כאן מבט מעט יותר מורכב על כל מה שקורה כעת. אבל לפני הכל, גילוי נאות: בשנים 1996–2000 עבדתי בקול-ישראל, ברשת ב', ככתבת חדשות. כשקמה לפני כשנתיים היוזמה לפרק את רשות השידור ולהקים תאגיד שידור חדש, הייתי בין הקולות שהתייצבו לצד עיתונאי רשות השידור שקראו לרפורמה עמוקה והתייעלות, ולא לפירוק הרשות ופתיחת גוף חדש.

חשוב להבין – כן, ברשות השידור פשו רקב ושחיתות ובזבזנות וסיאוב לאורך השנים. אין על כך מחלוקת. אבל אלה פשו בדרג ההנהלה ולא בעבודה העיתונאית. המעורבות הפוליטית – בדרג ההנהלה. המקורביזם – דרג ההנהלה. ניהול הכספים – דרג ההנהלה. מולם עמדו העיתונאים המצוינים של רשות השידור, אשר המשיכו לאורך כל השנים לעשות עבודה מקצועית, מסורים לשליחותם לשרת את הציבור.

אני יודעת זאת מקרוב, כי בשנים שבהן אני עבדתי ברדיו, תוך סיקור ביקורתי של המערכת הפוליטית, היתה אפס מעורבות פוליטית ואפס בחישה בעבודה השוטפת שלי, ומקסימום מקצועיות מצד עורכי והמגישים והעיתונאים שלצדי. למעשה, את האתוס העיתונאי המקצועי וההבנה העמוקה של איך משרתים ציבור בהתמדה קיבלתי בקול-ישראל, ואני עד היום מלאת תודה על כך.

כשקם גלעד ארדן לפרק את רשות השידור נחרדתי. ראיתי אז מהלך שלא רק שיפגע בעובדים רבים, מקצועיים ומסורים, אלא גם שיש בו כדי לסכן את השידור הציבורי בכלל במדינת ישראל. חששתי שיקום גוף תקשורת חדש, שאולי יהיה פחות בזבזני, אבל נתון להשפעות פוליטיות ומסורס ביכולת הביקורת שלו.

שידור ציבורי הוא כלי חיוני לדמוקרטיה. שידור בבעלות הציבור, שהוא עצמאי ומנותק מהשפעת הפוליטיקאים – הוא האיזון הנדרש לכלי תקשורת בבעלות בעלי ההון

אבל המהלך יצא לדרך למרות המחאות, ואני קיוויתי והחזקתי אצבעות שהעובדים הטובים הרבים ברשות השידור ייקלטו בתאגיד השידור החדש לצד כוחות חדשים ורעננים, וכולם יחד יעשו כאן שידור ציבורי חזק וטוב.

חשוב להסביר: שידור ציבורי הוא כלי חיוני לדמוקרטיה. הציבור צריך לקבל מידע שאינו מנותב רק על-פי שיקולי רווח ורייטינג, המובילים את התקשורת המסחרית. שידור בבעלות הציבור, שהוא עצמאי ומנותק מהשפעת הפוליטיקאים – הוא האיזון הנדרש לכלי תקשורת בבעלות בעלי ההון.

אולם הציניות הפוליטית מעולם לא נחשפה במערומיה הגסים כפי שנחשפה בסיפור התאגיד. איני יודעת מתי גמלה בלבו של ראש הממשלה ההחלטה לחסל את התאגיד ולרסק את השידור הציבורי: האם זה היה אי אז כבר בעת הנחת הרפורמה ל"סגירה ופתיחה מחדש" של רשות השידור? האם כבר אז היה גלעד ארדן פיון על לוח השחמט?

או שמא זה קרה בחודשים האחרונים, מרגע שהתברר שדווקא יש גיוון עיתונאי בתאגיד החדש, הכולל בתוכו גם קולות ביקורתיים שלא יעשו חיים קלים לממשלה – כפי שצריך? והאם זה בכלל חשוב לסמן את הנקודה שבה ראש הממשלה החליט להחליש/לבטל/להשתיק/לסרס את השידור הציבורי – כשאנחנו יודעים שכשר תקשורת הוא פועל להשתקת התקשורת הביקורתית בכלל, כולל מול הערוצים המסחריים 10 ו-2?

המצב שנוצר הוא מצב לא נורמלי. רשות השידור נמצאת כבר שנתיים בהליכי פירוק, חלק מהעובדים כבר פרשו, חלק מהנדל"ן היקר שלה כבר נמכר או בהליכי מכירה מתקדמים, הרשות חלשה, מפוררת ונכה – ולצד כל זה צריך לומר: העיתונאים ממשיכים לעשות עבודה מדהימה בתת-תנאים ובחוסר ודאות נוראי.
מצד שני, בחודשים האחרונים גויסו עיתונאים מוכשרים לתאגיד החדש. הם עזבו משרות בטוחות שמספקות להם פרנסה ובאו לעשות שידור ציבורי איכותי שישרת את הציבור. כרגע גם הם בחוסר ודאות נוראי.

רק מהלך משותף של כלל העיתונאים וגופי התקשורת יצליח לסובב ברגע האחרון את הגה הספינה שנעה בפראות היישר לתוך הקרחון

הלב נקרע בין אלה לבין אלה, ובפרט לנוכח ההצלחה של נתניהו לסכסך בין כולם. זה נורא. ומה שמחריף את המצב הוא העובדה שכפי שזה נראה כעת, הציבור הפסיד כך או כך. בין אם יהיה תאגיד ובין אם נחזור לרשות השידור, הדבר הזה שנקרא "שידור ציבורי" כבר מרוסק. הידיים הפוליטיות הגסות שבחשו מפה ומשם כבר יצרו הרס נורא.

איני יודעת מה המוצא הנכון והמדויק לסיטואציה הבלתי נסבלת הזו, אבל לצד העיתונאים הנפגעים בשני גופי השידור, ניתן לומר בבטחה שמי שנפגע מעל לכל הוא הציבור. לתת את המפתחות לתודעה הציבורית הקולקטיבית בידי בעלי ההון המחזיקים בכלי תקשורת או לידיים פוליטיות שבוחשות במה שנקרא "שידור ציבורי" – זה נזק וסכנה אדירים לדמוקרטיה המפוררת ממילא שלנו. תקשורת מסורסת ודמוקרטיה לא הולכים יחד.

ולכן אני רוצה להציע לעיתונאי שני גופי התקשורת – רשות השידור והתאגיד – אל תיתנו לפוליטיקאים לסכסך ביניכם. אל תסכימו להיות במקום שבו אתם מתחרים אחד בשני, נאבקים אחד בשני כדי לשרוד. הרי המטרה שלכם משותפת: שידור ציבורי עצמאי וחזק. וכל עוד הפוליטיקאים משחקים בכם ומשסים אתכם אחד כנגד השני, ההפסד של כולנו (גם שלכם) מובטח.

רק מהלך משותף של כלל העיתונאים וגופי התקשורת, מהלך שכולל את עיתונאי רשות השידור – לצד עיתונאי התאגיד – רק מהלך כזה יצליח לסובב ברגע האחרון את הגה הספינה, שנעה בפראות היישר לתוך הקרחון.

אור-לי ברלב היא עיתונאית עצמאית ופעילה חברתית