בחודש האחרון הצטברו עוד ועוד עדויות על התגברות של תסכול חברתי, כלכלי ופוליטי במצרים, כולן מייצגות קולות מחאה המגיעים "מלמטה-למעלה". למרות זאת, התקשורת הישראלית העדיפה לעסוק בעיקר בחדשות המגיעות מהשלטון המצרי, "מלמעלה-למטה". מה זה אומר על מה שהציבור הישראלי יודע על הנעשה במצרים, ומה שהוא מסוגל לדעת?
בביקור האחרון שלי במצרים, בעידן א-סיסי, התמקדתי במהלך הנסיעה מנמל התעופה למרכז העיר בחומת האבן הקטנה שניצבה בין שני צדי הכביש. לאורך כמעט כל החומה שורטט קו לבן ועבה, כמו שובל אינסופי של טיפקס ענק. הוא היה לבן עדיין, וללא ספק הסתיר תחתיו כתובות שהשלטון החדש לא רצה שייראו. סלוגנים של האחים המוסלמים? או אולי סיסמאות שקראו לשינוי ולדמוקרטיזציה? לעומת זאת, כמה שעות מאוחר יותר, בשוק ח'אן אל-ח'לילי, ראיתי תמונות של הנשיא החדש ניבטות מכל עבר. אני זוכר שהרהרתי אז האם אנחנו צריכים להקדיש מחשבה למה שאנו רואים, או דווקא למה שנמחק מאיתנו.
בחודש האחרון התרחשו במצרים עוד ועוד אירועים המעידים על תחושה של זעם מתפרץ. כל האירועים הגיעו "מהשטח", מאזרחים מצרים, כמעט תמיד בני מעמד נמוך, ויחדיו הם משרטטים תמונה של משבר מתמשך, אולי כזה העומד על סף פיצוץ.
האירוע הנפיץ ביותר, שתפס כותרות ברחבי העולם – מה"ניו-יורק טיימס" האמריקאי דרך ה"לה-מונד" הצרפתי וכלה ב"דיילי-מייל" הבריטי, וכמובן בכל ערוצי החדשות הערביים – היה הראיון האקראי עם נהג הטוּק-טוּק ששודר בשידור חי בתוכנית "וואחד מִן אל-נַאס" ("אחד העם"). הראיון נמשך שלוש דקות בלבד והגיע תוך 24 שעות לכמעט 6 מיליון צפיות ביוטיוב.
בדברים שבהחלט ניכר שיצאו מהלב דיבר הנהג על המשבר הכלכלי של תושבי מצרים (מדינה שבה רבע מהתושבים נמצאים מתחת לקו העוני ושליש מהצעירים מובטלים), על משבר האמון מול ההנהגה ("משדרים לנו בטלוויזיה שאנחנו וינה, ואנחנו יורדים לרחוב ומגלים שאנחנו קרובים יותר לסומליה"), על ירידת מעמדה הבינלאומי של מצרים ("אנחנו מבקשים טובות מסעודיה, כשבעבר הם באו אלינו כשהיו צריכים כיסוי לכעבה"), על הפער הגדול בין הבטחות השלטון פוסט-מובארכ לבין המצב במציאות ("הבטיחו לנו פטריוטיזם, צדק חברתי וחירות, וקיבלנו את ההפך הגמור"), ועל סדר העדיפויות הקלוקל של הממשל במצרים (המבקש לקדם חגיגות נוצצות לרגל 150 שנה לפרלמנט המצרי בזמן ש"האזרח המצרי לא יכול לרכוש קילו אורז ברחוב").
דרמטיות לא פחות מדבריו של הנהג היו התגובות מצד השלטון. מגיש התוכנית, עמרו אל-לית'י, אולץ לקחת את "חופשתו השנתית" ולא חזר לשדר מאז, כנראה בהוראה מלמעלה. הסרטון הורד מכל האתרים והרשתות החברתיות הקשורות לערוץ "אל-חיאת", וכן מכל ערוצי היוטיוב שבהם עלה (וכך הוא צץ כל פעם מחדש עם מספר צפיות נמוך). חברי פרלמנט מצרים טענו כי הסרטון מפוברק, וכי האיש בוודאי קשור לתנועת "אחים המוסלמים" המבקשת לנצל את המשבר הכלכלי כדי להסית נגד מוסדות השלטון, והנשיא א-סיסי אמר בתדרוך לעיתונאים המקורבים לממשלה כי עליהם לעקוב אחר הרשתות החברתיות בגלל "סוכנים זרים המנסים להרוס את מצרים מבפנים".
