בגיליון 39 של "העין השביעית" מציע חברי, פרופ’ ירון אזרחי, "למצוא בסיס חדש לאבחנה בין כתיבה עיתונאית מקצועית אחראית לזו שאינה כך". אזרחי סבור כי ה"מילון השגוי", לשיטתו, אחראי לבלבול ביישום סטנדרטים מקצועיים בעיתונות. לא ברור מדבריו כיצד מזיק המילון הישן ליישום הסטנדרטים, ומה באה הרפורמה הלשונית-מושגית להשיג ולתקן. המילון הישן הוא נחלתם של חוקים ותקנוני אתיקה במדינות הדמוקרטיות. מי שמציע לזנוח אותו, עליו הנטל להוכיח את כשלונה של התפיסה המקובלת.
לדברי אזרחי, יש לחדול מלהשתמש בקריטריון האובייקטיביות שמניח את קיומה של זווית ראייה אלוהית, מושלמת, ולהעמיד את העיתונאים במבחן ה"סובייקטיביות הכנה". העיתונאי החדש נדרש להקדים דיווח ניטרלי ונקי מעמדה, ורק מאוחר יותר להוסיף את פרשנותו שלו. העיתונאי הטוב כמוהו כמצלמה, אשר האתגר המוצב בפניה הוא מציאת הזווית הטובה, שהיא בדרך-כלל הזווית המקורית.סביר להניח ששאלות היסוד הפילוסופיות, "האם יש זווית ראייה אובייקטיבית?", "האם יש אמת?", לא יגיעו לכלל פתרון מעל דפי "העין השביעית". אולם בעולם שבו קיים עיתון, יש לו גליונות דפוס, עורכים וכותבים, ניתן לדבר על דברים שקיימים להבדיל מדברים שלא קיימים, מאורעות שהתרחשו במציאות וכאלה שלא.
קשה גם להבין את התרבות האנושית ללא האמונה הסובייקטיבית העזה של בני-אדם בקיומה של אמת. בעולם הפיזי, להבדיל מזה המטא-פיזי, עדיין אפשר לדבר על עובדות. אם היה פיגוע - היה פיגוע. היה מפגע, והיו נפגעים (הרוגים ופצועים בסוגים שונים של פציעה). אמת, דיווח של אדם אחד אינו יכול לכלול את כל נקודות המבט על מניעיו של המפגע יהיה קשה, ואולי לא ניתן, לעמוד. אולם המדווח יכול להתייחס לדברים שקרו בתור שכאלה, וכחורגים מתחום ה"סובייקטיביות" (כנה או בלתי כנה).
בהיבט חשוב אחד צודק אזרחי ודבריו ראויים להדגשה: במצבים מורכבים שקשה לדעת מה קרה בהם, או כאשר מצויים בעיצומה של דינמיקה תזזיתית, על העיתונאי להשתמש באופן פומבי במידת הספקנות והעמימות. המדווח חייב לציבור דיווח גם על הקושי שלו בקביעת הממצאים. כך, עיתונאי הכלכלה שמסקרים תהליך רב תנודות חייבים במודעות גבוהה להימצאותם בתהליך כזה. כך גם פרשנים צבאיים ומדיניים בעיצומם של מהלכים חסויים, שהמידע הזמין עליהם קלוש. חשוב שעיתונאים יהלכו בזהירות רבה יותר כאשר הקרקע שעליה הם צועדים מוצקה פחות. כך תישמר מידת הזהירות ותובטח אמינות גבוהה יותר. אלא שאזרחי אינו הולך את כל הדרך: כשם שיש לתבוע גילוי נאות של רמת ההסתברות שבה נקבעים הממצאים, כך יש גם לדרוש מעיתונאי, אשר נמצא בעמדת תצפית לקויה או חסרה, לעמול קשה כדי להשלים את פערי המידע. עיתונאי ששמע צד אחד, חייב לשמוע את עמדתם של צדדים רבים ככל האפשר, כדי לגבש לעצמו תמונה מלאה יותר. עיתונאי ששמע דברים מכלי שני, חייב להגיע למקור הראשוני. במקום אלה, מציע אזרחי לנטרל את חוש השיפוט העיתונאי: "היסוד הסובייקטיבי נעוץ בכך שהוא אמור לתאר את מה שהוא רואה ברגע ובמקום מסוים, ולא את מה שהוא משבץ בנארטיב מוכן מראש הנובע ממה שהוא מצפה, רוצה או סבור שקוראיו מצפים שיראה. כלומר, הוא נותן לקשר הראשוני הישיר בין העין הרואה והאובייקט הנראה מעמד עצמאי, לפני השלב הפרשני".
