היה זה ראש הממשלה המנוח יצחק רבין שטבע במהלך שנות התשעים את הביטוי "כעומק הנסיגה עומק השלום". בפרפרזה על אותו ביטוי ניתן לקבוע שעורכי העיתונות הישראלית אימצו ללבם את התפיסה שכעומק הזעזוע עומק ההישג העיתונאי. צילומים של קשישים מחטטים בפחים, חיילים מתייפחים על קברים או ילדים מבוהלים מרעש הקסאמים, מטרתם אחת: לעטוף את הסחורה העיתונאית בוויז'ואל עסיסי שמודיע לצרכן התקשורת: האמת העירומה לפניך.

כל זה ראוי, ואולי אף נכון, כאשר העיתונות משתמשת בטריק הזה כדי לנסות לגייס דעת קהל לנושא עם חשיבות חברתית-פוליטית. אבל האם השימוש הזה לגיטימי גם כאשר מדובר באינטרס צר של אדם פרטי? אני חושב שלא.

הנה לכם דוגמה. לראיון שערך צדוק יחזקאלי בגיליון האחרון של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" עם ראובן גרוס בחרו העורכים לצרף שתי תמונות תקריב של "מלך החניונים", כשרגלו הגדועה מתנוססת בהן משל היה קבצן הודי המשדל את העוברים ושבים לפתוח למענו את ארנקיהם. רגלו של גרוס, כך מתברר מהכתבה, נכרתה כתוצאה ממחלת סוכרת ("שנים רבות הוא התעלם מהסוכרת שקיננה בגופו, אכל ועישן בלי חשבון ועבד במתח רב מסביב לשעון", כותב יחזקאלי). הרציונל העריכתי ברור: להראות שהאיש שנחשב לאחד החזקים בעיר תל-אביב ובסביבתה הפך באחת לשבר כלי. אלא מה, גרוס אינו חייל פצוע מבינת ג'בל, או לוחם מחזית הקסאמים בדרום, אלא איש עסקים שנחשד במתן שוחד והטיית מכרזים, ושהפרקליטות המליצה להעמידו לדין. בפרשה מעורבים אנשי עסקים אחרים, עובדי ציבור וחברי עירייה, והיא נחשבת לחמורה ביותר.

האינטרס של גרוס להיחשף מול המצלמות נהיר: לגייס דעת קהל אוהדת. אבל מה בדיוק האינטרס של "ידיעות אחרונות"? להשפיע על השופטים? סביר להניח שב"ידיעות אחרונות" לא כיוונו לכך, אבל שיקולי העריכה שלהם היו במקרה זה מוטעים: הם אמנם ניסו לעורר עניין ולנסות להעצים את ההישג העיתונאי שהם חושבים שנפל בחלקם, אבל בדיעבד הם נרתמו למאמץ ההיחלצות של גרוס מחומרת האישומים התלויים ועומדים נגדו. שהרי מבחינתו, כנראה, גדם אחד שווה אלף מלים.