חול המועד. חצי המדינה בחו"ל, החצי שנשאר כאן משתדל להעביר את הזמן בנעימים עם המשפחה, בין האירועים הפסטיבליים ומזג האוויר הבלתי נסבל, רחוק ככל האפשר מהחדשות. הרייטינג של החדשות יורד, ואפילו ידיעות על סקנדל ריגול חדש באמריקה, ולהבדיל, על משא-ומתן עם סוריה ועם חמאס, לא מצליחות להטריד את המנוחה. זו כנראה הסיבה שסיפור תקשורתי אחד חמק מן העין ולא זכה לתשומת הלב הראויה.

לא הסיפור של ריצ'רד קווסט, הכתב הכלכלי האקסצנטרי במיוחד של סי.אן.אן שנתפס בנסיבות תמוהות ביותר בסנטרל פארק, עירום ועמוס חפצי מין, והדבר היחיד שהוא יכול לומר להגנתו היה שהוא לא ידע שאסור להסתובב בחלק זה של הפארק בשעת לילה מאוחרת; אלא תחקיר של ה"ניו-יורק טיימס" שחקר ומצא שבמהלך "המלחמה על הטרור" גייס הפנטגון כמה מהפרשנים המובילים שמילאו את שידורי הרשתות הגדולות, נתן להם מיני צ'ופרים כמו תדריכים אישיים, טיולים מסובסדים וגישה למסמכים מסווגים, כדי שהפרשנויות שלהם יהיו אוהדות יותר לממשל.

אכן, סנסציה גדולה. פרשנים מובילים לענייני צבא, בדרך כלל כאלה שהתואר "בדימ'" או "במיל'" מלווה את שמם, זוכים לתדרוכים ולשיחות עם יודעי דבר, לגישה לחומרים מסווגים, ואחר-כך מתייצבים באולפנים וברמז של חיוך בקצות השפתיים מודיעים, שהם כרגע דיברו עם מי שצריך, והם יודעים שכך וכך, וכל מי שחושב אחרת, טועה, ומה שחמור מכך, מטעה ומוליך שולל. ומסקנתם הנחרצת היא, שבמצב הנוכחי, שלא הכל הכי-הכי, צריך לתקוף ולחסל ולהשמיד ולרוצץ בכל מחיר, לא להסס ולא לברבר. ובקיצור, תנו לצבא לנצח, בלי בג"ץ ובלי בצלם.

ומוסיף ה"ניו-יורק טיימס" באותו "תחקיר מקיף": "כוונת הממשל היתה להפוך את הפרשנים הצבאים לסוסים טרויאניים – כלים שנועדו לעצב את כיסוי המלחמה בטרור בערוצי הטלוויזיה והרדיו". וגנרל אמריקאי בדימוס שעבד כפרשן ברשת פוקס הודה: "ממשל בוש נהג כאילו רצה לתקוע יד בגב שלנו כדי להזיז לנו את הפה".

למען האמת, קשה לדעת מה מביך יותר, הסיפור עצמו או הרצינות התהומית שבה "חושף" העיתון המכובד את המציאות הזאת. וכי מה חשבו כל גופי התקשורת שגייסו את הגנרלים בדימוס לאולפניהם ולטוריהם? בזכות מה גייסו אותם, בזכות שפתם העשירה ועולם הדימויים המרשים שלהם? בזכות תפיסת עולם עצמאית המסוגלת לראות את התמונה כולה והיכולת להנהיר אותה לציבור?

אילו הביאו, למשל, אשה, אזרחית, פרופסורית להיסטוריה שחקרה מלחמות ומשברים בינלאומיים, או חוקרת אסלאם, או מי שעוסקת בחקר דפוסי ההתנהגות של הציבור – גברים, נשים, ילדים – במצבי לחץ מתמשכים והשפעת הטרור על חיי משפחה וקהילה, האם היא היתה זוכה לאותה הילת סמכותיות שלה זוכה כל גנרל חמור סבר שמתהדר בדלות לשונו ועושה אותה לדגל שהוא מניף כנגד "אנשי הרוח החתרנים, הלא פטריוטים" למיניהם?

הם הביאו את הגנרלים בדימוס הללו דווקא בגלל הגישה הישירה שהם נהנים ממנה – גם לאחר פרישתם – למקורות הכוח והידיעות. וכי מה חשבו, שהם ינצלו את המקורות הללו, שאך לפני זמן קצר היו עצם מעצמותיהם, וייצאו נגדם? מה, הם לא קוראים עיתונים ישראליים ולא צופים בחדשות מהארץ?

העיתונות האמריקאית נחשבת, ולא בלי סיבה, לנושאת הדגל של העיתונות החופשית, העצמאית, שלא עושה חשבון. וודוורד וברנסטיין כבר אמרנו? אבל לא במה שנוגע ל"אינטרסים הלאומיים החשובים באמת". כבר נאמר ונכתב לא מעט על כך שאת כל הדיווחים על פיגועי 11 בספטמבר הצליחה התקשורת האמריקאית כולה, בלי יוצא מן הכלל, להעביר בלי לצלם ולו טיפת דם אחת או קצה אלונקה ועליה גופה שחולצה מבין ההריסות – אפילו מפוקסלת ומטושטשת כראוי כדי לשמור על כבוד המת.

היא מיהרה להכתיר את כל הצעדים שננקטו לאחר הפיגועים בלא אבחנה בתואר "המלחמה בטרור", סיסמה שכבר בה טבועה השקפת עולם מגובשת מאוד, בלי לפצות פה ולצפצף. ונדמה שהיא אפילו לא זקוקה לתדריכים מיוחדים לשם כך. רק מאוחר יותר, הרבה יותר, החלה להציץ פנימה ולחקור – אולי בכל זאת לא הכל כפי שאומרים. ומרגע שהחלו העיתונים בכך, איש לא יכול עוד לעצור בעדם.

ולראיה, הביקורת מקיר לקיר כמעט על המלחמה בעיראק (על עצם המלחמה ועל מהלכיה והתנהלותה), הדיווחים על המתרחש בכלא גואנטנמו, ופרס פוליצר שהוענק ל"וושינגטון פוסט" על סדרת כתבות על הטיפול הניתן לחיילים הפצועים בעיראק. רשת פוקס ועשרות ערוצי הרדיו הימניים הרפובליקאיים ממשיכים להניף ברמה את דגל הפטריוטיזם המזויף ולתקוף את כל האחרים, אבל כמה אפשר כבר להתרגש מהם? לכל היותר יאמרו שהם לא פטריוטים.

וגם זה נשמע מוכר.