ומה בדבר הבחירה היכן להיות מוצב? ובמה להתעניין? האם כתב הבריאות וכתב המשטרה המסקרים תאונה מצופים לספר אותו סיפור? והאם החיפוש אחר הזווית המקורית הוא תמיד ענייני? לא ברור שיש נקודה בזמן או במרחב שבה ניתן להקדים צילום ניטרלילהשקפת העולם. הצעתו של אזרחי בקטע זה של דבריו דומה דמיון חשוד לדרישה הישנה לאובייקטיביות, אלא שהיא מוסיפה לה תנאים מחמירים, שייתכן שהם חורגים מגבולות היכולת האנושית. ההצעה של אזרחי מגמדת את תפקידו של העיתונאי. אזרחי רוצה שהעיתונאי ידווח בדיוק כפי שראה ושמע - גם את דברי הדובר הרשמי? האם אין לעיתונאי אחריות לשאול שאלות ולדרוש תשובות? האין עליו לחפש מידע במקורות אחרים, שאינם רשמיים? מהו הייחוד שנותר לתפקיד העיתונאי? במה הוא נבדל מן הדובר הרשמי?
נכון שכל דיווח, לרבות דיווח עיתונאי, מחייב סלקציה, אשר נעשית, מטבע הדברים, על-פי פרשנות ועל-פי הנארטיב שמאמצים להם העוסקים במלאכה. אולם הכורח בסלקציה אינו מוליך לסובייקטיביות כנה. בדיווח על אירוע או על שיח קיימות אפשרויות שונות בתוך המתחם של התאמה בין הדיווח לבין האירוע, ויש גם תיאורים שהם בבירור מסולפים. סיכום של ישיבת ממשלה, שבה הוחלט לתמוך בהצעת חבר-הכנסת דרוקמן בנושא מסירת קרקע לערבים, בדיווח שלפיו החליטה הממשלה להתנגד להצעת דרוקמן, הוא סיכום שקרי. העובדה שהעיתונאי נפל קורבן לאי הבנה ומבחינתו הסובייקטיבית דיווח אמת, אינה מכפרת על כשלונו המקצועי.
מרבית הדוגמאות שנותן פרופ’ אזרחי מתייחסות למצב של עד ראייה. לעתים נדירות מאוד העיתונאי הוא עד ראייה למתרחש. לכן, תפיסת התפקיד העיתונאי על-פי אזרחיאינה ישימה לרובה ולעיקרה של העבודה העיתונאית. הדרישה העיקרית מעיתונאי איננה לדווח על מה שראה אלא לברר, לבדוק, לחקור ולהעמיק חקר, כך שתיאור המציאות שהוא מציג יהיה מהימן ומשקף-מציאות ככל שניתן.
האם מספקת שיטתו של אזרחי סטנדרטים לבחינת איכות עבודתו של עיתונאי?
