אחת מהנחות היסוד המהותיות ביותר לתפקודה של הטלוויזיה קובעת שהטלוויזיה היא פשוט מקום נפלא להיות בו. על בסיס זה מרימה הטלוויזיה שיעור כביר מהפקותיה – החל מ"כוכב נולד" וכלה ב"הישרדות" – הנשענות על המאסה המפעימה של בני אנוש שכל מבוקשם הוא להיות בטלוויזיה. על בסיס זה היא מרשה לעצמה להתעמר בנבחרים שקרה להם נס ונגעה בהם שכינת הטלוויזיה, ועל בסיס זה מזמינה אליה הטלוויזיה עיתונאים ובעלי טורים בלי לשלם להם שקל שחוק. אנשים עובדים, מיעוטם אפילו עסוקים, מוטרחים משגרת יומם רק כדי להיכלא בחדר המתנה קטן עם שישיית כליזמרים מלאי מרץ, להיחנט תחת חמש שכבות גיאולוגיות של מייק-אפ, לצפות במוניטור הקטן בארבע יועצות שונות לפנג-שואי, ולבסוף לפטפט כמחצית הדקה על נושא שאלמלא התחקירנית הקודחת, לא היה לך מה לומר עליו מלכתחילה. כל זה – בהתנדבות.

אם להעמיד דברים על דיוקם, לא תמיד זה בהתנדבות. מדיניות התשלום הרנדומלית של הערוצים השונים משתנה בין הפקה להפקה, ובעיקר בין אורח לאורח. למרבה ההפתעה, ההבדל העיקרי בתשלום אינו קשור בדרגת הטאלנטיות, אלא בעיקר במידת האסרטיביות: תוכניות רבות לא יציעו מיוזמתן לשלם (שהלא התשלום הוא עצם היות האדם בטלוויזיה וגו'), אבל ירשמו צ'ק בלית ברירה אם יעזו וישאלו אותן כמה משלמים; אחרות – חלקן תוכניות של זכייניות מובילות ועשירות – אינן משלמות כלל. ובהקשר זה כדאי אולי להעיר שגם מרבית התוכניות דלות התקציב עדיין עשירות יותר מרוב העיתונאים.

מן הצד של תוכניות הטלוויזיה זוהי כמובן נבזות. הטיעון שהעיתונאים מקדמים כך את עצמם ומקבלים במה נוספת להשמיע את עמדותיהם הוא טיעון מעוות וחסר משמעות. והלא גם בעיתון מקבלים העיתונאים במה, ותפוצה, ותהודה, וזוכים להכרה ולפרסום – ובכל זאת איש אינו מעלה על דעתו להציע להם לכתוב בו בהתנדבות (גם אם בכמה מהמקרים זה לא רחוק מכך). ההופעה בטלוויזיה היא עבודה, והיא דורשת זמן, מחשבה ואנרגיה; בתשלום, גם אם הוא סמלי, יש משום הכרה בכך, שלא לדבר על כיבוד אלמנטרי של כללי ההתנהגות המקצועיים בין בני אנוש.

אבל הצד היותר מעניין, בעיני לפחות, נוגע לעיתונאים עצמם, ולהרכנת הראש שבה הם מקבלים על-פי רוב את הדין. עם כל הכבוד שרוחשים כולנו לעיתונות המודפסת, עם כל גאוות היחידה של אלה המופיעים מגולגלים על מפתן הדלת, עם כל הרמת האף ועם כל הפאסון – בסופו של יום מצליחה כנראה הטלוויזיה לצבוט בכל זאת איזה חשק עמום, לנגן על עצב לא-חשוף ולא-אנין של קנאה מינורית. השאיפה, או הציווי, "להיות בטלוויזיה", גורפים כנראה עוד הרבה יותר ממה שנדמה לנו; בפעם הבאה שיתחשק לנו להשתומם, לצקצק או לבוז לאלה שיעשו הכל כדי להופיע ב"הישרדות", כדאי אולי לזכור את זה.