כמו ערפדים שעטים על טרפם, כך מבקרי טלוויזיה, בעלי טורים ועוד כמה טרמפיסטים ירדו רצח על ערוץ 10 כבר בשבוע הראשון לעלייתו לאוויר. בשבוע הראשון? ביום הראשון.

כבר זמן רב לא התנהל כאן קמפיין כה מוחץ, מכוער, ירוד, אגרסיבי ונוטף דם. בכל יום מונח מטען-צד נוסף לערוץ החדש, בכל יום מבקר-מתאבד מתפוצץ וירטואלית ליד תוכנית זו או אחרת. טל ברמן הוא הראשון ששילם את המחיר, תוכניות אחרות בעקבותיו ואולי כל הערוץ הזה יתפגר עוד לפני שיצליח לעמוד על רגליו.
עוד לפני שהערוץ עלה לאוויר הסתובבו בברנז’ה שמועות, שזה הולך להיות פלופ. הנבואות השחורות הגשימו את עצמן - וקשה שלא להבחין בשמחה לאיד בביקורות על הערוץ, בנוסח: "אמרנו לכם".

אז נכון שערוץ 10 פתח גרוע עם כמה תוכניות איומות ונחותות. נכון שבן כספית ועמנואל רוזן גילו שמאחורי הפוזה והיוהרה מסתתרת ריקנות גדולה, שגיל חובב הוא חובבן נפוח ומגלומן שמתעסק בשטיקים זולים, שנטלי עטיה לא מבינה בתרבות ולכן לא יכולה להגיש תוכנית כזו, שגיל ריבה הוא הדבר הנמוך ביותר שקרה לתקשורת בתקופה האחרונה ושהחדשות הן החלשות. וזו רק רשימה חלקית.

אז הסכמנו שערוץ 10 לא עונה על הציפיות, הוא אינו מעניין ציבור משכיל וביקורתי, שמחפש תקשורת איכותית ודעתנית, שאינה מזלזלת באינטליגנציה. אבל הביקורת המתלהמת עליו יורדת בדיוק לרמה הירודה של הערוץ עצמו ומשתמשת באותן קלישאות וגימיקים שבגללם נכשל הערוץ.

בסך-הכל מדובר בערוץ טלוויזיה מסחרי, שלא חייב שום דבר לאף אחד, בוודאי לא לקומיסרים של מועצת הרשות השנייה, שהעניקו לו את המנדט לפעול באמצעות שיטת הזכיינים האנכרוניסטית. רק הצופים וכוחות השוק יחליטו ויקבעו אם יש לו זכות קיום או לא.

פרופ’ זוהר שביט, חברה במועצת הרשות השנייה, הגדילה לעשות כשאמרה בתוכנית "תיק תקשורת" שהם קיוו כי התוכניות של ערוץ 10 יהיו בנוסח התוכנית "מהיום למחר", שמגישים דוד ויצטום ועמנואל הלפרין בערוץ 1. נו באמת. עם כל הכבוד לפן האיכותי-תרבותי-שפוי של ויצטום והלפרין, התוכנית שלהם, המייגעת לעתים, לא צריכה להיות הסמן של ערוץ 10 החדש.

מה שמדהים, שהמבקרים למיניהם חברו לכל מיני עסקנים ובעלי קשרים היושבים במועצת הרשות השנייה, שהיא, בעצם, העתק של הוועד המנהל של רשות-השידור. הכישלון של מועצת הרשות השנייה בהתוויית הכיוון של ערוץ 10, בדיוק כמו שנכשלה בהתוויית התכנים של ערוץ 2, הוכיח שוב שבשנות האלפיים אנחנו לא זקוקים למפקחים מטעם המדינה על ערוצי טלוויזיה מסחריים.

מבקרי הטלוויזיה מיהרו לקבור מוקדם מדי את הערוץ החדש. היחס שלהם לערוץ מזכיר יחס לתינוק בן שנה, שדורשים ממנו לעבור בחינות בגרות. כל יוצר, כל עיתונאי, כל איש טלוויזיה צריך להיות בעד ערוץ חדש, טוב וחזק. ערוץ כזה יגביר את התחרות, יגלה פנים חדשות, יוריד את השחצנות של ערוץ 2, יאפשר לערוץ 10 להתאושש, יגדיל את מספר מקומות העבודה ובסך-הכל יעשה טוב לכל ערוצי הטלוויזיה.

מרוב תשוקה לרדת על ערוץ 10 נעלמה פתאום הביקורת על תוכניות הזבל בערוצים האחרים. בקצב הזה דודו טופז עוד יהפוך ליקיר האומה . למה מבקרי הטלוויזיה לא יורדים באותה מידה, למשל, על הראיונות השערורייתיים והמלוקקים עם ראש הממשלה והשרים? למה הם נכנעים לתכתיבים של פוליטיקאים כוחניים על אילו נושאים "מותר" לראיין אותם ועל אילו לא?

למה הם לא תוקפים את שילובו השערורייתי של אורי דן, מקורבו וידידו של שרון, בתוכנית הרדיו "הכל דיבורים" של קול-ישראל, שבה הוא מנהל בגלוי תעמולה פוליטית נגד השמאל ומחנה השלום? מדובר, אגב, בתוכנית שהיתה בתקופת רזי ברקאי ושלי יחימוביץ’ תוכנית הדגל של הרדיו.

הכי קל לרדת על ערוץ 10. הוא חלש, הוא טרף קל, הוא ממש מזמין התקפה. גם אם הביקורת נכונה, לפעמים חשוב ה"איך" ולא רק ה"מה".

אם ערוץ 10 היה צריך להפיק תוכניות כמו שמבקרי טלוויזיה מסוימים מטיפים להן, הוא היה קורס מרוב שעמום. מזל שהם לא עוברים לעבוד בטלוויזיה, למרות שאני מכיר כמה מהם שהיו מאוד מאוד רוצים להיות שם.

ירמי עמיר הוא עורך ב"ידיעות אחרונות"

גיליון 37, מרץ 2002