לא אחת נמתחה ביקורת פומבית על מי שמכונה עיתונאי החצר, אורי דן. הנחת היסוד בביקורת על דן היא שאדם שכל-כך מזדהה ומזוהה עם האישיות הפוליטית הבכירה ביותר אינו מסוגל להיות עיתונאי ביקורתי. אולם, לפי הקריטריונים שהציב פרופ’ אזרחי, יכול להיות שדווקא אורי דן הוא התגלמות עיתונאי העתיד. הנה מובאה מדבריו ("העין השביעית", גיליון 32, "כל מה שרצית לדעת"). "למי תאמין", שואל דן, "למי שהיה שם וחי את זה או למישהו אחר בעיתון אחר או במקום אחר שככה החליט שהוא יודע? אני הייתי שם". האם המעורבות האישית לא פוגעת ביכולת לסקר סיקור אובייקטיבי, נשאל דן, והתגובה: "אני אומר בדיוק איפה אני עומד. אני לא מכריז על עצמי אובייקטיבי". כיצד זה מתיישב עם היומרה להציג את העובדות כהווייתן? "עובדות כהווייתן זה כמו שאתה בא ויודע ולמדת אותן בעצמך".אם כל שנדרש מדן הוא סובייקטיביות כנה, אפשר מאודשהוא עומד במבחן. אם נטשטש את ההבדל החשוב בין נכון ללא נכון, מציאותי ולא מציאותי, נקבל יותר עיתונאים מסוגו של דן.
אם מבקש אזרחי לטעון כי בתחום הפרשני "הכל הולך", אני חולק עליו. גם בתחום הפרשני - הסובייקטיביות, שהיא ודאי קיימת, איננה בלתי מוגבלת. עיתונאי חייב להיות ביקורתי גם כלפי ראש הממשלה "שלו", שהוא בחר. עיתונאי אינו יכול לנטרל את עצמו מעמדותיו, אולם הוא חייב לשאול את עצמו: מה היה כותב נוכח הגדלת הממשלה או מהלך אחר, אילו מדובר היה בראש ממשלה שלא לפי בחירתו, ולחוות דעה בהתאם. לגיטימי, לכן, לבקר עיתונאי על שהתייחס באמת-מידה שונה לאהוד ברק בהשוואה ליחסו לבנימין נתניהו, נוכח התנהגויות דומות של שני האישים.
אזרחי מציע גם להחליף את זכות הציבור לדעת בזכות חדשה - הזכות לפרש. מדובר בזכות כפולה "לגישה ישירה לנתונים אמפיריים, שעליהם מדווח העיתונאי. רק על יסודם של נתונים כאלה הוא יכול לקבל, לדחות או להחליף את פרשנותו של העיתונאי בפרשנות אישית וחלקית אחרת". לא לגמרי ברור כיצד התביעה ל"נתונים אמפיריים" או ל"דיווח מהימן" מתיישבת עם העדר קנה-מידה אובייקטיבי. ובעיקר, לא כדאי למהר ולהיפרד מזכויות קלאסיות. אם כל מה שהאזרח זכאי לקבל הוא התמונה החלקית בהכרח ש"צילם" העיתונאי, גם כאשר "צולמה" מנקודת התצפית הגרועה ביותר, ועליה פרשנות שאין לה שום מחויבות פרט לכנות - מעט מאוד נותר מזכות האזרח לדעת.
אני ער לכך כי ניתן להבין את דבריו של אזרחי גם באופן מוגבל וצנוע יותר, כמציעים שינוי שהוא בעיקרו סמנטי והדגשי. גם בהבנה זו אני מוצא לנכון להתריע נגד המושג "סובייקטיביות כנה". אני חושש שהמושג ישמש - ואיני מייחס לאזרחי כוונה כזו - להענקת לגיטימציה להתנהגות עיתונאית בלתי מקצועית, חפיפניקית ורשלנית. כנות או היפוכה מחייבים חדירה לנבכי נפשו של אדם, חדירה קשה ובלתי מבטיחה שראוי ככלל להימנע ממנה. אם כל מה שנותר בפועל הוא סובייקטיביות - מה נותר?
מרדכי קרמניצר הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ועמית-מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 40, ספטמבר 2002
