"דו"ח וינוגרד ממשיך מסורת של יצירות מופת ישראליות של כפל משמעות. כמו ועדת כהן אשר מצאה את שרון גם אחראי וגם לא אחראי לטבח של גברים נשים וילדים במחנות הפליטים של סברה ושאתילה בשנת 1982". את הסיכום הזה לדו"ח ועדת וינוגרד הציע לקוראיו מארק סירויס, העורך האדמיניסטרטיבי של ה"דיילי סטאר" הלבנוני שיוצא לאור בשפה האנגלית.
סירויס תופש את דו"ח וינוגרד כחלק בלתי נפרד ממערכת אידיאולוגית ציונית, "שמקדשת את משטר האפרטהייד". לטעמו, התכוונה הוועדה רק לעזור לאולמרט להרוויח זמן כדי לשקם את האימון בו או למנוע את החלפתו בידי "מחרחר מלחמה כמו נתניהו". לכאורה, נוקט סירויס עמדה של פרשן בקי, כזה שמכיר היטב את נבכי הפוליטיקה הישראלית ואת התצורות האידיאולוגיות שמכונות כל זרם בה.
אלא שסריקה ממוקדת של המאמרים שהתפרסמו בלבנון בעקבות פרסום דו"ח וינוגרד מלמדת כי בלבנון, רק פרסום באנגלית, בעיתון שקהל היעד שלו הוא דיפלומטים וחוקרים שאינם קוראים ערבית, יכול היה להתעלם ההקשר הלבנוני של דו"ח הועדה. דו"ח וינוגרד הוא דו"ח לבנוני לא פחות משהוא ישראלי עד כי אפילו סירויס, המשקיף המרוחק לכאורה, אינו יכול להתנתק לגמרי מן הקשר הלבנוני. "לפחות הישראלים מעריכים את החשיבות שקיימת במראית העין של מי שעשה את הדבר הנכון (בהקמת ועדת חקירה צ.ב); את זה איננו יכולים לומר על השכבה הפוליטית בלבנון. זאת לא בחנה באופן רציני את מה שהתרחש בקיץ 2006 ובכך היא משלימה את המלאכה שהישראלים לא יכלו להשלים בעצמם: מלאכת פרימתה של לבנון".
ואמנם, ועדת וינוגרד מילאה חלל ריק גם ללבנונים. אלה ציפו בדריכות לפרסום ממצאיה כדי לקבל תשובה על סוגיה לאומית כבדת משקל: האם חזבאללה ניצח במלחמה והאם ממשלת לבנון של פואד סניורה פעלה כראוי?
התחליף הקרוב ביותר
לבנון, שממשלתה מושבתת למעשה מאז נובמבר 2006, כאשר שרי התנועות השיעיות "חזבאללה" ו"אמל" פרשו ממנה, לא יכלה כמובן לבצע ועדת חקירה משל עצמה. ועדה כזאת, אילו קמה, היתה מסכנת את האיזון הפוליטי העדין שכל העת מאיים להשליך אותה למלחמת אזרחים חדשה. לפיכך, המסמך הישראלי הוא התחליף הקרוב ביותר לחקירה לבנונית והדיון בו הוא במרחב התקשורתי כשכל צד נאחז בדו"ח וינוגרד כהוכחה לצדקת טענותיו.
"ועדת וינוגרד הפריכה את מה שכמה קולות מסיתים ניסו לשווק", הגיב בעיתון "אל-חיאת" וליד ג'ונבלאט, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית הסוציאליסטית הדרוזית שעכשיו היא חלק מגוש הרוב שאותו מנהיג סעד אל-חרירי. ואת מה הפריכה הועדה? "את כל האשמות בדבר שיתוף פעולה בין צדדים לבנוניים לבין האויב הישראלי", האשמות שאותן הפיץ חזבאללה ואשר הציתו מחלוקת מילולית חריפה בין הממשלה לחזבאללה בזמן המלחמה. ועדת וינוגרד אגב, איננה מתייחסת אליהן אבל זה איננו מפריע לג'ונבלאט; עצם ההיאחזות במסמך כמוה כהוכחה.
חשובה לא פחות היא אבחנתו של ג'ונבלאט שלפיה "הדו"ח תומך במה שאמרנו מתחילת המלחמה בדבר ניצחונה של ההתנגדות". האם לפתע תומך ג'ונבלאט בהתנגדות של חזבאללה? כמובן שלא; הוא מתייחס לכלל ההתנגדות הלבנונית לתקופותיה לישראל, ושחזבאללה הוא רק חלק ממנה שכן ה"מתנגד" האמיתי היה, לטעמו של ג'ונבלאט, העם הלבנוני.
פחות מתפתל היה ראג'ח אל-חורי, פובליציסט שנון מן העיתון "אל-נהאר" (שעורכו הראשי, ג'ובראן תוויני, נרצח לפני שנתיים על רקע התנגדותו לסוריה), שמשתמש בדו"ח וינוגרד כדי להטיף לתבונה פוליטית לבנונית. "וינוגרד קרא את הדו"ח כאילו היה אל המלחמה שמבקש לקבוע כללים ברורים לפילוסופית שרידתה של ישראל במזרח התיכון: כוח ועוד כוח ועוד כוח". קריאתו של "אל המלחמה" מתל אביב צריכה, לכן, להדהד היטב גם בלבנון, מציע חורי: "אל המלחמה הזה קורא לנו מתל אביב: מספיק, אל השכל פנה! אל ההבנה פנה! אל האחדות הלאומית פנה! ואל דרום לבנון, בעיקר אל דרום לבנון- פנה!".
לעיתונות שמקורבת לחזבאללה, כמו "אל-אחבאר" או "אל-ספיר", אין כל ספק למי מיועד הדו"ח ומה הוא בא להוכיח. מאמרו של עימאד מרמל, שתומך בעמדת חזבאללה בעיתון "אל-ספיר", זכתה לכותרת: "דו"ח וינוגרד עשה צדק עם חזבאללה במקום שבו עשקו אותו בעלי הקרבה לשלטון". חבל רק שנסראללה עצמו לא יכול היה להעיד בפני הועדה. לפחות הוא יכול היה להסביר היכן טעה צה"ל.