עד לפני זמן קצר כמעט לא חשנו בנוכחותם של נכים בתקשורת. ולא ראינו אותם בטלוויזיה אלא ב"תפקידים" צפויים של מסכנים, שיש לרחם עליהם ולתרום למענם כסף כדי להושיע אותם ממסכנותם, או לחלופין כ"גיבורים", נכים שהחברה אוהבת לראותם מתגברים על נכותם, וברוב חסדה גומלת להם בהערצה. דמות הילדה המתרימה על קופסת מצעד הפרוטות של איל"ן, שהיתה תמיד חסרת פנים בגבה למצלמה, עברה אמנם שידרוג לקופסת הטלוויזיה כאורחת של תוכניות בידור, אבל נשארה חסרת אונים כפי שהיתה, מושא לרחמים. תאמינו לי שהיא הטרידה לא מעט את מנוחתי, בבואה מדי שנה בתזמון מושלם עם השקדייה של ט"ו בשבט.
בקצה השני של סקאלת הדימויים ניצב תמיד נכה המלחמה ההירואי, שבדרך-כלל גם מפגישים אותו לשם המלודרמה עם מי שהצילו ממוות, או נכה-העל ה"אזרחי", רצוי ספורטאי עטור מדליות. כיוון שלסופרמן אין כלל בעיות (זה היה עוד לפני שכריסטופר ריב עצמו הפך לנכה), לא ראינו ולא שמענו על מצוקות הנכים ועל זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם, המופרות יום יום ושעה שעה, ולא ידענו על דיכוי חברתי של שנים. הדימויים האלה באמת מדכאים והם תורמים לא מעט להפלייתם של נכים.
הפגנת הנכים של שנת 99’, שבה השתתפתי, וזו של שנת 2002, שנכנסת בשעת כתיבת שורות אלה ליומה ה-63, הצליחו למוסס מעט את הסטריאוטיפים שבהם התמקדה התקשורת, ולצד כתבות ה"צבע" מושכות הרייטינג היא גם התחילה לשאול כמה שאלות ענייניות ולראות את האדם עם הצרכים. הנכים הם לא כוח פוליטי, והם לא מסתובבים במעגלים ההרמטיים של תקשורת-ממסד-כלכלה, ואין להם אפילו "שאלטר" לסגור, כפי שציין בצדק לא אחת יו"ר מטה המאבק אריה צודקביץ’. ל-144,000 נכים החיים מקצבת נכות של 1,700 ש"ח לחודש בלבד יש רק הנכות לבוא ולהפגין אותה ואתה בתנאים פיזיים קשים ובהתמדה ראויה לציון. ועומדת לרשותם כמובן גם התקשורת אם היא לא תהיה שם המאבק הזה לא קיים. טוב עשתה נילי אמיר, עורכת יומן הצהרים ברשת ב’ של קול-ישראל, במניין ימי ההפגנה ובדיווחים היומיומיים - הבעת עמדה שכזו כמובן גם מסמנת לכולנו, נכים ושאינם נכים, סולם של ערכים.
מי שמלין על התקשורת שהיא עשתה קמפיין לנכים, יכול להירגע: אחרי שבועות של תיעוד אינטנסיבי יומיומי, ולפעמים גם שעה שעה, לא קמו תנועות מחאה וגם התקציב עבר בלי הקצאות חדשות לנכים. הכלבים נובחים והשיירה עוברת. האם התקשורת באמת קבעה סדר-יום חברתי?
צילום: ליאור מזרחי/באובאו
במהלך שני חודשי ההפגנה שמעתי וקראתי עיתונאים חסרי מנוח טוענים ש"אי-אפשר יותר לראות את המראות הקשים האלה", והגדילה לעשות אמונה אלון, ברשימה צדקנית ופטרונית במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" ("שובו הביתה, נכים יקרים", 6.2.02).
אלון לקחה על עצמה את התפקיד הכל-כך לא נעים הזה, לבקש מן הנכים המפגינים לשוב הביתה. כפי שהיא מעידה, ממקור ראשון בלי ספק, לבעלה השר ולחבריו בממשלת ישראל אין כוח נפשי לומר לנכים "לא!". "מרוב חשש לומר להם לא", היא כותבת, "אין אומרים להם דבר. עדיין לא נמצא מי שיעז להסתכל לנכים המפגינים בעיניים ולומר להם: שובו הביתה, חברים. חבל על כוחותיכם, אין כל סיכוי שתנצחו במאבק הזה". נו, באמת. והיא ממשיכה: "קשה מאוד להתווכח עם אנשים טובים ונחמדים שהגורל התאכזר אליהם, ונטייתו הטבעית של אדם בריא היא לתת משלו לזולתו הפגוע".
אני פשוט לא מאמינה שיש עוד מי שחושב שהגורל הוא לב הסיפור. צמד המלים "מוכי גורל" כבר מזמן יצא מן האופנה. לפעמים הוא עוד מהדהד בקולו הרועם של רפי גינת בכלבוטק. חשש כבד מתגנב ללבי אם שמעה אי פעם אמונה אלון על זכויות. הזכות לחיות בכבוד, למשל. הזכות לעצמאות אישית (מה לעשות, כשמדובר בנכים זה עולה כסף). וכל זאת בשל השורה התחתונה ברשימתה: "חוק מתקדם הקיים כבר במספר מדינות באירופה, המחייב להעסיק נכים... יסייע לציבור הנכים הרבה יותר משביתת רעב ברחבת הכנסת". ובכן יש לי חדשות ישנות בשבילך, הגברת אלון: החוק קיים. חבל שהממשלה לא עושה דבר לאכיפתו. אולי לא צריך חוק מתקדם. צריך באופן דחוף ממשלה מתקדמת.
