אחד המושבים בכנס אילת לעיתונות, שנערך לראשונה בשלהי נובמבר 2007, הוקדש, שלא מפתיע, לגורלו של השידור הציבורי בישראל. מאחר שאגודת העיתונאים בתל-אביב אירגנה את הכנס, היה זה רק טבעי שהנושא, המטריד את עובדי רשות השידור, שהם חלק ניכר מחברי האגודה והנהלתה, יידון בו. כמי שהוזמן ליטול חלק במושב גדוש דוברים בהנחייתו של חתן פרס ישראל למפעל חיים, שלום קיטל, התקשיתי להשתלב באקלים ה"פוליטיקה". לפרקים אף השתעממתי למשמע הטיעונים המוכרים והנדושים בפיהם של ארבעת המנכ"לים - יצחק לבני, אריה מקל, טומי לפיד ומוטי שקלאר - והטיעונים שכנגד, היוניוניסטיים, של אחיה גינוסר ונועם גילאור. ובדיוק בנקודה זו עולה כל דיון על השידור הציבורי על שרטון מחמת קוצר רוח. שכן גם הפעם הצטמצם הדיון לגורלה העגום של רשות השידור, תוך החלפת מהלומות מילוליות בין מנהלים לנציגי העובדים.

אכן, המשבר בשידור הציבורי פוקד את כל מדינות המערב, והסיבות העיקריות מוכרות: ריבוי ערוצי שידור פרטיים, המתמחים בתכנים ובקהלים שונים, מחריף את התחרות על מאזינים וצופים ומכרסם בזכות קיומו של השידור הציבורי; מה זכות קיומם של ערוצי שידור ציבורי שעה שבכבלים ובלוויין פורחים ערוצי נישה גם למיעוטים תרבותיים ולשוניים? מי שמתנחם בכך שמשבר הזהות לא פסח גם על השידור הציבורי במדינות המערב, ובכללן הבי.בי.סי, אם ומופת לשידור ציבורי איכותי, מקל ראש בנסיבות הייחודיות המתקיימות בישראל.

מהפך ערכים דרמטי

עם כל הכבוד לחומרת האילוצים המובנים ברשות השידור, נראה שנוח יותר להתעלם מן ההקשר הכללי. גם התיקון לחוק רשות השידור, שעבר בקריאה ראשונה ומנומק בכוונה לשחרר את רשות השידור מכבלי הפוליטיקאים, עתיד להתברר כמהלך סרק.

החברה הישראלית שרויה בעיצומו של מהפך ערכי דרמטי לעבר אקלים ניאו-ליברלי מוקצן, המקרין על אורחות חיים ותפיסות בסיסיות, וגם על מקומו של השידור הציבורי. מי שמפשט את המשבר לפסים יוניוניסטיים חוטא לראייה הערכית: שידור ציבורי הוא חלק מתפיסת עולם כוללת שלפיה הוא חלק מסל שירותים בסיסיים שעל מדינה להגיש לכל אזרחיה. המגמה הכללית של הפרטת השירותים אינה יכולה לפסוח גם על השידור הציבורי. באקלים של אמריקניזציה מואצת, רק מעטים מסוגלים להמשיך בשידור כשירות ולא כעוד מוצר או מצרך המשווק לפי הגיון הרייטינג. על כן, בתהליך האמריקניזציה הכללית של מערכות השונות, יש לשידור הציבורי מקום זניח, ממש כמו ה-PBS בארה"ב, המתקיים בעיקר מנדבות של תאגידים כלכליים ואילי הון. כבר לפני שנים אחדות הציע עו"ד צביקה האוזר, יד ימינה של שרת התקשורת דאז, לימור לבנת, להקצות משאבים להפקת שידורים ציבוריים בערוצים המסחריים.

מי זקוק לשידור ציבורי

בהלוויה המתמשכת של השידור הציבורי ומיצובו החדש במעמד מוחלש וזניח, מתרקמת קואליציה בין שלושה כוחות עיקריים – כלכליים, פוליטיים ותקשורתיים. זוהי הלוויה עליזה וגדושת קריצות ושאלות מתחסדות. השאלה המדויקת לא נשאלת: מי לא צריך שידור ציבורי?

תאגידים כלכליים, אוליגרכים ואילי הון אינם זקוקים לשידור הציבורי; הוא עלול לחסום או לחבל בקשר הרצוי והמתהדק בין עיתון-הון-שלטון. גם הפוליטיקאים אינם מתלהבים משידור ציבורי, במיוחד כשהוא שרוי במשבר. השידור המסחרי רודף הרייטינג עשוי להתגלות כיעיל יותר בהבטחת חשיפה לציבור גדול יותר. גם התקשורת המסחרית אינה מעוניינת בשידור ציבורי איכותי, שעלול לאתגר אותה, להתחרות בה ולצבור משאבים ורייטינג על חשבונה. לא במקרה מקדישה התקשורת המסחרית מקום וזמן נדיבים למשבר בשידור הציבורי, מתוך משאלה לקעקע את אושיותיו.

ובכל זאת, מי כן צריך שידור ציבורי?

הציבור על רבדיו השונים. שידור ציבורי אותנטי ובמימון הציבור אמור לשרת אינטרסים של הציבור. ערוצי שידור אחרים משרתים, כצפוי, אינטרסים כלכליים של בעליהם.

הכותב הוא ראש המחלקה לתקשורת ומרכז בורדה לתקשורת חדשנית באוניברסיטת בן גוריון