כל זאת קרה בסמיכות לאירועים מטרידים אחרים, המעידים מצד אחד על מצוקותיהם של אזרחי מצרים, ומצד שני על הדרך המאוד לא מורכבת של המשטר המצרי להתמודד איתם. רניה בדווי, שדרנית בערוץ ONTV במצרים, פוטרה מעבודתה לאחר שמתחה ביקורת על שרת ההשקעות המצרית, דאליה ח'ורשיד. הדבר קרה אחרי שנהג מונית מצרי הצית את עצמו למוות מול מחנה צבאי בסידי-גאבר, מזרחית לאלכסנדריה, במחאה על יוקר המחיה. בין היתר הביא הדבר להאשטאג הדרמטי بوعزيزي_مصر (בועזיזי של מצרים), המרפרר להצתתו העצמית של מוחמד בועזיזי בתוניסיה, שסימלה את פרוץ מחאות "האביב הערבי".
דיוקן הנשיא המצרי א-סיסי ברחוב מצרי (צילום מסך)
ה"האפינגטון פוסט" בערבית דיווח כי "בועזיזי של אלכסנדריה מת מפצעיו בבית-החולים", אולם הידיעה הדרמטית מצאה את דרכה בעיקר לאתרים באנגלית, ולא לעיתונים המזוהים עם הממשל המצרי. עוד לפני כן, ליגת הכדורגל במצרים נפתחה, זו העונה הרביעית ברציפות, ללא קהל, וזאת בשל חששות השלטון כי מגרשי הכדורגל ישמשו כר ליוזמות התנגדות לשלטון. הדבר הביא לגל של מחאות פייסבוק של אוהדי הכדורגל המצרים, ולהבטחה של ועדת הספורט של הפרלמנט המצרי לבחון את הנושא.
וכל זה קרה אחרי גל של "מחאות החלב" שהתרחשו במצרים בתחילת ספטמבר, שבמסגרתן יצאו אימהות למחאה על עליית מחירי חלב תינוקות בצל המשבר הכלכלי המתגבר. התגובה של משטר א-סיסי היתה להורות לצבא להסתובב ברחבי הארץ עם חלב תינוקות במשאיות ולמכור אותו בחצי מחיר.
קו הפעולה של א-סיסי חוזר על עצמו: לפתור כל בעיה בהשתקה; או לחלופין בהכפשה שקושרת את יריביו ל"אחים המוסלמים" שהוצאו מחוץ לחוק (ביחד עם אוהדי האולטראס של מועדוני הכדורגל זמאלכּ ואל-אהלי) או ל"סוכנים זרים" שמשתלטים על מצרים מבפנים; ולפנות לצבא כארגון-על שאמור לפתור כל בעיה. והדבר מתחיל לעורר כנגדו ביקורת רבה, מבית ומחוץ. טארק אל-טבלאווי כותב ב"בלומברג" איך במצרים כינו את קמפיין משאיות חלב התינוקות "סיסילאק" – בלעג לנשיא המצרי המשתמש בצבא לפתור את בעיותיו תוך שהוא הופך למשווק של סימילאק.
את אותה שאלה שאל אל-בראא' עבדאללה, באתר אל-מוניטור, תוך שהוא מדגיש כי המעורבות של הצבא בתחומי החיים האזרחיים – מבניית כבישים, דרך חינוך וכלה בזכייה במכרזים כלכליים – הפכה למושא ללעג ולביקורת עבור רבים במצרים.
מאמר המערכת של "בלומברג" תקף את הנשיא א-סיסי וטען כי כל הפתרונות הכלכליים של הנשיא המצרי למשבר במצרים – לרבות פנייה לקבלת סיוע של 12 מיליארד דולר מקרן המטבע הבינלאומי, השקעה במגה-פרויקטים דוגמת הרחבת תעלת סואץ ובניית עיר בירה חדשה – הם בבחינת השקעה שלא תניב תוצאות, שכן המשבר החברתי-כלכלי יערער את מצרים הרבה קודם, ובשביל לפתור אותו צריך השקעה בכבישים, חינוך, רווחה, בריאות וחקלאות.