ב"ידיעות אחרונות", מתברר, אפשר גם אחרת. דוד רגב, הכתב לענייני רווחה של העיתון המלווה את ההפגנה מיומה הראשון, התיישב בכיסא גלגלים ויצא לבדוק בעצמו איך מסתדר הנכה בישראל 2002 ("החיים בגובה כיסא גלגלים", 14.1.02). בסופו של יום הוא חזר הביתה עם זרועות כואבות, עם מבט חדש על העולם, מלמטה כלפי מעלה, שזיכה אותו גם בכאבי צוואר, אבל גם בכתבה מעולה, בגובה העיניים, על ההשפלה והדה-הומניזציה שהן מנת חלקו של הנכה בחיי היומיום.
האחריות להתמוססותם של הסטריאוטיפים באמצעי התקשורת נמצאת לא רק במגרש של העיתונאים, אלא גם במגרשם של הנכים עצמם, שהפנימו במשך השנים את אותם סטריאוטיפים, אבל גם למדו את כללי המשחק בתקשורת. יו"ר מטה המאבק הודה בימים הראשונים להפגנה שתמונות קשות בטלוויזיה הן תנאי הכרחי להצלחתה. תמונות של נכים חסרי אונים שוות יותר מאלף נאומים, לדבריו. השאלה היא, האם זה באמת עוזר והאם כל האמצעים מקדשים את המטרה?
אין לי מושג מי אחראי יותר לפיאסקו הגדול שהיה במהלך התוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון - הנכים או התקשורת. הנכים, שהחליטו להציג לראווה את פצעיהם כשרידים אחרונים לסצנות ה’פריק שואו’ שנועדו לבדר, במקום לשטוח את טענותיהם באופן ענייני, או עורך "פוליטיקה" שהחליט לא להזמינם לאולפן כבני-שיח שוויוניים ובחר להציב את עמדת השידור באתר ההפגנה של הנכים? חבל מאוד שהוחמצה ההזדמנות הזו, משום שלא הוכנה ולא הובנה כראוי על-ידי שני הצדדים. דר’ ברלוביץ’, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, שהוזמן לאולפן בנושא אחר, יכול היה למשל לענות על חלק מן הטענות, בהיותו צד במשא ומתן עם הנכים. לא במקרה וטוב שבאה מיכל קפרא במוסף שבת של "מעריב" ("עשר טענות, עשר תשובות", 15.2.02) ונתנה לצודקביץ’ הזדמנות להפריך עשר טענות. של מי הטענות? של העיתונאים, כמובן. "למי לא נעים מאתנו?", שואל צודקביץ’, כהד לרשימתה של אמונה אלון, "למדינה שקבעה שאיננו מסוגלים לעבוד?".
הבון-טון הפופוליסטי, שעוצמתו הולכת וגוברת עם התמשכותה של ההפגנה, לא פוסח גם על העיתונאים המחוברים לאוצר וניזונים משפע הדיסאינפורמציה שהוא מפזר. רק שבוע לפני כן, במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" ("החוקים הפופוליסטיים רק יחמירו את העוני ויגרמו לפיטורי אלפים", 8.2.02), התפלא דוד מילגרום, לשעבר הממונה על אגף התקציבים באוצר, על שלא מציגים שאלות לנכים. "איך זה שבכל שנתיים מתקיימת שביתה של הנכים... אני הייתי זה ששילם להם את המיליונים בגין ההסכם הקודם... אז איך זה פתאום, בחורף 2002, נעשה מצבם כה חמור?... האם אין קבוצות אחרות, שמצוקתן גדולה אף יותר, אך שהן פשוט פחות מיליטנטיות? למשל המפגרים והחולים הכרוניים?"
כיוון שהמראיין, גד ליאור, לא בקיא בנושא, כל מה שנותר לו הוא להתראיין אצל מילגרום ולא לשאול את השאלות הנכונות. שאלות נוקבות, כאמור, מציגים רק לנכים. לא לאנשי האוצר. מצבם של הנכים, אגב, לא נעשה פתאום חמור. מילגרום, בייגה שוחט ואהוד ברק כופפו להם את הידיים בפעם הקודמת ואילצו אותם לוותר על הדרישה המרכזית להעלאת קצבת הנכות. ודבר נוסף - המפגרים והחולים הכרוניים הם לא פחות מיליטנטים, ומצוקתם לא פחותה אף היא. הם פשוט נכללים ב-144,000 הנכים, מקבלי קצבת הנכות.
בעת פרשת מוניקה לוינסקי חזרה והופיעה בכתבות טלוויזיה דמותו של אחד מיועציו המשפטיים החשובים של הנשיא, עורך-דין בכיסא גלגלים. גם אני עצמי, עלי להודות, מתוכנתת בתגובות הצופה שלי על-פי התפיסות הוויזואליות המקובלות בתקשורת הישראלית. הייתי בטוחה שזו כתבה על בעיות נגישות!!! ביום שבו יופיעו נכים בתקשורת לא בגלל נכותם, אלא בגלל מה שהם, נצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות האלה.
לאה ליאור היא שדרנית בקול-ישראל ועורכת תוכניות ג’אז, נכת פוליו ופעילה למען זכויות נכים
גיליון 37, מרץ 2002