לאור-עקיבא נזדמנתי רק פעם אחת בעבר, לשם ניחום אבלים עם שר הביטחון אצל בני משפחתו של חייל צה"ל, עולה חדש שנפל בדרום לבנון. את היישוב אני מכיר בעיקר מחליפה מהירה בכביש החוף בקטע שבין חדרה לחיפה או בדרך לחוף הים בקיסריה.
לפני כחודשיים נפגשתי בגלי-צה"ל עם ראש עיריית אור-עקיבא, יעקב אדרי. ביקשתי לבחון שיתוף פעולה בין גלי-צה"ל לבין מגמות התקשורת בבתי-הספר ביישוב. הפגישה היתה קצרה, ראש העיר עמד על כך שנבוא לבקר באור-עקיבא ולהתרשם בעצמנו מהעיר, ממערכת החינוך ובכלל.
באנו. צירפתי לביקור את ראש מחלקת החדשות של גל"צ, את ראש המחלקה הטכנית, את האחראי על השידור ונציג ממחלקת התרבות. במשך שש שעות סיירנו בגן הילדים המדעי והטכנולוגי, בבית-הספר היסודי שבו פועלת תחנת רדיו מקומית, בחטיבת הביניים שבה פועלת חברת ילדים דמוקרטית, בבית-הספר המצויד באולפני טלוויזיה מתקדמים, תחנת רדיו, לימודי תקשורת.
מערכת החינוך כולה רווית מחשבים, פעילות אינטרנט (החל מגן הילדים וכלה בתיכון), לוחות מורה אלקטרוניים, ציוד המחשה מתקדם, מעבדות, אולפנים, הרבה גאווה מקומית ובעיקר נוער מעולה, מעורה ומעורב. אחר-כך הלכנו לספרייה העירונית, מבנה חדש ומפואר, אלפי כותרים, כותל שלם של ספרות בשפה הרוסית, מחשבים ועמדות אינטרנט, אולם עיון. דמי המנוי לתושבי אור-עקיבא הם 60 ש"ח בשנה והמשתמשים רבים מכל הגילאים, ותיקים ועולים שזה עתה באו. מול הספרייה שוכן היכל התרבות העירוני החדש והמפואר, 700 מקומות, לובי, במה מתקדמת ותוכנית מופעים ומנויים הקורמת כבר עור וגידים.
בחלק האחרון של הביקור הלכנו לבית העירייה. לפני שנתיים קיבלה אור-עקיבא מעמד של עיר, אולם בחזית הבניין מתנוסס עדיין השלט "מועצה מקומית אור-עקיבא", חדר הישיבות של העירייה פשוט ומיושן. לשאלתי, השיבו: "הכסף הולך על מחשבים ועל החינוך. הלשכות, חדרי הדיונים והשלטים ימתינו". העירייה עסוקה כעת בגיוס מנה נוספת של מאות מחשבים לחלוקה לביתם של ילדי העיר כדי שלא ייווצר פער בין הכיתה לבית.
זה עשרים שנה אני תושב האזור, ולמרות שאני מתעניין מעת לעת בעיתונות המקומית לא הייתי מודע להיקף ולעוצמה של "מהפכת החינוך" המתרחשת באור-עקיבא. "תגיד", שאלתי את ראש המועצה, "ביקרתי בעשרות מקומות ברחבי הארץ, נתוודעתי למערכות חינוך רבות, אולם כזאת כמו באור-עקיבא לא ראיתי. מדוע לא תזמין לכאן את כתבי החינוך כדי שיבקרו, יתרשמו וידווחו?" ראש העיר הביט בי, ולא השיב. "אני חבר קיבוץ", אמרתי, "ומערכת החינוך שלכם השיגה מזמן את מערכת החינוך של התנועה הקיבוצית שבה מתחנכים ילדי שלי". יעקב אדרי הישיר מבטו והשיב: "ניסיתי, אין בזה עניין, אולם ההישגים והשמועה עליהם עושים כנפיים. ילדי קיסריה הסמוכה מבקשים כבר לעבור ללמוד באור-עקיבא. אלה שכבר עברו מרוצים והוריהם מרוצים". "ומה עם העיתונות?" הקשיתי. "אנחנו מתויגים שם בתחום העוני והאבטלה, אחת לשנה, לאחר פרסום דו"ח העוני, התקשורת באה לאור-עקיבא ומדווחת".
יצאתי מאור-עקיבא נרגש ונסער כאחד, הבנתי פעם נוספת את עוצמתה של התקשורת היוצרת דימוי מסוים לאדם או ליישוב, ואחר-כך, במשך שנים, מתחזקת את הדימוי ואפילו מחזקת אותו. תהיתי אם אור-עקיבא היא חריג בעניין זה או שמא ישנם מקומות נוספים שבהם כולנו מדשדשים עדיין בתוך הסטיגמה.
משהו טוב, חיובי ומרשים מתחולל על אם הדרך בין תל-אביב לחיפה: עיר שלמה נעה קדימה בכיוונים ובדגשים הנכונים, עם הנהגה נכונה, עם הצלחות וקבלות. אור-עקיבא, דקה אחת מקיסריה, שתי דקות מחוף הים, שלוש דקות מתחנת הרכבת של בנימינה, עוברת מהפכה בתחום החינוך. העתיד שם כבר כמעט מובטח. 22 מבני היישוב, בוגרי תיכון, יצטרפו בשנה הקרובה ללימודי עתודה במסלול מיוחד של צה"ל בטכניון, תוכנית "עתידים".
חשבתי בערב על תפקידנו העיתונאי, על הצופים, המאזינים והקוראים: האם אנו מכירים את המידע? ואם לא -מדוע? האם אנו מתעלמים בכוונה? מדחיקים? לא מאמינים? האם זה מפריע בכלל למישהו ומה ניתן לעשות?
תסתכלו מה קורה באור-עקיבא! לכו לבקר שם.
זוהי כנראה רק דוגמה אחת לעיוות תקשורתי. אני מתחייב שגלי-צה"ל את שלה תעשה.
אבי בניהו הוא מפקד גלי-צה"ל
גיליון 38, מאי 2002