"שישה אנשים נוספים נעצרו אחרי שקראו למחאות ב-11 בנובמבר" (צילום מסך מאתר "דיילי איג'פת)
ג'יימס דורסי הוסיף מאמר ב"הפינגטון פוסט" וכתב כי מצרים נמצאת על ספו של משבר, תוך שהוא קושר בין כדורגל למצב כלכלי, עליית מחירים, אינפלציה גואה, היחלשות הלירה המצרית ולהיעדר השקעות זרות. למעשה, המצב נראה כה מתוח, שצעירים מצרים שהקימו קבוצת פייסבוק הקוראת למחאה עממית בתאריך 11.11 כבר נעצרו, תוך שהממשל עושה שימוש בחוק "מניעת המחאות" הדרקוני – שאישר א-סיסי – המאפשר לעצור ולאסור אזרחים המבקשים לקיים הפגנה, גם אם ההפגנה לא התקיימה.
בהמשך לכך, יותר ויותר אמצעי תקשורת, בערבית ובאנגלית, מדווחים על קבוצות נוספות ברשתות החברתיות במצרים הקוראות לאזרחי המדינה לצאת ב-11.11 ל"מרד הרעבים" (או "מרד המסכנים". במקור: ת'וורת אל-ע'ולבאן). בתגובה הודיע משטר א-סיסי כי מדובר "בכוחות רשע". עד כה בוצעו כבר מעצרים של לפחות 70 איש שקראו לצאת להפגנות. ולא רק הם נעצרו, גם האמן שרשוּבּ המאם, שפרסם כמה סרטוני וידיאו בהם הוא נראה כשהוא יושב וקורא להתפטרותו של א-סיסי תוך שהוא טוען כי את בעיות מצרים לא אמורים הצבא והגנרלים לפתור, הובל אחר כבוד לתא המעצר.
זאת ועוד, ה"וושינגטון פוסט" הקדיש מאמר מרכזי למצב במצרים וטען בכותרתו כי המצב הכלכלי מביא למחאות מתגברות חסרות תקדים נגד א-סיסי. קריקטורה הומוריסטית שבה נראה אדם מצרי טובע המושיט יד לבקשת עזרה ואת הנשיא א-סיסי קופץ למים, גונב לו את השעון ובורח, היתה כנראה כה מוצלחת, שהפכה לוויראלית עד שגם היא הורדה מאתרים רבים שפרסמו אותה.
לפי האתר "ערב48", בחודש אוגוסט עלו מחירי החשמל במצרים ב-25%–40%, וסוכנות רויטרס הקדישה מאמר למשבר הכלכלי במצרים, והתמקדה בקושי הרב להשיג מצרכי יסוד כגון סוכר. בתמונה של הסוכנות נראה אזרח מצרי מנשק שקית סוכר לאחר שהצליח לרכוש אותה. ה-BBC מדווח כי לנוכח המשבר, החרימה ממשלת מצרים 9,000 טון סוכר ממפעלים ברחבי המדינה, וזאת כדי למכור אותו לאזרחים במחיר מוזל, אולם לפי רויטרס, "הסבלנות של העם המצרי פוקעת אל נוכח משככי הכאבים שמציע להם א-סיסי".
אזרח מצרי מנשק שקית סוכר לאחר שהצליח לרכוש אותה, צילום מסך מאתר "ערב48"
גם ברשת אל-חורה, המדווחת על 12 אזרחים מצרים שטבעו למוות בשטפונות באזור העיר סוהאג בסוף השבוע, נכתב כי האזרחים לא התייחסו אל המוות כגזירת גורל, וגם שם עלתה המחאה נגד הצבא על בניית הכבישים הקלוקלים באיזור, על חוסר יכולתו לקחת אחריות, ועל סדר העדיפויות הקלוקל של הממשל המצרי, שבוחר להשקיע בחגיגות הנוצצות של הפרלמנט במקום להשקיע את המיליונים בתשתיות.
אעצור כאן, למרות שאפשר להמשיך עוד ועוד, כדי לציין שמתוך בדיקה שעשיתי באתרי החדשות השונים בחודש וחצי האחרונים עלה כי כמעט אף אתר חדשות מרכזי לא כיסה את הנושא. אתר "הארץ" פירסם כתבה מתורגמת מה"גרדיאן", ynet העלו את סרטון הטוק-טוק באיחור של שבועיים, ואתר "שיחה מקומית" הקדיש לנושא מאמר ועדכון – אולם מרבית האייטמים שפורסמו בתקופה זו על מצרים, עסקו בדברים אחרים לחלוטין.
בדיקה אקראית מגלה את הנושאים הבאים: "בשמים של מצרים: ההתחמשות של חיל האוויר המצרי" (Israel Defence); "עובד משרד הביטחון נורה ונהרג בגבול מצרים" (ynet); "תמונותיהם של זוג ילדים בבגדי חתן וכלה מסעירים את ארץ הנילוס" ("ישראל היום"); "דיווח בגאנה: אברהם גרנט יפוטר אחרי המשחק מול מצרים" (nrg); "גראנט וגאנה יפגשו את מצרים באליפות אפריקה" (one); "מצרים מכרה לרוסיה ספינות קרב – תמורת דולר" (ynet); "מצרים בונה מנהרות מתחת לתעלת סואץ" (Israel Defence); "12 חיילים מצרים נרצחו בסיני" (mako); "מצרים נאבקת במגפת השמנת היתר" ("הארץ"); "מאמן מצרים הוזהר שלא ללחוץ ידיים לגרנט" (nrg); "דיווח: צבא מצרים חיסל מאה לוחמי דאעש בסיני" ("וואלה"); "מצרים מסייעת למוחמד דחלאן" (News1); "פרויקט גרנדיוזי: כך תיראה עיר הבירה החדשה של מצרים" ("גלובס").
אלו הדיווחים לדוגמה שקיבלו אזרחי ישראל לגבי השכנה הגדולה מדרום. רובם המכריע הם או דיווחים שמגיעים "מלמעלה" (היינו, כותרות שהמקור שלהם הוא הודעות לתקשורת של ממשלת מצרים), או כאלו הנוגעים בקשר ישראלי ישיר כזה או אחר, או דיווחים על מצרים שניתנים בחצי חיוך מתנשא – מה שניתן לקטלג כ"מוזר ומעניין". הדברים החשובים באמת – המשבר שאיתו מתמודדים אזרחי מצרים, שינויים וזרמי עומק חברתיים, כלכליים, תרבותיים – נמצאים רק בשוליים, אם בכלל.
פרופ' טניה רינהרט לימדה את כולנו בספרה "כתוב בעיתון" שהתקשורת תמיד תעדיף מידע שמקורו בשלטון (שכבר עבר צנזורה, שנחשב בעל מקדם אמינות גבוה, שמבטיח המשך זרימה של ידיעות) על פני מידע אחר, אלטרנטיבי, המצריך בדיקה וכרוך בסיכון. מה שמדהים הוא שבמקרה של הסיקור בישראל של מצרים מתנהגת התקשורת להודעות הממשל המצרי באותו האופן, למרות שמדובר בשלטון זר.
לא ברור מדוע זה קורה. אולי בגלל קשר של שתיקה הנובע מברית אינטרסים בין מצרים לישראל, ובמסגרתו יש רצון להעדיף את הודעות הממשל המצרי וחוסר רצון להתמקד ביסודות הלא-דמוקרטיים של משטר א-סיסי (האינטלקטואל הבריטי טארק עלי טען ללא מורא כי א-סיסי מייצג לא יותר מ"דיקקטורה נבחרת"). ואולי זה כי הדברים החשובים באמת שקורים במצרים לא באמת מעניינים את הקורא הישראלי. אם כך או אם כך, מדובר בעובדה מטרידה מאוד על הדרך שבה אנו לומדים וקוראים על המזרח התיכון בישראל. מתברר שלא רק במצרים מבקשים למחוק בטיפקס את מה שמאתגר את השלטון במדינה הערבית, אלא גם כאן אצלנו.
ד"ר יונתן מנדל הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית וראש מרכז מנאראת ליחסי יהודים-ערבים במכון ון-ליר